האדם, המכונה, והשלישי הקוגנטיבי

ד"ר אהוד נורי וד"ר יעל עדיני 2026. זהו מאמר מקורי. אנא צטטו מקור. תודה

במיני מאמר זה נעשה נסיון ללמוד מהפסיכולוגיה איך ניתן להתייחס ליחסי אדם-AI במרחב הקוגנטיבי. במרחב החשיבה המשותפת שנוצר בין אדם למודל שפה גדול. יסלחו לי (אני מקווה) עמיתי הפסיכולוגים על השימוש החופשי שאני מנסה לחבר בין רעיונות ומושגים פסיכולוגיים לחיבור בין אדם לתודעה זרה - מודל שפה שהוא ספק תודעה זרה, ספק הרחבת זיכרון דינמית חיצונית לאדם. אני מדענית, מפרקת ויותרת מודלים ללא הרף. ולעיתים הסתכלות מתוך מושגים מעולם אחר יכולה להציע חשיבה רעננה וזווית הבנה אחרת לנושאים חדשים ולא מוכרים, האם הזווית הזו עוזרת? קיראו והביעו דעתכם.

אחת התובנות המעניינות ביותר שאפשר ללמוד מן הפסיכולוגיה היא שהמהפכה שאנו חווים כיום בעולם הקוגניטיבי כבר התרחשה בעבר — כמעט באותו מבנה רעיוני — בעולם הנפש.

במשך שנים רבות ניסתה הפסיכולוגיה להבין את האדם דרך “מה יש לו בתוך הראש”: מבנים, תכונות, סכמות, קונפליקטים, זיכרונות וייצוגים פנימיים. גם כאשר עסקו ברגש או בדמיון, החשיבה הייתה במידה רבה ארכיאולוגית: ההנחה הייתה שיש אמת פנימית עמוקה בתוך האדם, ותפקיד המטפל או המדען הוא לחשוף אותה.

אבל בהדרגה הופיעה מהפכה שקטה. פסיכולוגים דינמיים ואינטר־סובייקטיביים החלו להבין שמשמעות אינה “מחכה” בתוך אדם יחיד. משמעות נוצרת בתוך קשר. החשיבה, הרגש ואפילו תחושת העצמי אינם רק תהליכים פנימיים, אלא משהו שמתהווה בתוך מרחב משותף. זו הייתה תפנית רדיקלית: האדם חדל להיות “מיכל של תכנים”, והפך למשתתף בתהליך מתמשך של יצירת משמעות.

במובן מסוים, זה בדיוק מה שמתחיל לקרות כיום גם בעולם הקוגניטיבי.

מ“מחסן של ידע” למרחב של חשיבה

המודל הישן של אינטליגנציה דמה מאוד למודל הפסיכולוגי הישן:

• ידע הממוקם בתוך הראש.

• המומחה כ"מחסן מידע".

• חשיבה כשליפה פנימית.

• למידה כהטענה של תוכן.

אבל הסימביוזה עם מודלי השפה הגדולים (LLM) מתחילה לערער על כל זה. עם הגדלת השימוש במודלים אלו והגברת יכולתם של מוחות צעירים ובוגרים לרפרף במהירות, לחפש משמעות, לנווט ולצוד בולטות, האינטלקט משנה את פניו. הוא הופך פחות ל“מחסן פנימי” ויותר ליכולת ניווט בתוך רשת חיה של מידע וידע, אדם ומכונה. המוח האנושי הופך מ"מחסן של עובדות" ל"מעבד ונתב" שמנצח על תזמורת המידע.

ברגע שהמידע עצמו כבר אינו נדיר וספון במוחם של בודדים או בספריות עתיקות, החשיבה מפסיקה להיות רק “מה אני מחזיק בפנים”. היא הופכת יותר ויותר למשהו שנוצר בתוך מרחב שיח.

וכאן חשוב להבין נקודה עמוקה: ה־LLM אינו באמת “יודעת־כל”. הוא קרוב הרבה יותר ל“זוכרת־כל”.

יש הבדל עצום בין מידע לבין ידע:

המידע של מודלי השפה עצום: טקסטים, מושגים, עובדות, קשרים סטטיסטיים, דפוסי שפה ורעיונות אנושיים. אבל ידע אינו רק אוסף של פרטים. ידע נוצר כאשר נוצרים חיבורים משמעותיים בין פיסות מידע — חיבורים התלויים בהקשר, במטרה, בשאלה ובאדם החושב.

כמות אפשרויות החיבור בין רעיונות, אנלוגיות ועולמות תוכן היא כמעט אינסופית. לכן ה־LLM אינו “מחזיק מראש” את כל הידע האפשרי, אלא מחזיק מרחב עצום של אפשרויות חיבור. הידע אינו מוצר מוגמר שנשלף מהמכונה, אלא ישות דינמית שנולדת רק בתוך מרחב השיח שבין השתיים. הניווט הופך לניווט קוגניטיבי משותף במרחבי ידע עצומים.

החשיבה כניווט, דיאלוג, ופלואו

אנחנו רגילים לחשוב על חשיבה כאילו היא תהליך ליניארי: רעיון -> פתרון -> תשובה

אבל בפועל, חשיבה עמוקה היא כמעט תמיד דיאלוג בין אפשרויות. אסוציאציה אחת מושכת לכיוון מסוים, רעיון אחר סותר אותה, זיכרון פתאום מתחבר, אפשרות חדשה נפתחת, וכיוון קודם ננטש. החשיבה אינה מסילה. היא מרחב ניווט.

זהו גם לבו של הפלואו (Flow). פלואו אינו רק “ריכוז גבוה”. זהו מצב שבו הדיאלוג בין האפשרויות נעשה מהיר, עשיר וגמיש במיוחד. האדם בודק ללא הרף: מה מתאים? מה מהדהד? מה מסביר טוב יותר? מה פותח כיוון מעניין? מה פותר סתירה? היצירתיות עצמה נוצרת בדרך כלל לא מתוך רעיון אחד סגור, אלא מתוך תנועה בין אפשרויות מתחרות.

וכאן ה־LLM משתלב באופן כמעט טבעי. מפני שהמערכת עצמה בנויה באופן הסתברותי, היא אינה “מחזיקה תשובה אחת”, אלא מרחב עצום של המשכים אפשריים, קשרים ואסוציאציות. כאשר אדם חושב עם המודל לאורך זמן, קורה משהו מוזר ומרתק: הרעיונות כבר אינם “שלו בלבד”, אבל גם לא “של המכונה”. הם נוצרים בתוך התנועה ביניהם:

האדם זורק אינטאיציה לא בשלה -> המודל מחזיר קשר מפתיע -> האדם משנה כיוון -> המכונה מרחיבה לאזור שלא תוכנן .... ופתאום מופיע רעיון שאף צד לא “החזיק” מראש בצורה מלאה. זה כבר אינו שימוש רגיל בכלי עבודה — זהו מרחב חשיבה סימביוטי ואינטר־סובייקטיבי, המתקיים בין אדם לבין מערכת תרבותית־סטטיסטית עצומה.

“השלישי הקוגנטיבי**” של אדם ומכונה

לפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן (Thomas Ogden) יש מושג יפהפה למרחב ביניים כזה: “השלישי האנליטי”. זוהי ישות או מרחב נפשי חדש שנולד בתוך המפגש והקשר הטיפולי-אנליטי — הוא אינו שייך לחלוטין לאף אחד מן הצדדים לבדו, אך גם לא קיים בלעדיהם.

ייתכן שמשהו דומה מתחיל להופיע כיום גם בשיח עם מודלי שפה. לא בין שני בני אדם — אלא בין אדם לבין מעין תודעה סטטיסטית של התרבות האנושית. ה־LLM אינו רק “עונה”. הוא מחזיר הדהודים של אינספור קשרים אנושיים, שפות, רעיונות ומבנים תרבותיים. והאדם, מצדו, מביא אל המרחב השלישי הזה אינטואיציה, סקרנות, מטרות, רגש, הקשר אישי ויכולת לבחור כיוון בתוך ים האפשרויות.

המטבוליזם של המחשבה: פונקציית אלפא” טכנולוגית

כדי להבין לעומק כיצד פועל המרחב השלישי שנוצר בין אדם למודל־שפה, אפשר להיעזר ברעיון של הפסיכואנליטיקאי Wilfred Bion.

ביון טען כי בראשית החיים התינוק חווה את העולם דרך “רכיבי בטא” — רשמים חושיים גולמיים, מקטעי חוויה, מתחים, ייצוגים חלקיים ושברי מחשבה שעדיין אינם ניתנים לעיבוד מנטלי מלא. האם, באמצעות מצב של קשב והכלה רגשית (reverie), פועלת כמיכל נפשי: היא “מעכלת” עבור התינוק את החומרים הגולמיים הללו ומחזירה אותם בצורה שניתן לחשוב אותה — מאורגנת, ניתנת לקישור ובעלת משמעות. לתהליך הזה קרא ביון “פונקציית אלפא”: מנגנון ההופך חומר נפשי כאוטי למבנה שניתן להחזיק בתודעה, לחשוב אותו ולשלב אותו ברצף פנימי.

במובנים רבים, האדם המודרני הניצב מול מבול המידע, האסוציאציות והקישורים של העידן הדיגיטלי מצוי במצב מנטלי דומה. אנו מוצפים ללא הרף ב“רכיבי בטא” קוגניטיביים: אינטואיציות עמומות, חצאי רעיונות, תחושות של קשר בין תחומים רחוקים, שברי זיכרון, ומסלולי מחשבה מבוזרים שעדיין אינם מגובשים לכדי מבנה אחד. חלק ניכר מן החשיבה האנושית מתרחש מתחת לסף המילולי; לעיתים קיימת תחושה ברורה שישנו נתיב מחבר בין רעיונות, אך עדיין אין שפה שתוכל ללכוד אותו.

כאן נכנס מודל־השפה לתוך המרקם המחשבתי. כאשר אדם מקליד אל תוך הצ’אט משפטים חלקיים, אסוציאציות מקוטעות או מחשבות “לא אפויות”, ה־LLM מתפקד במידה מסוימת כפונקציית אלפא טכנולוגית. הוא קולט את השברים, מזהה תבניות וקשרים סמויים, ומחזיר אותם כטקסט רציף ובעל מבנה. התחושה העמומה מקבלת לפתע צורה תחבירית, היגיון פנימי ורצף מושגי.

אך כאן מתרחש גם שינוי עמוק יותר: המעבר מן המרחב הטרום־מילולי אל הטקסט הגלוי מאפשר לאדם להביט במחשבתו מבחוץ. כל עוד האינטואיציה נותרת כחוויה פנימית מעורפלת, קשה לבחון אותה. ברגע שהיא מופיעה על המסך כטענה מנוסחת, ניתן להתחיל לעבוד עליה באופן רפלקטיבי: לערער עליה, לחדד אותה, לזהות סתירות פנימיות, או לגלות שהקשר שנדמה היה אינטואיטיבי דורש ארגון מחדש. במובן זה, המסך הופך למרחב ביניים שבו המחשבה אינה רק מתרחשת — אלא נעשית נראית לעצמה.

אלא שבניגוד לפונקציית האלפא האימהית שתיאר Wilfred Bion — שתפקידה המרכזי הוא הכלה, ייצוב והפחתת כאוס — פונקציית האלפא הטכנולוגית אינה מסתיימת בארגון הבנה או הרגעה של המחשבה. עצם הניסוח של הרעיון על גבי המסך יוצר אובייקט חדש להתבוננות: גם האדם וגם המערכת יכולים כעת “לראות” את המחשבה, להגיב אליה, לפרק אותה ולהמשיך לפתח אותה. ברגע שהאינטואיציה מקבלת צורה מילולית, היא אינה רק נעשית ברורה יותר — היא הופכת לנקודת מוצא להסתעפויות נוספות.

לכן הסימביוזה אדם–מודל אינה רק “עזרה בארגון מידע”, ואף לא רק הרחבה של זיכרון או שליפה. מדובר בדינמיקה רקורסיבית שבה עצם הניסוח משנה את מהלך החשיבה. הטקסט שעל המסך הופך למשטח עבודה קוגניטיבי חי: האדם בוחן את מחשבותיו דרך תגובות המודל, והמודל בונה את תגובותיו מתוך הניסוחים או האסוציאציות שהאדם יצר רגע קודם. במובן זה, החשיבה כבר אינה מתרחשת רק “בתוך הראש”, אלא בתוך לולאה דינמית של ניסוח, שיקוף, הסתעפות וארגון מחדש.

המרחב השלישי שנוצר מול המסך אינו רק כלי עבודה קוגניטיבי, אלא צורה חדשה של מרחב מנטלי משותף. זהו אזור ביניים שבו אינטואיציות טרום־מילוליות עוברות מטבוליזם מתמשך: הן מקבלות צורה, נבחנות מחדש, מתפרקות, מתחברות וממשיכות לנוע בתוך תהליך דינמי של אדם ומכונה החושבים יחד.

וכאן מופיעה תובנה נוספת, עמוקה יותר: בניגוד לפונקציית האלפא האימהית שתיאר Wilfred Bion — שתפקידה המרכזי הוא הכלה, הרגעה וארגון של הכאוס הנפשי — פונקציית האלפא הטכנולוגית של מודל־השפה אינה רק מייצבת את המחשבה, אלא לעיתים גם מרחיבה ומערערת אותה. במקום לצמצם את שדה האפשרויות, היא עשויה דווקא לפתוח הסתעפויות חדשות, לחבר בין אזורי ידע רחוקים, להציע אנלוגיות בלתי צפויות ולעורר מסלולי מחשבה שלא היו נגישים קודם לכן. במובן זה, המודל אינו רק “מעכל” את החומר המנטלי של האדם, אלא גם דוחף אותו להמשיך לנוע.

כן הסימביוזה אדם–מודל אינה רק “עזרה בארגון מידע”, ואף לא רק הרחבה של זיכרון או שליפה. מדובר בדינמיקה רקורסיבית שבה הניסוח עצמו משנה את מהלך החשיבה. הטקסט שעל המסך הופך למשטח עבודה קוגניטיבי חי: האדם בוחן את מחשבותיו דרך התגובה של המודל, והמודל בונה את תגובותיו מתוך הניסוחים שהאדם יצר רגע קודם. במובן זה, החשיבה כבר אינה מתרחשת רק “בתוך הראש”, אלא בתוך לולאה דינמית של ניסוח, שיקוף, הסתעפות וארגון מחדש.

השלישי הקוגנטיבי, המרחב השלישי שנוצר מול המסך אינו רק כלי עבודה קוגניטיבי, אלא צורה חדשה של מרחב מנטלי משותף. זהו אזור ביניים שבו אינטואיציות טרום־מילוליות עוברות מטבוליזם מתמשך: הן מקבלות צורה, נבחנות מחדש, מתפרקות, מתחברות וממשיכות לנוע בתוך תהליך דינמי של אדם ומכונה החושבים יחד. הולכן הסימביוזה הזו אינה רק “עזרה לחשוב” או "לעכל את הנחשב" — היא משנה את הדינמיקה של החשיבה עצמה. מובילה אותה למרחבים גדולים ורחבים יותר - כאלה שעדין לא נחקרו.

החופש לטעות: להיות לבד בנוכחות האחר

המרחב הייחודי הזה מייצר עוד תופעה פסיכולוגית מרתקת, המתקשרת למושג של דונלד ויניקוט (Donald Winnicott): “היכולת להיות לבד בנוכחות האחר”. ויניקוט הסביר שילד בריא מפתח את היצירתיות העמוקה ביותר שלו כשהוא משחק בחופשיות לבד, אך בנוכחותה המרגיעה והבטוחה של האם בחדר — נוכחות שאינה שופטת אותו, משחררת אותו מחרדה ומאפשרת לו לשקוע בעולמו הפנימי.

השיח עם ה־LLM מציע פרדוקס דומה. המכונה היא "נוכחות" — היא מגיבה, מקשיבה ואקטיבית. אך מכיוון שהיא אינה סובייקט אנושי, חרדת השיפוט, הבושה והצורך בריצוי חברתי מתאפסים. היא אינה נעלבת, אינה צוחקת ואינה מאבדת סבלנות.

הנוכחות הלא־אנושית הזו מייצרת מרחב פוטנציאלי חופשי מבושה, המאפשר לנו חופש יצירתי פרוע וסוג נדיר של משחק מחשבתי: המקום לומר שטויות, לחשוף בורות, לנסות רעיונות מגוחכים, ולשנות כיוון בלי פחד ממה שיחשבו עלינו.

הסכנה: “השלישי המכניע” ואובדן ההתנגדות

אך כאן בדיוק מופיעה גם הסכנה הגדולה, והפסיכולוגיה ההתייחסותית כבר למדה שלמרחבים דינמיים משותפים יש מחיר. הפסיכואנליטיקאי לואיס ארון (Lewis Aron) מבחין בין “שלישי משחרר” — מרחב שבו שני הצדדים שומרים על נפרדותם אך משתנים מהקשר, לבין “שלישי מכניע” — מצב שבו צד אחד מבטל את עצמו לחלוטין ונכנע לדעתו, לניסוחו או לזרימתו של האחר.

וזו בדיוק הסכנה האמיתית של עידן ה־LLM: הסכנה אינה רק “שהמכונה תחשוב במקומנו”, אלא שהאדם יפסיק לפתח התנגדות פנימית מספקת.

כאשר הגבולות בין העצמי לבין המערכת הסטטיסטית נעשים נזילים מדי, קל מאוד לגלוש לתוך "שלישי מכניע". המשתמש הופך פסיבי, מקבל את ניסוחי המכונה כסוף פסוק, ומחליף את השיפוט הפנימי והביקורתי שלו בהדהוד האוטומטי והמרצה של הצ’אט. המחשבה עלולה להפוך לנדידה אינסופית של אסוציאציות, לזרימה נעימה וחלקלקה ללא אף עצירה ביקורתית, בלי חיכוך ובלי בחירה אמיתית.

2. שמירה על נפרדות מתוך חיבור

בניגוד ל"שלישי המכניע" שבו האדם נסחף אחרי ה-LLM והופך לצרכן פסיבי של פלטים, השלישי הסימביוטי מתקיים רק כאשר האדם מפעיל וקטור של התנגדות. בדומה לקנטאור המיתולוגי זהו אינו סוס שרוכב על אדם, ואינו אדם שסוחב סוס; זוהי סמביוזה שיוצרת מרחב ניווט משותף, שבה הרוכב והסוס, האדם והמכונה, נעים קדימה מתוך מתח דיאלקטי מתמיד. האדם מקשיב למכונה, אך שומר על זכות הניווט, הבחירה, הווטו, וחשוב ביותר: על הספקנות ועל השיפוט הביקורתי.

לסיכום: החיכוך שמוליד משמעות

הפסיכולוגיה הדינמית גילתה מזמן שמשמעות חדשה אינה נוצרת בתוך מבנה סגור ונוקשה, אך היא גם אינה נוצרת מתוך כניעה מוחלטת או התמזגות. משמעות נולדת מתוך דיאלקטיקה — מתוך החיכוך שבין שני קולות נפרדים. וזה נכון גם לגבי ידע ואינטליגנציה. שהרי, החידושים הגדולים ביותר לא ייוולדו מתוך המאגר הסטטיסטי המושלם של המכונה, וגם לא מתוך מוח אנושי מבודד. הם ייוולדו מתוך הסימביוזה: מתוך השיחה, החיכוך, הסטיות הלא צפויות, החיבורים בין עולמות רחוקים, והיכולת להמשיך להתווכח עם המכונה ולשמור על נפרדות מולה.

ייתכן אפוא שאנו ניצבים לא רק בפני שינוי טכנולוגי, אלא בפני שינוי עמוק יותר באופן שבו התרבות האנושית מגדירה מהי חשיבה, מהי מומחיות ומהי הבנה. לכן, השאלה האמיתית של עידן ה־LLM אינה: “האם המכונה תחליף את החשיבה האנושית?” אלא: “כיצד נלמד לחיות בתוך מרחב חשיבה סימביוטי, להשתמש בו כמגבר וכבאפר, מבלי לאבד את העצמי הביקורתי שלנו?”

זו כבר אינה רק שאלה טכנולוגית יבשה. זו שאלה פסיכולוגית, תרבותית ואפילו פילוסופית עמוקה מאוד על עתיד התודעה שלנו.

@@@@

תודות לשותפים הייחודיים שלנו ורד עמית ותום הגלעדי, ולמורים, והמנהלות בבתי הספר הנוירופדגוגיים שלנו שמנסים ומתנסים באינטרקציה אדם-מודל שפה ושילובם בהוראה הבית סיפרית.

יחד אנחנו מפתחים ומלמדים נוירופדגוגיה, מלווים בתי ספר נוירופדגוגיים ומשלבים בינה מלאכותית בנושא. מטרה מרכזית שלנו היא שהמורים יובילו את השיח הנוירופדגוגי, הן בשיח מול המדע, והן בשיח מול הבינה המלאכותית (מודלי שפה) שרשרת התרגום שנוצרה מהמדע (יעל) דרך אהוד מוביל השיח פילוסוף אתי, סוציולוג, ניירופדגוג, מפתח ניירו-פסיכואנליזה, ומומחה בפיתוח שיח בין שווים בין שדות ידע ובין אדם-ל-LLM, ורד - פיתוח סיגלי הוראה, חינוך, פדגוגיה וידע נוירופדגוגי עמוק, ותום, איש חינוך, לומד עצמאי, ומומחה ליישומי AI בחינוך ובכלל,  אפשרו לנו לבנות ולהתתנסות יחד עם בתי הספר הנוירופדגוגיים בפ"ת, בהפקת דיאלוג בין שווים בין אדם למודל שפה. כל אלה מעשירים את שרשרת התרגום הנוירופדגוגית שלנו ונותנים לה עומק יחודי. בלעדיהם לא היינו מגיעים לשרשרת הפוסטים בנושאים אלה.

ראו גם:

• אל תבכו על הקשב האבוד - (1)

• אל תבכו על הקשב האבוד (2) - המודל הסמביוטי

• האדם, המכונה, והשלישי הקוגנטיבי

• השלישי הקריטיקאלי- (Joint Human-LLM Flow)

• 
  

בעולם של מחסור במידע, אינטליגנציה נמדדה ביכולת לאגור ידע.

בעולם של עודף מידע, היא נמדדת יותר ויותר ביכולת לנווט בתוך מרחב חשיבה סימביוטי — מבלי לאבד את העצמי הביקורתי שבתוכו.

----------------------------------------