חווית קפא והתנתק על הקסקדה - דיסוציאציה, קטמין, והפרדה בין גוף לנפש - הבנה יכולה להקל

בעקבות ה"שבת השחורה" עולה הצורך לתאר את מצבי ההגנה הפסיביים על קסקדת המתח והשרידה.

כללית: אנחנו נולדים עם רצף התנהגויות אוטומיות שמופעלות כאשר המוח מזהה מצבי איום וסכנה.

המהירות בה אנחנו נעים על הקסקדה תלויה במבנה המוח שלנו, ובריכוזי ההורמונים שלנו, ובחופש הפעולה שיש לנו. דוווקא אנשים תגובתיים ומהירים יכולים ליפול למצבי חוסר אונים ביולוגי מהר יותר מאחרים בעלי תגובות איטיות יותר.

המצבים האקטיביים על הקסקדה מוכרים - דריכות ועוררות, הלחם או ברח , וגם טפלי ואהבי. והם מפורטים בפוסטים שונים באתר המתיחסים לקסקדת השרידה.

המצבים הפסיביים מופעלים כשהמוח מחליט (בין השאר על פי רמת ה CO2 בדם, רמת החמצן, והורמוני הדחק, וחוסר המוצא) . במעבר ממצב קפא למצב התנתק יש הזרמה מאסיבים של אופיואידים ודופמין ולעיתים מתוארות חוויות של התלהבות מאנית, אופוריה וכו. מרגישים כמו אדם שהוזרקה לו נגד רצונו מנת סמים גבוהה במיוחד. אולם הפעם הדבר נעשה על ידי הגוף-מוח שלנו - באמצעות "תוכנה" ביולוגית מולדת...

בשלב זה, מעגלים יחודיים במוח מפרישים סמי הרדמה, שולחים אופיואידים שנוצרים בגוף, וגם חומרים שאינם אופיואידים, כדי שיחסמו תחושות כאב, חוסמים את החשיבה הביקורתית, חוסמים את הרצון החופשי, חוסמים את היכולת שלנו לפעול, לצעוק, לנוע - כרצוננו.

במצבים אלה ניטלת השליטה מידינו ומגופנו. אנחנו מאבדים שליטה בגוף, הגרון מתהדק. לא יכולים לצעוק. לא יכולים לנשום. לא יכולים לזוז/לנוע/לשלוט-בגוף. מופרשים הורמוני אהבה (אוקציטוצין) הרגשות שלנו לא בשליטתנו. עוזר להבין ולהקל על משא אשמה ובושה שחשים לעיתים אלה שחוו את תוצאות האוטומטיים הביולוגים המופעלים במצבי הישרדות - חשוב לדעת, ולהבין, שכאשר מופעלת תוכנה אוטומטית מוכוונת שרידה, המוח - ההתנהגויות, התחושות, והרגשות אינם בשליטתנו. הן מתרחשות, נעשות נגד רצוננו החופשי , רצון שבשלב זה מנותק מאיתנו ואין לנו יכולת להפעיל אותו (הניתוק נעשה באמצעות חסימה אוטומטית של אזורים מוחיים שברגיל, מאפשרים אותו). בשיאו של הסבל, כשמגיעים ל"קצה הקסקדה, במצבים של אימה וסבל גדולים ללא נשוא - התודעה, לדברי אלה שחוו זאת, "עוזבת את הגוף"

להלן ציטוטים של נפגעי ונפגעות אונס מהשלבים הנ"ל.

חווית קפא והתנתק בספרות הקלינית

בספר טראומה והחלמה מביאה המחברת גודית לואיס הרמן ציטוטים מפגישות טיפוליות עם נפגעות אונס אשר מתארות חוויות של חוסר אונים, קפיאה, והתנתקות.. תאור שנרשם מפי נפגעת מדווח על מצב עניינים המאפיין את שלב נהיתוק המתקדםה. היא נשאלה לגבי התחושות שלוו אותה במהלך מקרה התקיפה היא מתארת חוויה חוץ גופית, כך לדבריה בשלב מתקדם של החוויה האלימה התרחש תהליך הדומה לניתוק טוטאלי של התודעה מהגוף: " באותו שלב עזבתי את גופי. עמדתי על יד המיטה וראיתי את זה קורה. התנתקתי מחוסר הישע. עמדתי על ידי ועל המיטה הייתה קליפה ריקה". דברים אלה מקבלים תיקוף על ידי המחברת שמסכמת את תאורי המקרים השונים שתוארו בסיפרה בהקשר זה באומרה: דומה שכשכלו כל הקיצים, ולא ניתן לפעול כדי להציל את הגוף, בורח חסר הישע "באמצעות שינוי התודעה".

דוגמה נוספת לדיסוציאציה והדרך אליה - מובאת אצל פרנצי כאשר במהלך שיחזור החוויה המטופלת עוברת ממצב בו השרירים מתכווצים עד הקצה (כמו במצב קפא) ואז מתרפים לגמרי (כמו במצב התנתק). הנשימה נעה מקצב נשימה מהיר מאד לעצירות נשימה ארוכות וחוזר חלילה באופן לא סדיר. "בדרך כלל בשלב זה" כותב פרנצי "מתגבר אי-העונג (הסבל) עד כדי כך שהמטופלת מתעוררת. . אם עולה בידנו להביא את המטופלת לשהות במצב מצוקה זה, מגיעים לשלב חדש: המצוקה נהפכת להתלהבות מאנית". התלהבות זו מתאימה למתואר במודל לפיו במצב "התנתק" מוזרמים למוח אופיואידים רבים שיכולים להשרות אופוריה, אי-דיפרנטיות למה שקורה, חוסמים כאב ותחושת גוף ומרגיעים, וגם יכולים לגרום לשיחרור מוגבר של דופאמין [6] . המשך התאור של פרנצי חשוב ומעורר מחשבה: "אם אנחנו מצליחים להשאר במגע עם המטופלת גם במצב זה, היא תגלה לנו שאינה מוטרדת עוד ממצב הנשימה והלב ואף איננה דואגת כלל להישארותה בחיים. למעשה היא אף מתבוננת בחורבן או בהרס שלה מתוך עניין, כאילו איננה עוד היא עצמה, אלא ישות אחרת שמעוללים לה עינויים אלה."

חוויה חוץ גופנית וחוסר אונים ביולוגי

התאורים הנ"ל אופייניים לתאורים של רבים המגיעים בשעת אינטרקציה שלילית, מסכנת חיים, עם אנשים אחרים - למצבים של חוסר שליטה על הגוף שלהם, הרגשות שלהם, וחוסר יכולת להפעיל את רצונם החופשי. אמצעי מילוט אפשרי בשלבים אלה הוא "הפרדה בין גוף לנפש". על פי תאורים אלה, ומחקרים מדעיים שונים, במצב התנתק משתחררים במוח סמים החוסמים אותות המגיעים מהגוף למוח ומונעים מהתודעה את תחושת הגוף. מצב זה מוביל לביטול הקשר בין התודעה לגוף מצב של דיסוציאציה או אפילו חוויה חוץ גופית המאפשרת התבוננות בגוף מבחוץ, כאילו היה חפץ או קליפה תחושת האני מתבטלת ויורדת אפילו הדאגה מההישארות בחיים. פרנצי עצמו מכנה תופעה זו כ "אי המצאות" [2].

הסימפטומים של היות מחוץ לעצמך הם: חוסר תגובתיות תחושתית, התכווצויות שרירים כלליות, ואחר כך לעיתים קרובות שיתוק כללי. על פי תאורם של המטופלים מסביר פרנצי מצב תודעתי זה כאי המצאות כאן ועכשו. הם מצויים אי שם ביקום ... אין תחושת זמן, אין תחושת גוף. הופכים לנטולי גוף. נפש ללא גוף... לעיתים אפילו מדווח מצב של תחושת דקיקות המאפשרת לתפיסתם מעבר דרך חומרים דחוסים. מבחינה נפשית נעלמת חשיבות הסבל האישי. אין עניין באני האינדיוודואלי, זה לא שאין רצון לחיות אלא שהשאלה האם המטופל ישרוד את מצב התקיפה הופכת ללא רלוונטית לעצמי שנעדר תחושת הגוף . הפרספקטיבה מתרחבת והופכת להיות פרספקטיבה תודעתית כללית. מתבוננים מבחוץ על מה שקורה – בחוסר אכפתיות. כאילו כשיצאתי מהגוף שלי - לא אכפת לי מה יקרה לגוף...

הדבר מעורר שאלות עמוקות בדבר הקשר בין גוף לנפש.

דיסאסוציאציה וחוסר רציפות תחושתית ונפשית

הדגש בפוסט זה הוא על חוויות חוץ גופניות ודיסוציאציה בין גוף לנפש. אולם המונח רחב יותר. דיסוציאציה שהיא חוסר רציפות. נתק בין חלקי עצמי - נפש נפרדת מגוף, או לחילופין, חלק שנחווה בעת הטראומה והוא שונה עד בלי הכר מהעצמי המוכר, היומיומי או האידיאלי. לדוגמה - אונס/שבי: ביומיום שלי אני חזקה, תקיפה, תוקפנית. בזמן האונס החוזר נהפכתי לאדם אחר, מרצה, כנוע, מתמזג עם התוקף, סוגד לו, עבד לו... זה קונפליט לא ניתן לגישור. לדוגמה מלחמה - אני אדם ערכי, אוהב אדם ורגיש. בזמן מלחמה לקחתי רובה וריססתי שוב ושוב, במשך תקופה - ילדים נשים ואף תינוקות. מי זה האדם הזה?! הפער בין האדם שאני מזדהה איתו, בין האידאלים והאמונות שלי אודות עצמי - גורם לרגשות אשמה ובושה כואבים מאד. לכן, ביומיום אני ממית את החלק הזה. אבל הוא מזהם לי את הנפש. - ויש גם - אני לא זוכר /זוכרת מה קרה. יש לי חורים בזיכרון. מה לעשות? ויש גם - בזמן האונס הנפש שלי פרחה מהגוף. התבוננתי על עצמי - לא חשתי בגוף או בכאב. הייתי נפש טהורה. כשחזרתי לגוף - חזרתי בלעדיה... איך עוזרים למטופלים שחוו חוויות כה קשות, איך ניתן לחבר את הבלתי ניתן לחיבור?

קימות שיטות שונות. אחת מהן היא שיטת החשיפה לנרטיב שיש לה הצלחות בטראומות מורכבות https://www.betipulnet.co.il/lexicon/Narrative_Exposure_Therapy/

בניירוטריט ראינו גם שהבנה של מה שקרה לי על רקע מנגנוני המוח ודרכי פעולתם מקלה על רגשי אשמה ובושה - ופותחת פתח לריפוי. "ההא" אמר אחד השותפים לדרך הריפוי במפגש קבוצתי. אז זהו משהו שנולדתי איתו, שהועבר אלי על ידי הורי, ודורות קודמים. אז זה לא אשמתי... "

טענה: הכל טוב ויפה. אבל אם יש במוח מנגנון כזה הנוטל את השליטה מיידנו ומנטרל את הרצון החופשי שלי - באמצעות חומרים כימיים, אז צריכה להיות דרך לייצר דיסוציאציה באמצעים כימיים, בלי סבל וטראומה.

האם זה אכן קיים?

ואכן,

לאחרונה התגלה שסמים מסוימים יכולים להוביל לחוויה דיסאסוציאטיבית (גוף ונפש),

כלומר  הפרדה בין התודעה לתחושת הגוף,

גם ללא טראומה או סבל.

דוגמה לסם כזה הוא הקטמין.

היכולת לייצר הפרדה בין גוף ונפש, היכולת לייצר דיסוציאציה באמצעות סמים, מאפשרים מחקר מדעי של המעגלים הביולוגיים היוצרים דיסאוציה, ושליטה בהם. מחקרים כאלה מאפשרים לשפוך אור על השאלה המענינת אודות מהות העצמי.

דיסוציאציה וקטמין

קטמין הוא חומר הרדמה דיסאסוציאטיבי. [1]. במקור המונח דיסאסוציאציה שימש להתייחסות למצב מוחי של ניתוק התלמוס ("שערי התודעה")-מה ניוקורקטס (תודעה ועיבוד קוגנטיבי) והמערכת הלימבית (רגשות, תגמול מוחי, הפעלת מסלולי מתח וכו).המושג דיסאסוצאיציה בהקשר של קטמין, משמש כיום לניתוק בין הגוף לנפש.[2,3]

הקטמין משמש ברפואה להרדמה, הורדת כאב, דפרסיה, אסטמה וגם לעיתים לטיפול באפילפסיה. הוא משמש גם כסוג "סם אונס". במקרים בהם משתמשים בקטמין לצרכים רפואיים נצפות פעמים רבות תופעות שליליות בשלב ההתעוררות - הזיות, סיוטים, הפרעות ראיה, מחשבות רדיפה ו"הפראקטיביות - תנועות לא רצוניות של הגפיים ("השתוללות").

לצד השימושים הרפואיים, הקטמין מעורר ענין גם בשל יכולתו להפריד בין ההכרה (תודעה, נפש) לבין תחושת הגוף (דיסוציאציה). הניתוק בין התלמוס לעיבוד הקוגנטיבי המודע - יכול להיות הגורם לסיוטים, הזיות וכולי. הסיבה לכך היא שלחלק המוח שנקרא "תלמוס" יש תפקיש חשוב בהעברת מידע המגיע מאברי החושים (עיניים , אוזניים וכו) - אל החלקים הקוגנטיביים הגבוהים שמנסים לעבד את המידע המגיע אליהם מאברי החושים ולזהות מה רואים. אבל אם משתמשים בחומרים שחוסמים את המידע הזה ומונעים הגעתו לחלקים הקוגנטיביים - , המוח נותן פרשנויות מומצאות לריצוד של אור, לרעשיים בהולכה של הנוירונים, למשב של רוח. ואז אנחנו "רואים" או "שומעים" דברים שמקורם בניחושים של המוח - ללא קשר למציאות סביבנו. וניתן לקרוא על כך בפוסט "שערי התודעה" באתר זה. וכן בפוסטים על הזיות ושמיעת קולות.

כיצד גורם הקטמין לדיסוציאציה?

מחקרים עכשוויים בקטמין מראים שבזמן הפעילות שלו הוא יכול לחסום, או להביא למצב של חוסר פעילות של אזור מוחי שנקרא Posterior CingulateCortex - אזור זה מאד דורשני מטבולית, הוא דורש לפעילותו משאבים ואנרגיה מוחית רבה. שימוש בקטמין יכול לחסום את פעילותו.

ה PCC מקושר לאזורי מוח רבים ברשת קשרים ענפה. מעניין לציין את הקשר שלו לחווית העצמי, לזיכרונות האוטוביוגרפים שלנו, ולרשת ברירת המחדל שלנו.

רשת ברירת המחדל היא קבוצה של אזורי מוח - הקשורים לחשיבה אודות העצמי, השוואתי לאחרים, קשריי עם החברה, ולחוייה הסוביקטיבית של העצמי.

אפקט נוסף של הקטמין היא חסימה של תחושת גוף.

ביחד האפקטים האלה (ניתוק רשת ברירת המחדל וניתוק תחושת הגוף) , ואולי עוד אחרים, מובילים לדיסוציאציה בין גוף לנפש. הדבר מעניין כיוון שהדיווחים על חווית הדיסוציאציה (במובן של חוויה חוץ גופנית) לא מובילים לחוויה של העלמות העצמי. הדיווחים הם על התבוננות בגוף שלי מבחוץ, באדישות, כאילו כל הדברים האיומים שקורים לגוף אינם קשורים אלי....

תופעה מפתיעה זו מובילה לתהייה עד כמה ההזדהות שלנו עם הגוף שלנו כחלק מרכזי ב"אני" שלנו - נכונה... האם באמת אנחנו צריכים את הגוף כדי להיות אנו עצמנו?

שווה מחשבה.

(https://il.athleticult.com/yoga/ego-yoga-dmn-suffering/). לענין זה ראו גם

התמונה מויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Posterior_cingulate_cortex

חוויות סף מוות

תאור: הייתי בניתוח. יצאתי מהגוף. לא הרגשתי כלום. הייתי מעל המיטה. ראיתי מה הרופאים עושים ושמעתי כל מה שהם דיברו.

תאור : כל המסך היה לבן.

אז המסך הפך להיות אדום וצהוב. (משהו עם יפן?)

אז הופיע עליו דונלד דאק (צהוב וכחול)

שמעתי שיר כאילו מעלים דגל. הרגשתי שכל הגוף שלי זז בקצב הזה בלי שליטה שלי.

החוויה היתה של חוסר שליטה . החוויה היתה של סיוט. (לברר אם הקצב היה מהיר. האם היה ממקור שמיעתי או ראיתי).

אמרתי שאני לא רוצה למות אני צעיר מדי.

הבנתי שיש יוצר. לא אלוהים. יוצר.

--

תאור: בשלב מסוים הבנתי שאני טובעת, ואחרי פרק זמן קצר כנראה איבדתי את ההכרה. התחלתי לראות את כל החיים שלי עוברים במעין שקופיות. לידה, גן, בית ספר. גם את ההלוויה שלי ראיתי."עם מראה ההלוויה שמעתי רעש של שאיבה, ופשוט הרגשתי שאני יוצאת מהגוף ומתחילה לעלות למעלה, לאט־לאט. בזמן הזה אני מסתכלת על הגוף שלי מלמעלה, ממשיך לטבוע, אבל כבר לא חשתי כאב". אנשים ערכו לי מעין משפט. אמרתי שאני רוצה לחיות. רוצה להיות אמא. וכו. בסוף הסכימו בתנאי שאחזור בתשובה..

---

אור לבן בוהק.

יציאה של הנפש מהגוף.

מנהרה.

דמויות מהעבר. בני משפחה שהלכו לעולמם.

תחושת אהבה אין סופית. אהבה אין סופית. אחדות עם היקום.

סיוט. חוסר שליטה. חוסר אונים.

משא ומתן על חזרה לחיים. (עם דמויות או רק בתור מחשבה: לא רוצה למות. ההורים שלי לא יסתדרו. אני צעיר.ה מדי).

"זה לא הזמן שלך למות"

יש אלוהים.

אין אלוהים אבל יש יוצר. של המשחק הזה שבו אנחנו שחקנים.

--

האם אנשים על סף מוות/ללא הכרה יכולים לשמוע?

מתוך ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%A1%D7%A3_%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA

""במהלך משמרת לילה הביא אמבולנס גבר בן 44 מחוסר הכרה (בקומה) וכחול מחוסר חמצן (ציאנוטי). החלה החייאה ואז הוצאתי מפיו שיניים תותבות לצורך הנשמה ושמתי אותן בעגלה. לאחר כשעה וחצי התייצבו קצב הלב ולחץ הדם של החולה והוא הועבר חסר הכרה ומונשם ליחידה לטיפול נמרץ.

"לאחר יותר משבוע פגשתי שוב בחולה, ששב בינתיים להכרתו, כשחילקתי תרופות. ברגע שראה אותי הוא אמר 'האחות הזו יודעת איפה השיניים התותבות שלי'. הייתי מופתעת ואז הוא המשיך ואמר 'את היית שם כשהביאו אותי לבית החולים, את לקחת את השיניים התותבות שלי ושמת אותן בעגלה הזו: היו עליה בקבוקים ומתחתיהם מגירות ושם שמת את השיניים'.

"נדהמתי משום שכל זה התרחש כשהאיש בחוסר הכרה עמוק ומונשם. כשחקרתי אותו עוד הסתבר שהחולה ראה עצמו שוכב על המיטה וצפה מלמעלה באחיות וברופאים העסוקים בהחיאתו. הוא תיאר במדויק את המטפלים ואת החדר. לדבריו, הוא דאג שמא נתייאש ונפסיק את ההחיאה, ואכן היינו פסימיים לגבי סיכויו באותו זמן בשל המצב הירוד בו הגיע".

— עדות אחות ביחידה לטיפול נמרץ לב, Van Lommel, P; Van Wees, R; Meyers, V; Elfferich, I (2001). "Near-death experience in survivors of cardiac arrest: A prospective study in the Netherlands". Lancet. 358 (9298): 2041. doi:10.1016/S0140-6736(01)07100-8. PMID 11755611."

"אנחנו חווינו את זה עם אדם בהרדמה חלקית - שסבל מקרע בעור התוף - ופגיעה חמורה בשמיעה. דיברנו איתו בקול חלש והוא הגיב לכל מה שביקשנו. התחושה שבקעה ממנו היתה של אנרגיה מוחית עזה".

מהמקורות

• לענין יציאה מהגוף כשיש מחסור בחמצן/עליה ב CO2 / ללא הכרה וללא חמצן מספיק: בתלמוד מסכת שבת[27] נאמר: "כל שאומרים בפני המת, יודע, עד שיסתם הגולל"

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

----Sassano-Higgins, S., Baron, D., Juarez, G., Esmaili, N., & Gold, M. (2016). A REVIEW OF KETAMINE ABUSE AND DIVERSION. Depression and Anxiety, 33(8), 718–727. doi:10.1002/da.22536 

. Reich DL, Silvay G. Ketamine: an update on the first twenty-five years of clinical experience. Can J Anaesth 1989;36:186–197.

3. Haas DA, Harper DG. Ketamine: a review of its pharmacological properties and use in ambulatory anesthesia. Anesth Prog 1992:39:61–68.

4. Ketamine Jansen KL. Can chronic use impair memory? Int J Addict 1990;25:133–139.

5. Jansen KL. A review of the nonmedical use of ketamine: use, users and consequences. J Psychoactive Drugs 2000;32:419–433.

תרגום האבסטרקט של 1

"קטמין התגלה בשנות ה-60 ושוחרר לשימוש הציבור בשנת 1970. במקור פותח כחלופה בטוחה יותר ל-phencyclidine, קטמין משמש בעיקר במסגרות קליניות לשיכוך כאבים והרגעה. בשנים האחרונות פותחו שימושים נוספים, לרבות טיפול בכאב וטיפול באסתמה ודיכאון. שימוש קליני בקטמין גורם לניתוק ולהופעת דליריום. השפעות אלו הובילו להתעללות בפנאי. למרות שמוות כתוצאה מהשפעות פרמקולוגיות ישירות נראה נדיר, חוסר העכבות והשינוי בתפיסות החושיות הנגרמים על ידי קטמין מציבים את המשתמשים בסיכון לנזק סביבתי. קטמין היה מעורב גם בקיום יחסי מין ללא הסכמה. הנתונים ממשיכים לבנות כי שימוש כרוני בקטמין עלול להוביל לתחלואה. פגיעה בזיכרון וחשיבה דיסוציאטיבית, דיכאונית והזויה מתמשכת דווחה גם בשימוש ארוך טווח. תוארו תסמינים של דרכי השתן התחתונות, כולל דלקת שלפוחית ​​השתן. כמו כן צוינו פתולוגיה של הקיבה והכבד, לרבות בדיקות תפקודי כבד לא תקינות, ציסטות כולדוכיות והרחבות של צינור המרה המשותף"

""

-----------------------

מכאן לא קשור

--

עדויות של ניצולים מהמסיבה ברעים

"חודש אחרי הטבח, נאלצת טוב-ברג נאלצת לשוב לחיים, אף שהם לא ממש המשיכו. על יום ה-30 היא אומרת כי זהו "יום קשה מאוד לכל מי שיצא ושרד ונשאר. זה לא מרגיש לי חודש. זה מרגיש יום אחד ארוך שלא נגמר. אני לא עובדת, הכל התבטל, הכל לא זז. הכל רדום"."

"גם עכשיו, חודש אחר כך, עדיין היא לא הצליחה לחזור לעבודה. "קשה לי להתחיל שגרה", היא אומרת, אנחנו מנסים להיות בטיפולים ולטפל בבית, יותר לעשות דברים בבית, בעיקר לטפל בעצמנו ובסיטואציה ולהחזיר את העצמאות. זה מה שנלקח ממני", היא מסבירה.

יסמין מסטיי

היום היא מעידה שהיא מפחדת להיות לבד, וגם בלימודים שהתחילו בזום מסטיי איננה מצליחה להשתתף. "אני לא מצליחה להתנתק לחמש שעות מהחדשות ומהמצב", היא מתארת. אך השיפור מגיע, לאט לאט: בימים האחרונים היא הצליחה להישאר לבד בבית לשעה־שעתיים או לצאת לסופר — אבל הדרך עוד ארוכה.

החלטות מקריות, מזל

"בסופו של דבר, זה הכל עניין של פניה ימינה ושמאלה, ובאיזו דקה", אומר לבאן, "זה עניין של מזל. יש לי סיפורים מפה עד הודעה חדשה, של אנשים שהחליטו לקפל ציוד בשטח, שזה טירוף, אבל זה מה שהציל אותם". לבאן מוסיף ואומר כי "כל אחד שניצל, ששמעתי את הסיפור שלו, זה הכל עניין של החלטה לפה או לשם. לחלק ההחלטה הזאת הצילה את החיים, ולחלק השני גמרה".

"אנחנו מנסים להבין לאן אנחנו נוסעים ויש בורות, ואת מנסה להבין מי מחבל ומי לא", מתארת סבידיה, "אחת צורחת שבעלה נשאר במסיבה, ואחת צורחת שירו אליה, וזה סרט אימה, ואז צורחים אל תסעו לשם, יש שם מחבל, ואל תסעו לשם, ואיכשהו הצלחנו למצוא דרך ביער לכביש 232, ששם היה טבח נוראי של אנשים. הגענו לשם והיו שתי אופציות: ימינה או שמאלה. מימין היתה אש אבל כביש יחסית פתוח, משמאל היו מכוניות ומלא אנשים צורחים. החלטנו שמאלה, ועצרנו, וכולם ירדו מהאוטו, וכל הזמן הזה יריות מסביב. היינו ברווזים במטווח. כמו סרט רק בלי במאי שיחליט מי כן ומי לא".

מחקרים על דיסוציאציה אפילפסיה

So what is disassociation exactly? According to Stanford researchers, “Dissociation is a phenomenon in which people can feel disconnected from their bodies and from reality.” https://avestaketaminewellness.com/understanding-ketamine-and-disassociation/

https://med.stanford.edu/news/all-news/2020/09/researchers-pinpoint-brain-circuitry-underlying-dissociation.html

http://med.stanford.edu/news/all-news/2020/09/researchers-pinpoint-brain-circuitry-underlying-dissociation.html

#sustain dissociation,#chronic dissociation (PSTD)

דיסטציאציה ואפילפסיה - מחקר בסטנפורד. חולה שחווה דיסוציאציה בין עצמו לבין הגוף שלו - מיד בסמוך להתקף אפילפסיה. סריקה הראתה אזור ב שפעל בקצב של 3 הרץ - בזמן תחושת הדיסוציאציה. הפציאנט תאר את התחושה כאילו אתה צופה במטוס הטס -שהוא הגוף שלך והמיינד שלך, בלי שאתה יושב בכסא הטייס, ובלי שיש לך שליטה על ההגיים. The patient had reported experiencing a feeling of dissociation immediately before each seizure. (Such a pre-seizure sensation is called an aura.) The patient described this aura as feeling like being “outside the pilot’s chair, looking at, but not controlling, the gauges,”

Whenever the patient was about to have a seizure, the study’s authors discovered, it was preceded not only by the dissociative aura but also by a particular pattern of electrical activity localized within the patient’s posteromedial cortex. This activity was characterized by an oscillating signal generated by nerve cells firing in coordination at 3 hertz, or three cycles per second. And when this region was stimulated electrically, the patient experienced the dissociative aura without having a seizure.

https://neuroscience.stanford.edu/

קטמין - מה הוא עושה במוח?

Zorumski, C. F., Izumi, Y., & Mennerick, S. (2016). Ketamine: NMDA Receptors and Beyond. The Journal of neuroscience : the official journal of the Society for Neuroscience, 36(44), 11158–11164. https://doi.org/10.1523/JNEUROSCI.1547-16.2016

ketamine's actions at molecular, cellular, and network levels.

"The psychotomimetic and antidepressant effects have spurred keen interest in how ketamine produces its effects at cellular, synaptic, and network levels (Abdallah et al., 2015). Studies in the 1980s showed that ketamine is a noncompetitive (uncompetitive) NMDAR antagonist (Anis et al., 1983) that acts by an open channel block mechanism (MacDonald et al., 1987). Thus, ketamine does not bind closed NMDAR channels but rather requires channels to open to antagonize (MacDonald et al., 1987). Ketamine, like its structural analogs phencyclidine and MK-801, produces a trapping type of open channel block, in which the drug binds a site that is electrically deep within the ion channel, occludes the flow of ions through the open channel, and can remain in the channel when the channel closes (Huettner and Bean, 1988). This latter property helps account for a long-lived block that is relieved by channel opening. Membrane depolarization reduces block, likely by speeding drug dissociation, but the precise mechanism of voltage dependence remains unclear and does not appear fully accounted for by an electrostatic model (MacDonald and Nowak, 1990). Ketamine is less potent than phencyclidine and MK-801 because of faster dissociation from the open channel (Johnson and Kotermanski, 2006). Although ketamine is not selective for NMDARs (Chen et al., 2009) and recent studies have questioned the role of NMDAR antagonism in antidepressant actions (Zanos et al., 2016), ketamine's effects on NMDARs appear to contribute significantly to anesthetic, analgesic, and psychotomimetic, if not also antidepressant, actions (Kavalali and Monteggia, 2012; Abdallah et al., 2015)."

התמזגות עם התוקף והיחס בין אהבה לשנאה

חוויות חוסר השליטה בגוף ובנפש הן חוויות קשות ואף מוחצות. במיוחד כשלא מוכנים אליהן ולא מבינים את מקורן. התנהגויות אוטומאטיות ואובדן תחושת הגוף, יכולים לגרום ל"התמזגות" זמנית עם התוקף, כמו שרואים ב"משל האיילה", והצפה בתחושה של "אהבה" עזה לדמות המאיימת! לדבר הגיון ביולוגי. ככל שה"אהבה" עזה יותר, ה"ליאופרד" רגוע יותר, והסיכוי לשרידה או הצלה רב יותר. ככה גילה והתעצב מוחם של השורדים במהלך האבולוציה. כולנו צאצאים של אלה ששרדו, וזו התוכנית שהם הורישו לנו. זה אוטומאטי וללא הכנה ותוכנית מראש ואימון ארוך עלייה זה יכול לקרות לכולם. ללא הכרות עם המנגנון הביולוגי, הדבר יכול לבלבל ולהציף רגשי אשמה, תחושת חוסר ערך, אובדן העצמי, כעס, בושה, יאוש .... . גם הידיעה שהמנגנון ביולוגי לא תמיד עוזרת. מה? שאלתי את עצמי, אין לי יכולת להתגונן? תמיד אפול לאוטומאטים? הסתבר לי בהמשך שזה זמני מאד. והורדת רגשי האשמה היא צעד חשוב. והכעס מרפא.

חשוב לדעת, ואף מפתיע לגלות, שמחקרי מוח מראים שאהבה ושנאה מפעילים במוח אזורים רבים משותפים, רק שבזמן ה"אהבה" החלק הביקורתי לא פועל במוח [3]. הוא מונחת, נעשית לו דה-אקטיבציה. חלק מקסקדת השרידה - בעיקר אצל נשים שיש להם ילדים ואינן יכולות לברוח - כוללים מסלול יחודי המוכר בספרות המדעית בשם: טפלי ואהבי. קסקדת השרידה בצרוף פחד, מנתבת את המוח הורמונאלית (אוקסיטוצין) למה שנראה מבחוץ כ"אהבה". זוהי פעילות הורמונאלית לא רצונית, שהתפתחה אבולוציונית כיוון שבפועל היא מונעת קרב אבוד מול כוח פיזי עדיף, ומרגיעה את האגרסיות של התוקף. עם חלוף הסכנה ה"אהבה" לכאורה, עשויה להפוך לזעם ומלחמה.

כיוון שבזמן פעילות הקסקדה במצבים הפאסיביים החלק הביקורתי מנותק באופן אקטיבי ע"י תוכנית השרידה של המוח, ואיבוד תחושת הגוף מקשה על הפרדה בין העצמי לאחר, אנחנו יכולים בשלב מסוים של הקסקדה "לאהוב" אבל לא לשנוא. עם חלוף הסכנה, המוח הקוגנטיבי, הביקורתי, שב לפעולה. האזורים המוטוריים החיוניים לתיכנון פעולה (ופעילים משמעותית בזמן "שנאה" ) שבים לפעולה, ועימם היכולת לשנוא. ואז, השנאה והכעס לתוקף יכולים לעלות. ומסתבר אז שכעומק ה"אהבה" המאולצת שרידתית, עומק השנאה [4] והצעד הראשון בדרך להחלמה הוא: להפנות את הכעס לאדם אליו הוא צריך להיות מופנה: לתוקף עצמו. ואכן, ברשימת הצעדים בדרך להחלמה אחד הצעדים החשובים הוא להרשות לכעס על התוקפן לעלות! לא לעשות לו שום הנחות. לא לקחת על עצמנו אשמה. לכעוס עליו בכל העוצמה, בכל השנאה שנאגרת מוחבאת, ללא מוצא. כי זה נכון. וזה צודק. ולענישה של האשם האמיתי, של התוקף, יש תפקיד [5]. וגם ללכת הלאה.

ולבחור בחיים, לאפשר לעצמי להיות מוקף באהבה, כי מגיע לי יותר!

ולבחור בדרך של חסד שמפרידה אותי מהתוקף, מדגישה את השוני ביננו.

ולצאת, לא רק גופנית אלא גם ריגשית ממצב הקפא! המצב הקשה והמייסר כל כך.

דוגמה תנ"כית בנושא זה הוא הסיפור של יעל וסיסרא.

על פי התורה, סיסרא הוא שר צבא שנלחם בבניי ישראל, ניגף במלחמה אחרי קרב רצוף ניסים, ובורח רגלית משדה הקרב. סיסרא לפי המקורות היה אדם רב עוצמה תוקפני וכריזמתי שדי היה במבט עינייו להכניע חיות פרא. הוא מגיע לאוהלי שבט הקיני, לאוהלה של יעל אישתו של מנהיג השבט. יעל מקבלת את פנייו, והוא, בין ברכיה כרע שוב ושוב. והיא: "מים ביקש חלב נתנה".... עד שהוא נרדם, ישן בנוחות, בטוח בכניעתה. ומיד שנרדם, לא התלבטה יעל ברגשי אשמה, ולא התבלבלה מי כאן התוקפן. תוכנית הגיבוי הגנטית, קסקדת השרידה, אותה קיבלה, כמו כולנו, בתורשה מדורי דורות של שורדים, פעלה, הצילה את חייה כשהייתה בסכנה מיידית. אבל כשנרדם מקור האיום על שרידתה, עברה יעל ממצב אוטומאטי, שרידתי, על גבול הפאסיבי, למצב של הילחם זועם וחסר מעצורים. ללא היסוס, היא נטלה יתד מהאוהל ותקעה לו אותה ברקה.... ולפי הכתוב, במקום שם כרע שוב ושוב שם נפל.... . אין כאן כמובן המלצה ליטול את החוק ליידים, רק הדגמה לחד משמעיות והחשיבה הברורה של מספר הסיפור התנכי באשר לאדם האשם ולכעס העצום שמעשהו מעורר. לצורך וההכרח לכעוס על האשם האמיתי כדי להשתקם. ולפעמים לנקום בו כדי לקום.

היכולת לכעוס.

לאדם ש"קפא" קשה לעיתים לכעוס. הרגש שמלווה את מצבי השרידה הפאסיביים הוא פחד. אשמה ובושה... הם רגשות שנלווים אליו. סיפרה לי חברה, פעם הייתי בקבוצה ופתאם נכנס גבר עם מכנסיים קצרים, מהדגם המוכר, המפחיד כל כך. ולמרות השנים והזמן, קפאתי. הפכתי לנציב קרח. כעס שייך לתחום המלחמה, והוא סימן לתחילת ההחלמה. מי שחווה פחד עצום, הופך לעיתים למאובן ריגשית.. כל הרגשות האחרים מחווירים. אבל אפשר ללמוד לכעוס שוב. בקבוצות צעדים, לומדים אנשים לאט לאט לתת לחום הקבוצה לעטוף אותם, ולבסוף מגיע הרגע שמעטה הקרח נסדק, האפור מתפוגג והם מרגישים שוב. חוזרים לחיים. עטופים בין אנשים שמבינים בצורה אמיתית ועמוקה את החוויה שלהם. ואז לאט לאט לומדים גם לכעוס. ולתכנן תוכניות. ולחזור לחיים.

אחד הגורמים שגורם לנו ל"אהוב" אנשים, או מונע מאיתנו לכעוס עליהם, או לשנוא אותם, הוא המחשבה שאנחנו דומים להם [4]. לכן ההבנה עד כמה אנחנו שונים מהתוקף חיונית להחלמתנו.

אז אחרי הכעס והשנאה והנקם והשיח עם אחרים - אחרי הנקיון הפנימי וההבחנה המבדלת הכל כך חיונית,

לבחור בחיים, לאפשר לעצמי להיות מוקף באהבה, כי מגיע לי יותר!

ולבחור בדרך של חסד שמפרידה אותי מהתוקף, מדגישה את השוני ביננו.

ולצאת, לא רק גופנית אלא גם ריגשית ממצב הקפא! המצב הקשה והמייסר כל כך.

ולדעת שאנחנו אהובים.

אנחנו ניגשים לנושא ההחלמה מתקיפה המינית וטראומה ברגשות אהבה כבוד ויראה. מקווים אנו שהבנת המנגנונים הביולוגיים שבבסיס ההתנהגויות האוטומטיות שמופעלות בזמן שרידה, "אהבה", כעס ושנאה, תקל על ההתמודדות. נענה כמיטב יכולתנו על כל שאלה או השגה שפוסט זה מעורר. ונשמח לכל הבהרה, או שיתוף שיכולים לסייע לאחרים ולאחרות.