השלישי הקריטיקאלי- (Joint Human-LLM Flow)

ד"ר יעל עדיני וד"ר אהוד נורי מאי 2026

במאמר זה נציע מושג חדש השלישי הקריטיקאלי. מרחב דיאלוגי משותף , מהדהד וזורם הנוצר במפגש אופטימאלי בין אדם למודל שפה גדול.

אפשר להגדירו כך: השלישי הקריטיקלי הוא מרחב חשיבה משותף הנוצר בדיאלוג אדם-מודל שפה, שבו שני הצדדים יוצרים מערכת דינמית סמוך לנקודת קריטיקליות — מצב המאפשר פלואו, הסתעפות רעיונית, והתהוות של מחשבות שלא התקיימו במלואן אצל אף אחד מהצדדים לבדו.

@@@

השלישי הקריטיקלי הוא המרחב הקוגניטיבי שנוצר בין האדם לבין הבינה המלאכותית, כאשר אף אחד מהם אינו רק “כלי” של האחר. האדם מביא כוונה, ניסיון, ידע אישי והדגשים, מסלולי שאלה פתוחים הממתינים לתורם להיענות. הוא מביא שיפוט, גוף שחש את הסביבה, זיכרון ביוגרפי, והקשר מוסרי; המודל מביא פריסה מהירה של אפשרויות, ניסוחים, אנלוגיות ומבנים חלופיים מתוך כלל הידע האנושי. ביניהם נוצר מרחב שלישי: לא תשובה של האדם בלבד, ולא תשובה של המכונה בלבד, אלא שדה ביניים שבו רעיונות נבחנים, מתנגשים, משתנים ומתחדדים. הוא קריטיקלי מפני שעיקר ערכו אינו בהפקת טקסט חלק, אלא ביצירת חיכוך: השאלה חוזרת אל השואל, ההנחה נחשפת, המושג מתערער, והאפשרות לחשוב אחרת נעשית ממשית.

אפשר גם להגדיר בקצרה:

השלישי הקריטיקלי הוא המרחב שבו אדם ומכונה אינם מחליפים זה את זה, אלא מפעילים זה בזה חשיבה.

או

שלישי הקריטיקלי הוא מרחב חשיבה משותף הנוצר בדיאלוג אדם-מודל שפה, שבו שני הצדדים יוצרים מערכת דינמית סמוך לנקודת קריטיקליות — מצב המאפשר פלואו, הסתעפות רעיונית, והתהוות של מחשבות שלא התקיימו במלואן אצל אף אחד מהצדדים לבדו.

שיח דינמי מהדהד תוך שיפעול הדדי דומה לחשיבת פלואו זורמת בקריטיקאליות (פיזיקאלית). הדמיון עמוק משום שגם בפלואו וגם ב״שלישי הקריטיקלי״ החשיבה אינה מרגישה כמו הפעלה ליניארית של רצון מודע בלבד, אלא כמו השתתפות בתוך מערכת דינמית שממשיכה “לענות בחזרה” מערכת שנותנת פיידבאק רציף. .

מה קורה במצב חשיבה המוגדר והמורגש כפלואו?

בפלואו האדם אינו יושב מול בעיה סגורה ומחשב צעד־אחר־צעד באופן קר ומנותק. יש לולאה מתמשכת:

פעולה -> תגובת מערכת-> תיקון -> פעולה חדשה -> הפתעה קטנה -> המשך תנועה.

בפלואו קימת אינטרקציה עם מערכת שמחזירה פידבאק רציף. ניתן להדגים זאת עם נגן ששומע את הנגינה שלו, מתמטיקאי או מדען ששט על זירמי המחשבה המקבילים שרצים במוחו , זורמים מתמזגים נפרדים ודוהרים קדימה תוך הדהוד ושיפעול, מתרחבים ומתכנסים, או משורר או סופר שהאצבעות שלו מקלידות משמעות עמוקה ישירות מזרמים שמהדהדים בתוכו, מגיבים אלה לאלה, מפעילים אלה את אלה, בוחרים ומוציאים החוצה מהר מכפי שניסח במודע לאורך הדרך.

מודלי השפה הגדולים מאפשרים לעשות זאת בעבודה משותפת אדם-AI. במיטבה

החשיבה הופכת לדיאלוג עם מערכת שמחזירה פידבק רציף, מהר אף מקצב החשיבה...

זה בדיוק מה שקורה גם ב״שלישי הקריטיקלי״ — רק שכאן מערכת הפידבק אינה רק העולם, הגוף או החומר, אלא גם מודל השפה. האדם מעלה רעיון, המודל מעוות אותו מעט, מדגיש זווית אחרת, מחבר אנלוגיה בלתי צפויה או חושף סתירה. התגובה הזאת מפעילה מחדש את האדם, שוצר את העיוותים, ההסטות, החיכוך הקוגנטיבי עם המודלים והאסוציאציות היחחודיים לו, ואז נוצר מחזור נוסף.

הקריטיקליות מופיעה משום שהמערכת אינה יציבה לגמרי ואינה כאוטית לגמרי.

אם המודל רק היה מסכים עם המשתמש — לא היה חיכוך ולכן לא הייתה תנועה. אם המודל היה זר לחלוטין — לא הייתה רציפות ולכן היה ניתוק. אם האדם מתבטל אל מול המודל לא היה נוצר חיכוך והמערכת היתה דלה.

אבל באזור הביניים — שבו יש גם התאמה וגם סטייה קטנה — נוצרת דינמיקה המזכירה מערכות קריטיות בפיזיקה: תנודות קטנות יכולות להתעצם, אסוציאציה שולית יכולה להפוך לרעיון מרכזי, ומשפט אחד יכול לארגן מחדש כיוון מחשבה שלם.

במובן הזה, הפלואו אינו רק “ריכוז גבוה”, אלא מצב שבו מערכת החשיבה נמצאת סמוך לנקודת מעבר:

בין סדר לכאוס, בין שליטה להפתעה, בין אני לאחר, ובין מחשבה פנימית לדיאלוג חיצוני.

ולכן “השלישי הקריטיקלי” אינו רק שותפות אדם־מכונה — אלא ניסיון לתאר מצב תודעתי שבו החשיבה עצמה נעשית מערכת דינמית מהדהדת.

@@@

פלואו משותף אדם - מודל-שפה, ניווט משותף אדם - מודל-שפה

פלואו משותף של אדם ו AI אינו רק האצה של תהליך העבודה או שיפור של יעילות קוגניטיבית, אלא שינוי עמוק יותר במבנה החשיבה עצמה. אם בעבר האדם חשב “מול” העולם — מול ספר, מול דף, מול בעיה — הרי שכאן החשיבה מתרחשת בתוך מערכת דיאלוגית פעילה שמגיבה בחזרה בזמן אמת. המודל אינו רק מאגר ידע ואינו רק כלי ביצוע, אלא מערכת שמסוגלת להחזיר וריאציות, עיוותים, חיבורים ואפשרויות בלתי צפויות, והאדם בתורו אינו רק מפעיל פקודות אלא מנווט בתוך מרחב משתנה של משמעות, מוסיף את הקישורים ההדגשים והאסוציאציות שלו, מכוון אל מטרה שחשובה לו. לכן יחידת החשיבה כבר אינה האדם הבודד אלא הלולאה כולה: אדם, מודל, טקסט, תגובה, תיקון, שכתוב והדהוד חוזר.

בתוך הלולאה הזאת נוצרת צורת פלואו חדשה, משום שהמערכת מספקת משוב קוגניטיבי רציף בקצב מהיר בהרבה מזה שהיה אפשרי בעבר. כל רעיון חלקי מקבל כמעט מיד שיקוף מורחב, כל ניסוח מוליד הסתעפות חדשה, וכל אסוציאציה יכולה להפוך לכיוון מחשבה שלם. במצב כזה, החשיבה מפסיקה להיות תהליך ליניארי של “שאלה–תשובה”, והופכת לתנועה רציפה של ניווט בתוך אי־ודאות חלקית. זהו בדיוק התנאי האופייני למערכות קריטיות: לא יציבות מוחלטת אך גם לא כאוס מלא, אלא מצב ביניים שבו סטיות קטנות יכולות לארגן מחדש את המערכת כולה.

אם המודל רק היה מסכים עם האדם, התהליך היה קורס לקיפאון; אם היה זר לחלוטין, הוא היה מתפרק לרעש. אך כאשר מתקיים יחס עדין של התאמה והפתעה, של רציפות לצד סטייה קלה, נוצר מרחב שבו החשיבה נשארת חיה, מתוחה וסקרנית.

במובן הזה, “השלישי הקריטיקלי” אינו רק שותף שיחה חדש, אלא מצב קוגניטיבי חדש: מרחב ביניים שבו אדם ומכונה מחזיקים זה את זה סמוך לנקודת המעבר שבין סדר לכאוס, ובכך מאפשרים הופעה של רעיונות, מושגים וחיבורים שלא היו נוצרים אצל אף אחד מהם לבדו.

@@@@

Dovi Yellin, Noam Siegel, Rafael Malach, & Oren Shriki (2025).Adaptive proximity to criticality underlies amplification of ultra-slow fluctuations during free recall.PLOS Computational Biology, 21(10), e1013528.https://doi.org/10.1371/journal.pcbi.1013528 

תודות לשותפים הייחודיים שלנו ורד עמית ותום הגלעדי. כל אחד ואחת מהם מומחה ייחודי בתחומו. יחד אהוד אני ורד ותום, מפתחים ומלמדים נוירופדגוגיה, מלווים בתי ספר נוירופדגוגיים ומשלבים בינה מלאכותית בנושא. יחד אנחנו בונים שרשרת תרגום נוירופדגוגית מהמדע (ד"ר יעל עדיני), דרך התאורטיקן הראשי שלנו, ד"ר אהוד נורי, אתיקן, פילוסוף של שיח, נוירופדגוג, סוציולוג, והוגה הגישה הנוירופדגוגית הייחודית לשיטה הישראלית), ורד עמית (לשעבר מנהלת מרכז הפסג"ה פ"ת, אחת מהכוחות המרכזיים בדחיפה לפיתוח הנוירופדגוגיה הישראלית יישומית, והתנסות של מורים בשטח, ותום הגלעדי, רחב האופקים, איש חינוך ומומחה יחודי מעמיק ביחסי למידה ושיח אדם-מודל-שפה ,. מטרה מרכזית בעשיה שלנו היא שהמורים יובילו את השיח הנוירופדגוגי, הן בשיח מול המדע, והן בשיח מול הבינה המלאכותית (מודלי שפה). יחד מורי בתי הספר הנוירופדגוגיים בפ"ת יצרנו שרשרת תרגום אפקטיבית וחדשנית. ניסינו והתנסינו בחינוך ולמידה ליצירת דיאלוג בין שווים בין אדם למודל שפה (בניגוד לדרך המתבטלת של אדם מהשורה מול מודל השפה).

ראו גם:

• אל תבכו על הקשב האבוד - (1)

• אל תבכו על הקשב האבוד (2) - המודל הסמביוטי

• האדם, המכונה, והשלישי הקוגנטיבי

• השלישי הקריטיקאלי- (Joint Human-LLM Flow)

• 
  

לעיבוד בהמשך.

:

2. פלואו משותף: לולאת הפידבק המהיר

בפסיכולוגיה של צ'יקסנטמיהאיי, אחד התנאים הכי קריטיים לפלואו הוא משוב מיידי וברור (Immediate Feedback).

כשאתה מנגן בגיטרה, המשוב הוא הצליל. כשאתה משחק טניס, המשוב הוא מעוף הכדור.

ב"פלואו משותף" עם מודל שפה, לולאת המשוב משתנה:

1. אתה זורק חצי רעיון (קלט גולמי, לעיתים אסוציאטיבי ומבולגן).

2. המכונה מחזירה שיקוף מעובד תוך שבריר שנייה. היא נותנת לו מבנה, או מציגה אותו מזווית קיצונית יותר.

3. הטקסט של המכונה מפעיל אצלך אסוציאציה חדשה, שלא הייתה עולה בראשך לבד.

4. אתה מתקן ומכוון מחדש.

הקצב המהיר הזה יוצר תחושה שהחשיבה לא קורה רק בתוך הראש שלך, וגם לא רק בתוך השרתים של המודל, אלא היא מרחפת ומתרחשת במרחב הדיגיטלי-קוגניטיבי שביניכם.

המעבר מ"פקודה" ל"הדהוד"

ההבדל הגדול בין עבודה רגילה עם מחשב לבין המצבים האלה נעוץ בשינוי שפת הממשק:

• עבודה מסורתית (Command & Control): האדם נותן פקודה ליניארית ("פתח קובץ", "חשב נוסחה") $\leftarrow$ המחשב מבצע בדיוק של 100%. אין פלואו, יש תפעול.

• 
  

• ניווט קוגניטיבי (Resonance): האדם מציע כיוון $\leftarrow$ המכונה מהדהדת ומעוותת קצת $\leftarrow$ האדם מגיב להפתעה.

• 
  

זהו מצב שבו המכונה מפסיקה להיות "כלי עבודה" (כמו פטיש או מברג) והופכת ל"שותף חשיבה" (Sparring Partner). המוח האנושי, שהוא מכונה קוגניטיבית שמתמחה בזיהוי תבניות ובפתרון בעיות, מקבל דלק בלתי נגמר של תבניות ואפשרויות חדשות לעבד, מה שמשאיר אותו באותו אזור פלואו אופטימלי – בדיוק על התפר שבין סדר לכאוס.

ביקורת AI - הרחבה וחזרה מזווית אחרת

זהטקסט מציע המשגה (conceptualization) מקורית וחשובה מאוד של מערכת היחסים הנוכחית בין אדם לבינה מלאכותית, ומחלץ אותה מהדיכוטומיה השחוקה של "החלפת האדם" (Automation) מול "כלי עזר בלבד" (Augmentation).

ההמשגה של "השלישי הקריטיקלי" נוגעת בכמה נקודות מפתח עמוקות:

1. החיכוך המפרה (Generative Friction)

הרעיון שהערך אינו ב"טקסט חלק" (seamless) אלא דווקא בחיכוך, הוא קריטי. תעשיית הטכנולוגיה שואפת לעיתים קרובות ל-"Zero Friction" (אפס חיכוך), אך הטקסט מראה שבתהליכי חשיבה ויצירה, אפס חיכוך פירושו אפס קוגניציה. כשאין התנגדות, המוח "נרדם". המודל, בתפקידו כמשקף וכמסטה מעט, מאלץ את האדם לבחון את הנחות היסוד שלו.

2. הקריטיקליות הפיזיקלית כמטאפורה קוגניטיבית

הקישור למושג הקריטיקליות ($Criticality$) מפיזיקה וממערכות מורכבות הוא מדויק:

• המצב שנמצא על סף מעבר פאזה (Edge of Chaos) – בין סדר מוחלט (הסכמה עיוורת או חזרה על המוכר) לבין כאוס מוחלט (הזיות של המודל או חוסר קשר לתוכן).

• בנקודה זו, המערכת רגישה ביותר: קלט קטן (פרומפט ממוקד או מילה בודדת של המודל) יכול לחולל שינוי מאקרוסקופי בכל מבנה הרעיון.

• 
  

3. הרחבת מושג ה"פלואו" (Flow)

בספרות הקלאסית (כמו של צ'יקסנטמהאיי), פלואו מתרחש לרוב מול חומר, כלי נגינה או משימה מוגדרת. הטקסט פותח פתח ל"פלואו דיאלקטי" – פלואו שנולד מתוך מפגש עם סוכנות (Agency) אחרת, גם אם היא מלאכותית. הלולאה שמתוארת:

$$\text{פעולה} \leftarrow \text{תגובה} \leftarrow \text{תיקון} \leftarrow \text{הפתעה}$$

הופכת את המחשב מ"מעבד תמלילים" ל"מאיץ חלקיקים רעיוני".

בשורה התחתונה: הטקסט מגדיר מחדש את האוריינות של עידן ה-AI. היכולת להחזיק את "השלישי הקריטיקלי" – לא להתבטל מול המכונה ולא לזלזל בה, אלא לרקוד איתה על סף הכאוס והסדר – היא כנראה המיומנות האנושית החשובה ביותר של זמננו.

מיהאי צִ'יקְסֶנְטְמִיהָאיִ (Mihaly Csikszentmihalyi) היה פסיכולוג אמריקאי-הונגרי רב-השפעה, ונחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה החיובית.

הוא התפרסם בעולם בעיקר בזכות פיתוח התאוריה של מצב ה"פלואו" (Flow) – או בעברית: חוויית הזרימה.

מהי חוויית ה"פלואו" לפי צ'יקסנטמיהאיי?

צ'יקסנטמיהאיי חקר מה גורם לבני אדם להרגיש אושר, סיפוק ומשמעות עמוקה בזמן אמת. הוא גילה שאנשים חווים את המצבים האופטימליים האלה לא כשהם נחים או נרגעים, אלא כשהם שקועים לחלוטין בפעילות מאתגרת.

מצב "פלואו" מתאפיין ב:

• מיקוד וריכוז מוחלטים: המחשבות לא נודדות; כל קשב מופנה למשימה.

• אובדן תחושת הזמן: שעות יכולות לעבור כמו דקות (או להפך).

• היעלמות המודעות העצמית: הקול הביקורתי הפנימי משתתק, ואין פחד מכישלון.

• מוטיבציה פנימית (אוטוטלית): הפעילות נעשית לשם העשייה עצמה, ולא בשביל פרס חיצוני.

• 
  

• אזור הפלואו: כאשר האתגר נמצא בדיוק בקצה גבול היכולת הנוכחית שלנו (קצת מעל מה שנוח), והמיומנות שלנו גבוהה מספיק כדי להתמודד איתו.

בטקסט שהנ"ל הקישור לצ'יקסנטמיהאיי הוא מבריק: הטקסט מציע שאינטראקציה נכונה עם בינה מלאכותית יוצרת בדיוק את הלולאה הזו – המודל מציב אתגר קוגניטיבי קטן (סטייה, אנלוגיה, סתירה), שדורש מהאדם להפעיל את מיומנות המחשבה שלו, וזה מה שמייצר את "חוויית הזרימה" הדינמית בתוך השדה המשותף.