אנשים חושבים שהכי גרוע זו הפראנויה, הפסיכוזה, החרדה, העצב. אבל האמת היא שהכי גרוע בחודש הראשון של הגמילה זה האפור. לא מרגישים כלום. לא שמחה ולא עצב. לא רוצים כלום. כלום לא מעניין. מן באסה אינסופית שאתה אומר לעצמך: אם זה מה שאני הולך להרגיש עכשו עד סוף החיים אז מה הטעם. פעם על כל פריטה מסכנה בגיטרה הייתי מלך העולם. עכשו כלום לא מזיז לי. עד מתי זה ימשך ולמה זה קורה?
תשובה: זה מצב זמני. המוח כל הזמן עושה סטטיסטיקה מה המצב. עם הסם יש לו הרבה דופמין בסינפסות של המוח, והוא כל הזמן רוצה עוד ועוד! בלעדיו הוא "עני ואביון". רגיל לבזבוזים גדולים של "כסף כימי" ואין לו מקורות. צריך להתרגל למצב החדש ולעדכן את הציפיות והתגובות שלו.
שיורדים מהסם אנחנו כמו אחד שהיה רגיל לקבל משכורת של 5000 ש"ח לדקה ופתאום צריך להתרגל לשכר מינימום. מה הוא מרגיש? רוצה לעבוד? אין מוטיבציה והכל אפור. ובכלל ההוצאות הכימיות גדולות מההכנסות, והמעט "כסף" שיש לו (יחסית למצב עם סם) - נעלם במהירות.
אבל המוח גמיש ומשתנה - בכל גיל וכמעט בכל מצב. זה פשוט לוקח לו זמן כי המוח ממש בונה ומפרק חומרים ביולוגיים לתיקון המצב, ובד"כ לא משתנה כמו שבשבת. אין טעם לפרק ולבנות קולטנים במוח אם זו הפסקה של יום, ואפילו לא של שבועיים, המנגנון של המוח נותן לזמן זמן כדי לוודא שמתמידים בלי שימוש, לפני שהוא מעדכן בהדרגה את הציפיות שלו ואת הקשרים במוח ...
ספורט אתגרי משחרר דופמין ואדרנלין ומגביר את העוררות (קיר טיפוס, נינגה ישראל),
חברה, להיות חלק מקהילה, ולעזור לאחרים - מאד משמעותיים עוזרים ומזרזים את השיקום של המוח.
בהצלחה. זה אפשרי! אוהבים.
Comments