שימוש מרגיל את המוח להרבה ומהר.
בד"כ שמים את הדגש על ההרבה - הרבה כמו דופמין בבת אחת.
פחות נתתי דעתי על עניין ה"מהר".
אני יודעת שאפשר להרגיל את המוח ל"משכורת כימית" יותר נמוכה.
מה שלא הבאתי בחשבון עד עכשו שלא מספיק להתרגל למשכורת כימית יותר נמוכה.
פתאום הבנתי שמעבר למערכת הרוורד, שזו מערכת שפועלת ומשתנה באופן לא מודע,
נראה לי שאלמנט חשוב שצריך להתמודד איתו זה שצריך לשנות את הציפייה המודעת -
כמה זמן לוקח להגשים מטרות בעולם האמיתי. וצריך להתנסות וללמוד במה זה כרוך באופן מעשי.
כדי לשקם את המערכת משימוש, צריך לבנות את רשת העשייה על כל שלביה
וללמוד להעריך נכון כמה זמן כך שלב לוקח. בלי תרוצים שתולים את האשם באחרים.
לשכנע אחרים בצדקת דרכי הוא שלב בדרך להגשמת מטרות.
וזה לוקח זמן. הרבה יותר זמן ממה שהמוח המהיר מעריך.
ואין דרך לעשות את זה ללא עבודה שיטתית ואיטית בלי לדלג על אף שלב ממה שצריך לעשות עד שהמטרה מושגת.
צעד צעד.
הצורך הזה בבנייה של רשתות דרכים להגשמת מטרות - ובניית סכמות עם הערכות זמן ראליות היא אולי מטרה בפניי עצמה.
זה הנראה כמו תוכנית שיקום?
מה שאת אומרת זה למעשה ששימוש מרגיל את המשתמש לקבל הרבה "כסף כימי" הרבה גמול, עבור פעולות פשוטות ואז הוא לא יכול לעשות את זה ללא הגמול? משהו כמו אדם שהיה רגיל לעבוד בשכר של אלף ש"ח ליום ועכשיו הורידו אותו לשכר מינמום - אז הוא יחווה ירידה במוטיבציה. ולא משנה כמה זמן יעבור הוא עדין יהיה בדכאון לעשות את העבודה הזו. רק ש במקרה שלנו "העבודה" היא חיי השגרה עצמם?