התמכרות התנהגותית - ודיסרגולציה של מפת הבליטות החברתית

זהו פוסט בבניה. החומרים מעט מפוזרים ולא מאורגנים בפלואו רציף דיו. .

הספרות העדכנית מציעה לראות התמכרויות התנהגותיות לא רק כהפרעות של “חיפוש הנאה”, אלא כהפרעות בארגון מפת הבליטות, מערכת ההתגמול ומערכת הוויסות החברתי־רגשי.

לפי תיאוריית ה־incentive sensitization ת של Robinson ו־Berridge, חשיפה חוזרת לגירוי ממכר גורמת לכך שרמזים הקשורים אליו מקבלים בולטות תמריצית חריגה: הם נעשים מושכי קשב, מעוררי craving ומניעי פעולה, גם כאשר ההנאה עצמה כבר פוחתת. רובינסון וברידג התייחסו בעיקר להתמכרות לחומרים אולם

מנגנון זה מתאים גם להתמכרויות התנהגותיות כמו הימורים, שבהן אי־ודאות, near miss, ציפייה לתגמול ורמזים סביבתיים של זכייה מתחילים לתפוס מקום מרכזי במפת החשיבות של המוח

.או התמכרות לפורנוגרפיה PPU.

לשינוי זה במפת הבולטות החברתית-רגשית [1] עשוי להיות מחיר כבד במיוחד ב־Problematic Pornography Use, משום שבמקרה זה המערכת ה"נחטפת" על ידי ההתנהגות הכפייתית איננה רק מערכת תגמול כללית, אלא מערכות מוחיות שהתפתחו מלכתחילה עבור קשר אנושי, זוגיות, התקשרות, אינטימיות, טיפול בצאצאים וויסות רגשי בין־אישי. מערכות אלה הן בדיוק המערכות שבמצב תקין מאפשרות לאדם להיעזר בקשר, באמפתיה, בשייכות ובוויסות הדדי כדי להתמודד עם סטרס ולצאת ממעגלים של מצוקה והתמכרות.

לכן ייתכן שבניגוד להתמכרויות שבהן עיקר הדיסרגולציה מתרחשת סביב חומר כימי או סביב anticipation של reward בלתי־ודאי, ב־PPU חלק מתהליך השיקום עשוי לדרוש בנייה מחדש של reward סביב קשר אנושי ממשי.

1. להרחבה על מהי מפת בולטות במוח ראו נספח א.

מה קורה לאנשים עם PPU? האם הם איבדו את היכולת להנות מקשר בין אישי מיטיב ואינטימיות?

Kor, A., Zagoory-Sharon, O., Schneiderman, I., Leckman, J. F., & Feldman, R. (2022). Alterations in oxytocin and vasopressin in men with problematic pornography use: The role of empathy. Psychoneuroendocrinology, 138, 105661. https://doi.org/10.1016/j.psyneuen.2022.105661

 התשובה הקצרה היא לא! היכולת קיימת אבל המיקוד של מפת הבליטות נוטה לכיוונים צרים מאד. יש לעשות מאמץ מודע להרחבת המיקוד.. על כך בהמשך.

נרחיב מעט:

מערכת ההתקשרות אצל בני-אדם:

המוח האנושי לא התפתח רק כדי לשרוד כפרט בודד, אלא גם כדי ליצור קשרים. לאורך האבולוציה התפתחו מערכות ביולוגיות מורכבות שתפקידן לאפשר זוגיות, התקשרות, הורות, אינטימיות וויסות רגשי הדדי בין בני אדם. מערכות אלו משלבות אזורי מוח כמו האמיגדלה, גרעין האקומבנס, הקורטקס הפרה־פרונטלי והאינסולה, יחד עם חומרים כמו דופמין, אוקסיטוצין ו־AVP. הדופמין מסייע ביצירת מוטיבציה, ציפייה ותחושת reward סביב קשר וקרבה; אוקסיטוצין קשור ל־bonding, אמון, מגע ואמפתיה; ו־AVP משתתף בדריכות חברתית, הגנה על קשרים וזיהוי משמעות חברתית. יחד, המערכות הללו מאפשרות לבני אדם לא רק לחפש קרבה, אלא גם להירגע באמצעות קשר — לקבל תחושת ביטחון, להפחית סטרס ולווסת רגשות דרך נוכחות של אדם אחר. במובן זה, קשר אנושי איננו רק “חוויה רגשית”, אלא גם מנגנון ביולוגי עמוק של ויסות והישרדות.

מה קורה אצל אנשים עם PPU? האם יש להם שינויים במערכת ההתקשרות? האם המוח שלהם עדין מפריש אוקסיטוצין (אהבה וקשר, אמפתיה, הפחתת סטראס), האם מופרש אצלם יותר ווספריזין? (AVP) (הגנה על הצאצאים או קבוצת השייכות, דריכות גבוהה, תוקפנות, טריטוריאליות, זיהוי "אוהב או אויב", חוסר אמפתיה ) האם הם איבדו את היכולת להתקשר?

שאלה מעניינת זו נחקרה על ידי קור ועמיתיו. במחקר חדש שפורסם ב 2022, מדדו החוקרים את רמות האוקסיטוצין וה AVP ברוק של אנשים עם PPU וללא PPU לפני ואחרי צפיה בסירטוני וידאו קצרים . הסירטונים הראו אינטרקציות חברתיות נטראליות או חיוביות. [דוגמאות לסירטונים: חברים שותים בירה ביחד, חברים מעודדים קבוצת ספורט יחד וצועקים יחד "גול"!, וכדומה. משך כל סירטון כ 4 דקות. ]. החוקרים מדדו את רמת האוסיטוצין ורמת ה AVP ברוק של המשתתפים לפני ואחרי הצפיה בסירטונים. הם השוו את התוצאות בין הקבוצות השונות - עם PPU וללא PPU. הנבדקים גם מילאו שאלונים שונים שכללו בין השאר התייחסות לאמפתיה. התוצאות היו מעניינות.

תוצאות: לפני הצפיה בסירטונים היתה רמת האוקסיטוצין ב שתי הקבוצות (PPU וללא PPU) דומה.

בעקבות הציפיה בסירטונים עלו רמות האוקסיטוצין אצל הנבדקים ב 2 הקבוצות אבל

רמת האוקסיטוצין בקבוצת ה PPU היתה גבוהה יותר מאשר בקבוצה ללא ה PPU

(העליה אצלם היתה מהירה וגבוהה יותר..).

כעת חישבו החוקרים עבור כל נבדק את היחס OX/AVP - הם רצו לבדוק מה עלה יותר ה אוקסיטוצין או ה AVP הסתבר שאצל האנשים עם ה PPU המספר הזה היה קטן יותר - כלומר בעקבות צפייה באינטרקציות חברתיות חיוביות או נטראליות רמת ה AVP (תוקפנות, חוסר אמפתיה) עלתה יותר מרמת האוקסיטוצין..

לסיכום: מחקר של Kor ועמיתיו מצא אצל גברים עם PPU רמות AVP גבוהות יותר, יחס OXT/AVP המצביע על דומיננטיות של AVP, תגובת אוקסיטוצין מוגברת לגירויים חברתיים חיוביים, אך ירידה בנטיות אמפתיות;

הירידה באמפתיה תיווכה את הקשר בין אוקסיטוצין לבין היפר־סקסואליות הקשורה לפורנוגרפיה. כלומר, לא מדובר בהכרח ב”כיבוי” של המערכת החברתית, אלא בדיסרגולציה של social salience — שינוי באופן שבו המוח מייחס משמעות, ערך וקשב לגירויים חברתיים ומיניים.

-----------------

מנגנוני התקשרות, התקשרות והחלמה

הקשר הרב ממדי בין התמכרות להתתקשרות הפך לאחרונה לנושא מעורר עניין. לדוגמה Alvarez-Monjara ועמיתיו מודל התפתחותי המשלב נוירוביולוגיה, פסיכודינמיקה והתקשרות: התמכרות מתפתחת על רקע דיסרגולציה במערכות תגמול, סטרס ושליטה ניהולית, אך גם על רקע פגיעות מוקדמת בוויסות רגשי ובהתקשרות. גם במאמרו של Flores מנוסחת התמכרות כהפרעת התקשרות, שבה החומר או ההתנהגות משמשים ניסיון של self-repair כאשר מערכות הקשר והוויסות הבין־אישי אינן זמינות דיין.

לכן, מנקודת מבט זו, החלמה אינה רק דיכוי craving או הפחתת גישה לגירוי הממכר, אלא ארגון מחדש של מפת הבליטות: החזרת ערך עצבי־רגשי לקשרים אנושיים, שייכות, אמפתיה, משמעות, ויסות הדדי ויכולת לשאת תסכול. במילים אחרות, ההתמכרות אינה רק עודף של רצון, אלא היצרות של מפת החשיבות; ותהליך השיקום דורש הרחבה מחודשת של מה שהמוח מסוגל לחוות כחשוב, מתגמל ובעל משמעות.

נספח: הסברים מורחבים

מהי מפת בליטות

המושג “מפת הבליטות” מתייחס לאופן שבו המוח מדרג:

• מה חשוב,

• למה להקדיש קשב,

• מה מושך,

• מה מתגמל,

• ומה מניע פעולה.

• 
  

במצב תקין, מפת הבליטות מאוזנת יחסית:

• קשר אנושי,

• שייכות,

• הצלחה,

• סקרנות,

• מיניות,

• אוכל,

• משמעות,

• ואינטראקציות חברתיות

• 
  

כל הנ"ל מקבלים ערך רגשי־מוטיבציוני משתנה בהתאם להקשר.

מערכות כמו:

• דופמין,

• אוקסיטוצין,

AVP,ו

• האמיגדלה,

• גרעין האקומבנס,

• והקורטקס הפרה־פרונטלי

• 
  

משתתפות בקביעה אילו גירויים יקבלו עדיפות.

בהתמכרות התנהגותית מתרחש בהדרגה שינוי במפת הבליטות:

גירוי מסוים מתחיל לקבל incentive salience חריג וגבוה במיוחד,

בעוד שגירויים טבעיים אחרים מאבדים ממשקלם.

בהימורים, לדוגמה,

המוח נעשה רגיש במיוחד ל:

• אי־ודאות, near miss, anticipation,

• רמזים הקשורים לזכייה,

• ותנודות reward בלתי צפויות.

• 
  

מערכות הדופמין מגיבות בעוצמה דווקא למצבים של תגמול חלקי ולא ודאי, ולכן cue קטן — צליל, מסך, צבע, או תחושת “כמעט זכיתי” — עשוי לקבל בולטות עצומה.

בהדרגה:

• קשרים חברתיים,

• פעילויות יומיומיות,

• והנאות טבעיות

עשויים להפוך לפחות “מושכים” מבחינה עצבית־מוטיבציונית לעומת חוויית ההימור.

ב־PPU ‏(Problematic Pornography Use)

הספרות מציעה תהליך דומה אך סביב גירויים מיניים דיגיטליים.

גירויים פורנוגרפיים:

• מקבלים incentive salience גבוה במיוחד,

• נקשרים למערכות reward ולמידת cue,

• ומתחילים “להשתלט” על מפת הבליטות.

• 
  

במחקר על OXT/AVP ו־PPU נמצא כי אצל גברים עם PPU

• רמות AVP היו גבוהות יותר, (טריטוריאליות, תוקפנות, חוסר אמפתיה)

• יחס OXT/AVP נטה לכיוון AVP, (כלומר אינטרקציות חברתיות מעלות אוקציטוצין אפילו יותר מאשר אצל אנשים ללא PPU, אבל ה AVP עולה יותר מאשר האוקציטוצין).

• תגובת אוקסיטוצין לגירויים חברתיים הייתה מוגברת, אך האמפתיה הייתה נמוכה יותר.

הממצא מעניין משום שהוא מצביע לא על “כיבוי” של המערכת החברתית, אלא על דיסרגולציה שלה.

כלומר:המערכת עדיין מגיבה חברתית,אך הארגון של הבליטות החברתיות והרגשיות השתנה.

 יש כאן דמיון רעיוני מעניין מאוד לתיאוריית ה־incentive sensitization של Kent Berridge ו־Terry Robinson. לפי ברידג', בהתמכרות לא בהכרח מתרחשת עלייה ב־liking — כלומר בהנאה עצמה — אלא בעיקר עלייה ב־wanting: במוטיבציה, במשיכה, ב־incentive salience שהמוח מייחס לרמזים הקשורים לגירוי הממכר. כלומר, האדם לא חייב “ליהנות יותר”, אך הגירוי נעשה בעל בולטות עצומה בתוך מפת החשיבות של המוח.

באותו אופן, המחקר על OXT/AVP ו־PPU אינו מצביע על קריסה מוחלטת של המערכת החברתית או על היעדר תגובה חברתית. להפך — נמצאה אפילו תגובת אוקסיטוצין מוגברת לגירויים חברתיים חיוביים. אבל הארגון של הבליטות החברתיות השתנה: האמפתיה ירדה, היחס OXT/AVP נטה לכיוון AVP, ונראה שמערכות social salience ו־reward אינן פועלות עוד באופן מאוזן סביב קשר הדדי ואינטימיות, אלא סביב compulsive salience ותגובתיות לרמזים.

המערכת החברתית אינה “כבויה”; היא עדיין פעילה ולעיתים אף היפר־תגובתית. אך ייתכן שה־incentive salience עובר הטיה: רמזים הקשורים לגירוי הממכר נעשים דומיננטיים יותר ממקורות reward חברתיים טבעיים. במובן זה, הדמיון לברידג' הוא בכך שהליבה של ההתמכרות איננה בהכרח הנאה מוגברת, אלא שינוי במנגנוני הבליטות, המשיכה והמוטיבציה.

כלומר, בדומה להבחנה של ברידג' בין liking לבין wanting, אפשר לחשוב כאן גם על פיצול מסוים בין:

עצם היכולת להגיב לגירוי חברתי, לבין האופן שבו המוח מקצה חשיבות, מוטיבציה וערך לגירויים שונים.

מה זה חיפוש כפייתי, בליטות תמריצית, ודריכות יתר ?

אחד הרעיונות המרכזיים במדעי ההתמכרות כיום הוא שהתמכרות אינה מתבטאת רק ב”רצון ליהנות”, אלא בשינוי עמוק באופן שבו מערכות הבליטות (salience systems) ומערכות המוטיבציה במוח פועלות. במצב זה, המוח נעשה “מכוון־יתר” סביב גירוי מסוים — סם, הימור, פורנוגרפיה או כל reward אחר — והגירוי מתחיל להשתלט בהדרגה על מפת החשיבות הפנימית של האדם.

בהקשר זה נהוג לדבר על שלושה מושגים הקשורים זה בזה: compulsive seeking, vigilance ו־cue reactivity. ,

הcompulsive seeking כלומר חיפוש כפייתי, אינו רק “רצון” רגיל, אלא מצב שבו המוח ממשיך לחפש את הגירוי גם כאשר ההנאה עצמה יורדת, גם כאשר קיימים נזקים ברורים, ולעיתים אפילו כאשר האדם עצמו כבר אינו רוצה בכך במודע.

זהו מצב שבו מערכות המוטיבציה וההרגל נעשות דומיננטיות מאוד. כך, מהמר עשוי לבדוק שוב ושוב אפליקציית הימורים, אדם עם PPU עשוי לחפש גירוי חדש למרות עייפות או חוסר עניין אמיתי, ומכור לקוקאין עשוי להמשיך לחפש סם גם לאחר אפיזודות קשות.

מבחינה נוירוביולוגית, תהליך זה קשור ל־incentive salience, למסלולי דופמין, למעגלי הרגל (habit circuitry) וללמידת cue-reward, כך שהחיפוש עצמו נעשה כמעט אוטומטי.

ויגיליאנס-vigilance

כלומר דריכות־יתר, מתאר מצב שבו המוח נמצא ב־scanning מתמיד של הסביבה, בניטור מתמשך, ברגישות גבוהה לאותות סביבתיים ובציפייה לאיום או reward. מערכות vigilance קשורות בין היתר לאמיגדלה, ל־AVP, ל־locus coeruleus, לנוראדרנלין ולמערכות סטרס.

בהתמכרות, האדם עשוי להיות דרוך במיוחד לרמזים הקשורים לסם, להזדמנות להמר, ל־cue מיני או לטריגרים רגשיים.

כלומר, מערכת הקשב עצמה נעשית מוטה: דברים שבעבר היו “רעש רקע” נעשים בולטים, מושכי קשב ובעלי משמעות רגשית חזקה. cue reactivity, כלומר תגובתיות לרמזים,

היא אחד המושגים המרכזיים ביותר במדעי ההתמכרות. cue הוא כל גירוי שנקשר בעבר ל־reward: צליל של מכונת מזל, תמונת פורנוגרפיה, ריח אלכוהול, מקום מסוים, הודעה בטלפון, שעה ביום או אפילו מצב רגשי פנימי. לאחר תהליך של conditioning, ה־cue עצמו מתחיל להפעיל דופמין, craving, עוררות, מוטיבציה ולעיתים גם תגובות גופניות. כלומר, המוח מגיב לרמז כאילו ה־reward כבר “בדרך”. זו אחת הסיבות לכך ש־relapse יכול להתרחש גם לאחר תקופות ארוכות של הימנעות. שלושת התהליכים הללו קשורים זה בזה: vigilance גורם לכך שהמוח נעשה דרוך במיוחד לאיתור cues; כאשר cue מופיע, cue reactivity גורם לתגובה עצבית־רגשית חזקה; והתגובה הזו מובילה ל־compulsive seeking — דחף חזק לחפש את ה־reward. במונחים של מפת הבליטות, במצב רגיל cues רבים מתחרים על קשב ומשמעות, אך בהתמכרות cue מסוים מתחיל “להשתלט” על המפה. לכן האדם מבחין בו מהר יותר, מגיב אליו חזק יותר, ומתקשה להסיט ממנו קשב. זהו בדיוק הרעיון שתיארו Kent Berridge ו־Terry Robinson בתיאוריית ה־incentive sensitization: לא בהכרח “יותר הנאה”, אלא יותר wanting, יותר salience ויותר כוח מוטיבציוני של cues.

מה שיטת 12 הצעדים מציעה ל PPU?

גישות “12 הצעדים” לטיפול ב־PPU ‏(Problematic Pornography Use) ובהתנהגות מינית כפייתית מבוססות על התאמה של מודל ההתמכרות הקלאסי של Alcoholics Anonymous להתנהגויות מיניות קומפולסיביות. המטרה איננה רק “להפסיק לצפות בפורנוגרפיה”, אלא לבצע ארגון מחדש של מערכת החיים, הקשרים והוויסות הרגשי.

במובן זה, המודל מתחבר לרעיונות העולים מן הספרות הנוירוביולוגית העדכנית על social regulation, מפת הבליטות ומערכות reward והתקשרות. אחד העקרונות המרכזיים בתוכניות הללו הוא ההכרה בכך שההתנהגות הפכה כפייתית: האדם מאבד שליטה חלקית על דפוסי החיפוש, תגובתיות־היתר לרמזים (cue reactivity) והחזרה להתנהגות גם כאשר קיימים נזקים ברורים.

לכן יש דגש חזק על זיהוי cues וטריגרים — מצבים, רגשות, בדידות, סטרס, שעות מסוימות, אפליקציות או דפוסי חשיבה — אשר מפעילים compulsive seeking.

במקביל, התוכניות מדגישות שוב ושוב כי התמכרות מינית ו־PPU משגשגות בתוך בידוד, secrecy ו־shame, ולכן אחת ממטרותיהן המרכזיות היא שבירת הבידוד באמצעות קבוצה, שיתוף, accountability וקשר אנושי לא־שיפוטי.

מבחינה נוירופסיכולוגית, ניתן לראות בכך ניסיון להעביר את מרכז הוויסות ממצב של reward seeking כפייתי אל ויסות בין־אישי המבוסס על קשר, שייכות, קבלה ומשמעות.

עיקרון מוכר בתוכניות הוא HALT — Hungry, Angry, Lonely, Tired — (עכב"ר: עייף, כועס, בודד, רעב) כלומר ההבנה שמצבי dysregulation בסיסיים מגבירים vulnerability ל־relapse.

בנוסף קיים דגש על self-observation: פיתוח יכולת לזהות escalation, craving ודפוסי חיפוש עוד לפני שההתנהגות מתממשת בפועל.

בניגוד להתמכרויות לחומרים, כאן המטרה איננה תמיד abstinence מוחלט ממיניות, אלא בנייה של “פיכחון מיני” — הגדרה מחודשת של אילו התנהגויות הן destructive ואילו קשורות למיניות בריאה והדדית.

חלק מן השלבים עוסקים גם בלקיחת אחריות, תיקון קשרים ופיתוח אמפתיה, דבר שמעניין במיוחד לאור מחקרים שמצאו קשר בין PPU לבין ירידה באמפתיה ודיסרגולציה של מערכות OXT/AVP.

במובן זה, תוכניות 12 הצעדים אינן פועלות רק כניסיון “לדכא craving”, אלא כניסיון לארגן מחדש את מפת הבליטות עצמה: להחזיר ערך עצבי־רגשי לקשרים אנושיים, לשייכות, לאחריות, לאינטימיות ולתחושת משמעות, במקום למערכת reward צרה, מהירה וכפייתית הנשלטת על ידי cues ו־compulsive seeking.

גישות אלה תואמות את הספרות החדשה הנוגעת להתמכרויות  הספרות במחקרית החדשה הנוגעת להתמכרויות .

ספרות זו מדגישה יותר ויותר את הקשר בין התמכרות לבין:

• ויסות חברתי,

• התקשרות,

• אמפתיה,

• סטרס,

• ותחושת שייכות.

בהתאם לכך, recovery נתפס פחות כ”דיכוי craving בלבד”, ויותר כתהליך של ארגון מחדש של מפת הבליטות:

• החזרת ערך לקשרים אנושיים,

• לשייכות,

• למשמעות,

• ולאינטראקציות חברתיות טבעיות.

במטרה להוביל את מערכות הרוורד להנות מ -

• קשר,

• אינטימיות,

• הדדיות,

• ואמפתיה,

לכן הספרות החדשה מדגישה יותר ויותר את הקשר בין התמכרות לבין:

• ויסות חברתי,

• התקשרות,

• אמפתיה,

• סטרס,

• ותחושת שייכות.

בהתאם לכך, recovery נתפס פחות כ”דיכוי craving בלבד”, ויותר כתהליך של ארגון מחדש של מפת הבליטות:

• החזרת ערך לקשרים אנושיים,

• לשייכות,

• למשמעות,

• ולאינטראקציות חברתיות טבעיות.

אוקסיטוצין (Oxytocin ) הוא נוירופפטיד המיוצר בעיקר בהיפותלמוס ומשתחרר הן לדם והן ישירות בתוך המוח. הוא מוכר לעיתים כ”הורמון האהבה”, אך בפועל תפקידו רחב ומורכב הרבה יותר.

אוקסיטוצין משתתף ביצירת bonding בין בני זוג, בקשר בין הורים לילדים, במגע, באמון, באמפתיה ובתחושת קרבה וביטחון חברתי. הוא פועל באזורים מוחיים הקשורים לרגש, reward והתקשרות, ומסייע להפחית תגובות סטרס [ראו גם "טפלי ואהבי", יעל וסיסרא וכו, 1-4] ולחזק ויסות רגשי דרך קשר אנושי. במובן זה, אוקסיטוצין אינו רק “חומר של נעימות”, אלא חלק ממערכת ביולוגית עמוקה שמאפשרת לבני אדם להיעזר זה בזה כדי להירגע, ליצור שייכות ולבנות קשרים יציבים.

ווסופריזין (.Arginine vasopressin AVP) קשור יותר למערכות של דריכות, vigilance, תוקפנות, תגובתיות לאיום ומשמעות חברתית. הוא משתתף בזיהוי רמזים חברתיים, בהגנה על קשרים, בתחרות, בטריטוריאליות ובתגובות למצבים המעוררים אתגרים או דחק/סטראס. במוח, AVP פועל יחד עם מערכות סטרס וקשב ומסייע לאדם לזהות מה חשוב, מי שייך לקבוצה ומתי יש צורך בדריכות גבוהה יותר. כאשר מערכת זו יוצאת מאיזון, היא עשויה להיות קשורה ל־hypervigilance - דריכות יתר, תגובתיות־יתר לרמזים ולתחושת עוררות מתמשכת סביב reward או איום.

שיטות:

המשתתפים נחשפו לסרטון באורך 16 דקות שכלל קטעי וידאו קצרים בעלי אופי חברתי, חיובי ויומיומי. מחקרים קודמים הראו כי חשיפה לגירויים חברתיים חיוביים במשך 15 דקות מעוררת שחרור אוקסיטוצין אצל הורים (אימהות ואבות) ותינוקות (Feldman, Gordon, & Zagoory-Sharon, 2011). במבוגרים, נמצא כי מתן אוקסיטוצין מגביר לכידות קבוצתית אצל המשתתפים, וכן התנהגות אתנוצנטרית ופרוכיאלית ועמדה של “אנחנו מול הם”, אשר נחשבת כמבוססת על פחד כלפי קבוצת החוץ (Zhang, Gross, De Dreu, & Ma, 2019).

לפיכך, חשפנו את המשתתפים לארבעה קטעי וידאו חברתיים חיוביים שכללו פעילויות של קבוצת חברים גברים קרובה ומלוכדת, כאשר כל קטע נמשך 4 דקות, ובין הסרטונים הוכנס מרווח של 20 שניות כדי לשמור על קשב המשתתפים.

לצורך פיילוט הגירויים, בחרנו שבעה קטעי וידאו של אפיזודות חברתיות מאוד בקבוצות של חברים גברים בלבד (למשל, חברים שותים בירה בבר, אדם הזוכה בתחרות ספורט ומקבל עידוד מ"חבריו", קבוצת חברים המסיימת מסלול הליכה ארוך ומתיישבת למנוחה קצרה). הצגנו קטעים אלו לקבוצה של 15 סטודנטים לתואר מתקדם בפסיכולוגיה וביקשנו מהם לדרג כל קטע בסולם של 1 (מעט) עד 5 (הרבה) עבור הממדים הבאים:

חברתיות – מידת הקרבה והלכידות החברתית בין המשתתפים.

עוררות חיובית – המידה שבה הקטעים מעוררים רגשות חיוביים.

עוררות שלילית – המידה שבה הקטעים מעוררים רגשות שליליים.

ארבעת הקטעים שנבחרו היו אלו שקיבלו את הציונים הנמוכים ביותר בעוררות שלילית (דורגו 1 על ידי כל הצופים), ואת הציונים הגבוהים ביותר בעוררות חיובית ובחברתיות. סדר ההצגה היה מאוזן־נגדית (counter-balanced).

הסיבה לבחירת גירויים חברתיים חיוביים הייתה להבין את תגובת הבסיס של מערכות האוקסיטוצין וה־AVP לחוויות חברתיות יומיומיות וטבעיות, אשר עשויות לשמש בסיס למחקר עתידי הכולל חשיפות מעוררות יותר (למשל, הקשרים של פחד, כעס או גירוי מיני). מאחר שתגובות הורמונליות מאופיינות בדרך כלל בזמני השהיה ארוכים, בהשוואה למשל לתגובות של קצב לב או EEG, ערבוב של גירויים חברתיים חיוביים עם גירויים שליליים יוצר קשיים, משום שהיה מסבך את ההבחנה בין תגובות אנדוקריניות לגירויים חיוביים ושליליים עקב השפעות carryover אפשריות.

לאחר הצפייה נאספה דגימת רוק שנייה. המשתתפים התבקשו להימנע מכל צריכת מזון במשך שעתיים לפני ההגעה למעבדה

 דיון תרגום ישיר של הדיון מהמאמר של קור ועמיתים 2022

מערכת האוקסיטוצין־וזופרסין המורחבת התפתחה כדי לתמוך ביצירת קשרי הורות וזוגיות (Carter & Perkeybile, 2018; Feldman, 2016, 2017). עם זאת, אוקסיטוצין ו־AVP תורמים בדרכים מנוגדות ליצירת קשרים ולהפחתת סטרס: אוקסיטוצין מקושר לזיקה חברתית ולהפחתת חרדה, בעוד ש־AVP מקושר להגנה טריטוריאלית, תוקפנות ותגובות “הילחם או ברח” (Baracz & Cornish, 2016; Carter & Perkeybile, 2018).

ממצאינו בדבר רמות בסיס מוגברות של AVP בקרב גברים עם PPU עולים בקנה אחד עם מחקרים בבני אדם על תפקידו של AVP במצבי סטרס חברתיים וזוגיים, בתוקפנות ובדריכות אצל גברים. לדוגמה, מתן AVP הגביר תגובות קורטיזול בהקשרים של הערכה חברתית (Shalev et al., 2011), והשפעותיו היו ייחודיות לגברים: הפחתת ידידותיות, הגברת תגובות אוטונומיות לפנים כועסות, והגברת נטייה לשימוש באסטרטגיות חברתיות נמנעות ותוקפניות (Shalev et al., 2011). בנוסף, גברים — אך לא נשים — שחוו מערכות יחסים זוגיות רוויות מצוקה הראו רמות AVP גבוהות יותר בפלזמה (Taylor, Saphire-Bernstein, & Seeman, 2010). שונות בקולטני AVP נקשרה בעבר גם להתנהגויות התמכרותיות כגון שימוש בסמים (Maher et al., 2011), דבר המצביע על מנגנון ביולוגי אפשרי נוסף הקשור לממצאים הנוכחיים.

ממצאינו מעלים את האפשרות שפגיעויות הקשורות לעלייה ב־AVP — כגון חשדנות, דריכות, תוקפנות הגנתית ונטייה מופחתת להשתמש בקשרים חברתיים לצורך ויסות סטרס — עשויות לתרום להיפרסקסואליות הקשורה לפורנוגרפיה או לשימוש התמכרותי בפורנוגרפיה, ומציעים תחומים אלה כמטרות פוטנציאליות להתערבויות בקרב גברים עם PPU.

בנוסף לעלייה ב־AVP, מצאנו גם שינוי במאזן AVP־אוקסיטוצין המרמז על דומיננטיות של AVP, ממצא המהדהד מחקרים בבני אדם על טיפול הורי ויצירת קשר זוגי (Buisman-Pijlman et al., 2014). בדומה לממצאים ממודלים בבעלי חיים, מחקרים בבני אדם מצביעים על תקשורת הדדית בין שתי המערכות; לדוגמה, מתן אוקסיטוצין תוך־אפי העלה רמות AVP פריפריאליות (Weisman et al., 2013), ורמות האוקסיטוצין וה־AVP בפלזמה של הורים נמצאו קשורות זו בזו.

רמות AVP גבוהות יותר בפלזמה, בשילוב עם סטרס מוקדם בחיים, הגבירו את חדות הזיהוי של בגידה זוגית אצל גברים, בעוד שרמות אוקסיטוצין גבוהות יותר הפחיתו זיהוי זה. רמות AVP גבוהות יותר בקרב הורים טריים ניבאו הדדיות נמוכה יותר בין הורה לתינוק ותשומת לב מופחתת לתינוק, בעוד שרמות אוקסיטוצין גבוהות יותר נקשרו לסינכרוניה רבה יותר ולהפחתת רגשות שליליים (Apter-Levi, Zagoory-Sharon, & Feldman, 2014).

התפקיד הרחב של מערכת האוקסיטוצין בזיקה חברתית נובע, בין היתר, מתפקידה בהקלת פלסטיות עצבית (Feldman, 2020). נוירוני אוקסיטוצין יכולים לבטא במשותף מערכות נוירוטרנסמיטורים מרובות, וחלק מהנוירונים המבטאים אוקסיטוצין כוללים אינטרנוירונים GABA-ארגיים, תאים פירמידליים גלוטמטרגיים ותאים נוירואנדוקריניים נוספים (Althammer et al., 2018). כאשר אוקסיטוצין נקשר לקולטני OTR הוא מעורר תחושת רוגע וביטחון ותומך בחיפוש אחר קשרים יציבים לצורך ויסות סטרס; אולם בהקשר של AVP מוגבר, אוקסיטוצין מפעיל גם קולטני AVP, דבר המוביל לפחד, דריכות ותוקפנות הגנתית.

בנוסף, השפעות האוקסיטוצין על זיקה חברתית עשויות לפעול דרך יצירת מעבר קורטיקו־סטריאטלי מוונטרלי לדורסלי, אשר באמצעות אינטראקציות עם מערכות דופמין, סרוטונין ואופיואידים, עשוי לאפשר מעבר ממסלולים תגובתיים־ונטרליים ללולאות ייצוגיות־דורסליות — כלומר מעבר מחיפוש חידוש לאסטרטגיות כפייתיות או הרגליות. מסלולים אלו הוצעו כמנגנונים העומדים בבסיס הפרעות שימוש באינטרנט, כולל PPU ‏(Brand, Wegmann, et al., 2019).

פרשנות אפשרית אחת לממצאים הנוכחיים היא שהנטייה המוקדמת ל־AVP מוגבר ולמאזן אוקסיטוצין־ל־AVP המצביע על דומיננטיות של AVP, מטה את המערכת לעבר תגובתיות שלילית, דריכות ופחד בתהליך יצירת קשרים יציבים, דבר שעשוי בתורו להוביל למעבר ממוטיבציות של זיקה חברתית לעבר PPU. עם זאת, קיימות גם פרשנויות חלופיות.

לדוגמה, ייתכן שגברים עם התקשרות חברתית לקויה יותר, או עם אמפתיה מופחתת ותחושת תגמול נמוכה ממערכות יחסים הדדיות, נוטים יותר לעיסוק בעייתי בצפייה בפורנוגרפיה. קשרים אלה מחייבים בדיקה נוספת במחקרים אורך. במחקרים כאלה יש להביא בחשבון גם את סוגי הפורנוגרפיה הנצפים, לאור תכנים אלימים ומיזוגניים הנפוצים בפורנוגרפיה הזמינה באינטרנט.

בנוסף ל־AVP מוגבר ולמאזן AVP־אוקסיטוצין המצביע על דומיננטיות של AVP, מצאנו גם עלייה גדולה יותר באוקסיטוצין בעקבות חשיפה לאינטראקציות חברתיות יומיומיות בקרב גברים עם PPU, בהשוואה לעלייה המתונה יותר בקבוצת ההשוואה. הסיבות לעלייה תלולה זו אינן ברורות לחלוטין ודורשות מחקר נוסף, אך קיימים מספר הסברים אפשריים. לדוגמה, מחקרים בבעלי חיים הראו ששחרור פריפריאלי של אוקסיטוצין מתרחש בתגובה לסטרס (Bowen & Neumann, 2017), ומחקרים בבני אדם קישרו זאת לסטרס הקשור להתקשרות.

נערות עם היסטוריה של התעללות מינית ופיזית, אך לא נערות ללא היסטוריה כזו, הראו עלייה פריפריאלית באוקסיטוצין בתגובה ללחצים חברתיים (Seltzer et al., 2014); הורים עם סטרס הורי גבוה יותר הראו עליות באוקסיטוצין במהלך אינטראקציות עם ילדיהם ואף חוו אינטראקציות אלה כמשרות סטרס (Feldman et al., 2011); וילדים שנחשפו להתעללות מוקדמת הראו עלייה בייצור אוקסיטוצין מן הבוקר לערב גם בהיעדר תזכורות לטראומה (Mizushima et al., 2015). אפשרות אחת היא שגם גירויים חברתיים ניטרליים בתוך הקשר חברתי־חיובי עשויים להיות מלחיצים עבור גברים עם PPU.

אפשרות נוספת היא שאצל גברים עם PPU קיימת נטייה גבוהה יותר לדפוסי התקשרות לקויים (Kor et al., 2014). פגיעות מוקדמות בהתקשרות עשויות להשפיע לטווח ארוך על תפקוד מערכת האוקסיטוצין, לא רק באמצעות שינוי נקודות האיזון, אלא גם דרך הפעלת המערכת בתגובה לגירויים חברתיים יומיומיים שבדרך כלל אינם מעוררים תגובה כזו. ייתכן שאצל גברים עם PPU גם גירויים חברתיים תמימים מעוררים פחד וחשדנות, ושחרור האוקסיטוצין המוגבר משקף ניסיון לעורר תחושת ביטחון ורוגע במצב שבו תחושת ביטחון זו לא הופנמה דרך התקשרויות בטוחות מוקדמות. באופן זה, עלייה בשחרור הפריפריאלי עשויה לשקף ניסיון לווסת מערכת שהפכה לדיסרגולטורית (Carter & Perkeybile, 2018).

.

ביבליוגרפיה

• Robinson, T. E., & Berridge, K. C. (2008) The incentive sensitization theory of addiction: Some current issues. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 363(1507), 3137–3146.

• Kor, A., Zagoory-Sharon, O., Schneiderman, I., Leckman, J. F., & Feldman, R. (2022) Alterations in oxytocin and vasopressin in men with problematic pornography use: The role of empathy. Psychoneuroendocrinology, 138, 105661.

• Alvarez-Monjaras, M., Mayes, L. C., Potenza, M. N., & Rutherford, H. J. V. (2019) A developmental model of addictions: Integrating neurobiological and psychodynamic theories through the lens of attachment. Attachment & Human Development, 21(6), 616–637.

• Flores, P. J. (2004) Addiction as an Attachment Disorder. Lanham, MD: Jason Aronson.

• Koob, G. F., & Le Moal, M. (2008) Addiction and the brain antireward system. Annual Review of Psychology, 59, 29–53.

• Volkow, N. D., Wang, G.-J., Fowler, J. S., Tomasi, D., & Telang, F. (2011) Addiction: Beyond dopamine reward circuitry. Proceedings of the National Academy of Sciences, 108(37), 15037–15042.

• MacLean, E. L., Gesquiere, L. R., Gee, N., Levy, K., Martin, W. L., & Carter, C. S. (2019) Validation of salivary oxytocin and vasopressin as biomarkers in domestic dogs. Journal of Neuroscience Methods, 325, 108307.

  
  

  (מצוטט לעיתים בספרות המתודולוגית סביב מדידות OXT/AVP).

• Bowlby, J. (1969/1982) Attachment and Loss, Vol. 1: Attachment. New York: Basic Books.

• Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., & Target, M. (2002) Affect Regulation, Mentalization, and the Development of the Self. New York: Other Press.

• Panksepp, J. (1998) Affective Neuroscience: The Foundations of Human and Animal Emotions. Oxford University Press.