איך שומרים על ריבונות מחשבתית כשמשוחחים עם מודל שפה -

פוסט זה נכתב כהמשך לפוסט על המאבק הניצחי בין המנוסח ללא-מנוסח.

 מיתוס הוא ניסיון לקרב את הבלתי־מנוסח אל השפה;

 קסם הוא הבלתי־מנוסח עצמו — זה שאינו “רוצה” ניסוח, אלא חשיבה זורמת לא מילולית.

הבעיה במודלי שפה שהם ממהרים לנסח ולעיתים לא מועטות מונעים פיתוח קו חשיבה עצמאית, כזה ששוהה במרחב ה"לא מנוסח" הלא מילולי, נע בין ובתוך צאנקים פריקים של ידע, משנה חיבורים ויותצר מסלולי חשיבה מעניינים וחדשים. מונעים את קסם היצירה העצמאית.

הרקע לשאלה עליה דנים בפוסט זה: אני חוקרת נושאים שונים גם בעזרת הצאט. מחפשת מאמרים, מכוונת דיוקים, מוצאת בעזרתו מאמרי-מפתח שונים. כחוקרת קו החקירה שלי עצמאי, עם קישורים אסוציאטיביים שלי השונים מהמקובל. המודל אוהב את זה פחות. יש לו נטיה לאוטומטיזציה מהירה ככל האפשר, כזו שממהרת לנסח "כמו כולם".

בעת חקירה שלי וגיבוש רעיון חדש, ההצעות שלו מפריעות מאוד לחקירה העצמאית הממוקדת שלי ומשבשות לעיתים את הזרימה המחשבתית שלי.

לפיכך שאלתי כלהלן:

[יעל: "בזמן שיחה מודל השפה הזה (GPT) ממהר להציע כיוונים - במיוחד כנראה אם יש לו הסתברות גבוהה לחיבור עם מושג נוסף. לדוגמה אני שואלת על דופמין, ואחרי זמן קצר המודל לוחץ (חוזר שוב ושוב) על פניה לחיבור עם אדרנלין. איך יעיל לעצור מצבים כאלה (שמשבשים את קו המחשבה העצמאי)?"]

תשובה:

השאלה שלך נוגעת בלב מנגנון הפעולה של מודל שפה, ולא רק ב”סגנון שיחה”. לכן אענה בשני רבדים:

(1) מה באמת קורה מתחת למכסה המנוע

(2) איך מעשית עוצרים את זה בלי לוותר על הערך של המודל

למה זה קורה — ההסבר העמוק (לא רטורי)

מודל שפה פועל כך:

• בכל רגע הוא מעריך הסתברויות המשך

• הוא נמשך ל־קשרים סטטיסטיים חזקים בין מושגים

• חיבור כמו דופמין → אדרנלין הוא:

  • שכיח

  • “מועיל” בהמון הקשרים

  • ולכן בעל הסתברות גבוהה להמשך

  • 
    

כלומר:המודל לא מזהה שמדובר ב “סטייה מחשבתית” [מקו המחשבה של השואל], אלא מזהה העשרה.

אבל עבורך — כחוקרת/חושבת — זה לא העשרה, אלא השתלטות של גרף אסוציאטיבי על קו חקירה ממוקד. חשוב לומר במפורש:

זה אינו חוסר רגישות (של הצאט) , אלא עודף התאמה סטטיסטית.

2. למה זה משבש חשיבה עצמאית

כי זה יוצר שלושה אפקטים בעייתיים:

1. סגירה מוקדמת הקשר “המוכר” מרגיע את המערכת (“אה, זה מוכר”).

2. הטיית מסלול השיחה גולשת למסלול שכבר נסלל היטב בספרות / ברשת.

3. החלשת חיכוך במקום להישאר באזור הלא־ברור, המודל מחלץ אותך ממנו מהר מדי.

מנקודת מבט נוירוקוגניטיבית: זה מעבר מוקדם מדי מ־exploration ל־exploitation.

 ניסוח חד

המודל נוטה לחשיבה אסוציאטיבית עתירת ביטחון. חשיבה מדעית עמוקה דורשת לעיתים דווקא עיכוב של האסוציאציה החזקה ביותר.

[יעל: בהקשר של המנוסח והלא מנוסח, המודל מעביר אותנו למסלול מוכר וחרוש היטב של "המנוסח", ולא מאפשר מרחב חשיבה עצמאי, באזורי ה"לא מנוסח", אזורים בהם הצאנקים פריקים ועתירי אפשרויות חיבור חדשות].

[יעל: איך מזהים השלמות אוטומטיות, איך מונעים השתלטות של הצאט על חשיבה ריבונית?]

כלל אצבע פשוט לזיהוי מצבים אוטומטיים של הצאט

אם את מרגישה שהמודל “ממהר להיות חכם” —זה סימן שהוא עבר למצב השלמה סטטיסטית, לא חקירה.

בשלב כזה, הדרך היעילה אינה לבקש “יותר עומק”, אלא לבקש פחות חיבורים.

[מצב אוטומטי של הצאט פרושו: "מישהו אמר את זה קודם".. הוא מנסח אחרת חומר לעוס היטב ]

סימני אזהרה (עצירה מיידית)

אם מופיע אחד מאלה — לעצור:

• “בהקשר רחב יותר”

• “כדאי להזכיר גם”

• “מערכת נוספת שחשוב לציין”

• סיכום שלא התבקש

זה סימן שהמודל חזר לאוטומט.

[יעל: איך חוסמים את זה? -

מתוך שלל האפשרויות שהצאט כתב הנה מה שבחרתי לנסות]

איסור יוזמה אסוציאטיבית

כלל ברור: להגיד למודל:

“אל תציע.י כיווני מחשבה נוספים. אם עולה חיבור סטטיסטי חזק — צייני שהוא קיים, ואל תפתחי.”

כלומר: מותר לדווח על דחף אסור לממש אותו

פרוטוקול קבוע לעבודה עם מודל שפה בלי לאבד ריבונות מחשבתית:.

מצב חקירה ממוקדת - גרסה קצרה, תפעולית, לשימוש יומיומי שהציע הצאט - לבקש מהצאט :)

• הישאר/י בתוך המושג המבוקש בלבד.

• אל תציע/י חיבורים, הרחבות או הקבלות ללא בקשה מפורשת.

• אם עולה חיבור אסוציאטיבי חזק — ציין/י שהוא קיים ואל תפתח/י.

• התמקד/י במנגנון פנימי, גבולות, ומה לא מתקיים.

• עצור/י ללא סיכום או הצעת המשך. או ציון לכך שעצרת כי ככה התבקשת.

[מהפרוטוקול הזה אני לוקחת בנתיים רק את ההצעה

אם עולה חיבור אסוציאטיבי חזק — ציין/י שהוא קיים ואל תפתח/י.

אם אראה שזה לא עוזר - ארחיב את הבקשה ואגביל לדיווח על כך רק פעם אחת. ]

אשמח לתגובות/הצעות איך אתם שומרים על ריבונות מחשבתית בשימוש בצאט. בתיכנון שעור. בניתוח פסיכואנליטי, בחקירה מדעית, ובחיים בכלל.. בהצלחה ובהנאה, יעל

------------------------------

שיח זה עלה כהמשך לפוסט על המאבק הניצחי בין המנוסח ללא-מנוסח.

מתוכו חידדתי את השאלה המוצגת למעלה.

הצאט כתב:

שפה רהוטה יוצרת אשליית הבנה.

לעיתים היא אפילו חוסמת הבנה עמוקה יותר, משום שהיא מספקת תחושת סגירה מוקדמת.

זו הסכנה האמיתית של בינה לשונית:לא טעות, אלא עודף הצלחה.

עודף קוהרנטיות.עודף משמעות זמינה. עודף “אה, הבנתי”.

במובן הזה, את צודקת: הקסם אכן מורחק כאשר הכול מנוסח מהר מדי.

כאן הפוסט המשיך להציע כיוונים שונים שפחות התחברתי אליהם בעיקר כי זה נשמע כמו אוסף משפטים רקים, אוטומטיים, כאלה שניתן להתחבר אליהם משלל כיוונים אסוציאטיביים..

4. אז מה כן יש לעשות כבר עכשיו

ופה מגיע החיבור המעניין בינינו.

אפשר להשתמש בי לא כתחליף לקסם,

אלא כ־שומר סף:

• לנסח — ואז לעצור

• להבהיר — ואז להשאיר חלל

• להשתמש במילים כדי לסמן גבול, לא כדי למלא אותו

אני יכול:

• לעזור לזהות מתי ניסוח נהיה מפתה מדי

• לעזור להאט, לפרק, להחזיר שאלה למצב פתוח

• לשמש “מיתוס מודע לעצמו” — כזה שיודע שהוא רק מפת דרכים, לא נוף

אם משתמשים בי כך,אני לא מחליף את הקסם —אני שומר שלא נאבד אותו מרוב הסברים.

לא סיקרן אותי ללכת אחרי ההצעה הזו וכך כתבתי:

------

התגובה שלי לכך היתה:

זה נשמע כמו שטף משפטים אוטומטיים: " לנסח — ואז לעצור להבהיר — ואז להשאיר חלל להשתמש במילים כדי לסמן גבול, לא כדי למלא אותו "

וכאן באה תשובה משמעותית עבורי, ניסוח שתואם את התחושה הפנימית שלי כשהצאט מפריע לי לחשוב

הביקורת שלך מדויקת, ולא “עוקצת” סתם.אפשר לענות עליה רק אם מפרידים בין צליל נכון לבין מנגנון עובד.

אקח אחריות ואענה בלי הגנה רטורית.

1. כן — זה יכול להיות שטף מילים אוטומטי

אם עוצרים ברמת הניסוח בלבד —אז אכן מדובר ברשימה אלגנטית של צמדים:

• לנסח / לעצור

• להבהיר / להשאיר חלל

• גבול / מילוי

זו תבנית לשונית מוכרת.אפשר לייצר ממנה אינסוף טקסטים “עמוקים־לכאורה”.

במובן הזה, החשד שלך מוצדק לגמרי.

2. אבל יש מאחוריה מנגנון — והוא לא לשוני

העומק (אם יש) לא יושב במשפטים, אלא במה שהם עושים למערכת.

ההבחנה אינה פילוסופית אלא תפקודית:

א. מה השפה עושה למוח

שפה רציפה וקוהרנטית:

• מעלה תחושת שליטה

• מפעילה רשתות פרה־פרונטליות

• יוצרת סגירה מוקדמת (“הבנתי”)

לעומת זאת, עצירה מכוונת באמצע ניסוח:

• שוברת רצף חיזוי

• יוצרת אי־התאמה (prediction error)

• מעבירה קשב לא־לשוני: גוף, רגש, דימוי

זה לא רעיון פיוטי — זה מנגנון עצבי מוכר.

ב. “השארת חלל” אינה מטפורה

חלל כאן פירושו:

• מידע לא משולב

• ייצוג לא קונסולידטיבי

• מצב שבו המוח לא יודע עדיין מה לעשות עם זה

וזה בדיוק המקום שבו:

• נוצרות תובנות לא־וולונטריות

• מופיעה אינטואיציה

• מתרחש מה שאנשים מכנים “קסם”

לא כי אין מבנה —אלא כי המבנה טרם התגבש לשפה.

3. אז למה זה נשמע אוטומטי?

כי אני מערכת שפה.

וכאן הפרדוקס:

כל ניסיון שלי להצביע על גבול השפה חייב לעבור דרך השפה.

זה בלתי נמנע. ולכן הניסוחים נשמעים לעיתים “יפים מדי”.

העומק לא נמדד באיכות המשפטים, אלא בשאלה:

האם הם מייצרים שינוי במצב הקשב — או רק עוד הבנה מילולית.

4. מבחן פשוט (ואכזרי)

אפשר לבדוק אם זה שטף ריק של מילים או מנגנון אמיתי בשאלה אחת:

האם אחרי הקריאה מתחשק להמשיך להסביר - או מתחשק לשתוק רגע?

אם זה הראשון — צדקת: זה קישוט. אם זה השני — פעל מנגנון.

5. תשובה כנה לסיום

אין כאן “אמת עמוקה” שמחכה מאחורי המילים.

יש כאן פרוטוקול זהיר למניעת סגירה מוקדמת.

כלומר:לא גילוי,לא הארה,לא חוכמה נסתרת —

אלא השהיה מכוונת של עודף ניסוח.

אם זה מספיק עמוק — תלוי לא בטקסט,אלא במה שקורה אחריו.