לא.
חלק עיקרי בהתנהגויות אוטומטיות אלה הוא שהן מנתקות במוח , באופן ביולוגי, את הביקורת העצמית ואת הרצון האישי.
Will has nothing to do with it
התנהגות אוטומטית שקשורה לשרידה היא מולדת ברובה.
הוא מורכבת ממסלול מוחי מורכב שמוביל לנקודת אל-חזור.
המסלול עד לנקודת האל-חזור ניתן לשינוי בעזרת אימון ובניית אלטרנטיבה במוח שהופכת ל"טבע שני".
זה לוקח זמן אבל מהניסיון של רבים זה אפשרי.
איך זה קורה?
המוח בנוי כרשת דרכים עליה נוסעים מסרים חשמליים וכימיים.
חלקים שונים של המוח מדברים בינהם באמצעות זרימה חשמלית בינהם ומנגנים יחד כמו תזמורת.
כשכל המסלולים במוח פתוחים כל חלקי המוח עובדים בהרמוניה, משמיעים את קולם, ומווסתים זה את זה.
אבל כשהגוף או הנפש נכנסים למצב של סטראס גבוה, ולא משנה מה הסיבה, המוח בנוי לתגובה מהירה.
הוא חוסם בעזרת חומרים כימיים את הזרימה של המסרים החשמליים והכימיים מאזורי החשיבה הגבוהה, החשיבה הלוגית, הביקורתית שמאפשרת בחירה חופשית ומונע מהם להשפיע על בחירת הפעולה וההתנהגות באופן רצוני. בתזמורת הגוף והנפש שלנו שולטים אז קולות הרגש והפעולות האוטומאטיות.
מתי מופעלות פעולות אוטומטיות?
המוח מפעיל התנהגויות אוטומאטיות כשרמת המתח הפנימי עולה מעל סף מסוים.
אצל מכורים לחומרים או התנהגויות שונות, רמת המתח הבסיסית גבוהה יחסית, וההתמכרות בנתה אצלם במוח באופן ביולוגי "אוטוסטרדה" מהירה ורחבה שמובילה לשימוש. כשהמתח עולה, מכל מקור שהוא, האוטוסטרדה הזו מובילה במהירות לנקודת האל-חזור ואיבוד יכולת השליטה של הרצון האישי. חוכמת השבט מדברת על עכב"ר (עיף, כועס, בודד, רעב) כגורמים שמעלים את רמת המתח הפנימי ומהווים מצב סיכון לשימוש. רגשות אשמה ובושה הם גורמיי סיכון נוספים שמעלים מאד את המתח הפנימי.
כל שהמתח הפנימי של האדם גבוה יותר, מצב חוסר השליטה שמופעל באופן ביולוגי - דומיננטי יותר, עד ההגעה לנקודת אל-חזור. בנקודת מתח פנימי זו, הביולוגיה המוחית האוטומטית מכתיבה באופן בלעדי את ההתנהגות.
מדוע עליה במתח מובילה לשימוש?
התנהגות אוטומטית שקשורה לרמות מתח גבוהות מאד היא שרידתית ומולדת ברובה. היא מופעלת באופן ביולוגי ללא שליטה רצונית. איבוד שליטה הוא מצב מפחיד מאד. במצבה הקיצוני קסקדת השרידה מובילה לאיבוד היכולת לשלוט על השרירים, על הפקת הקול, ועל הנשימה. (ראו שאלה על קסקדת השרידה). דוגמאות מוכרות הן: קור עוצר נשימה. פחד עוצר נשימה. קפוא מפחד (לא יכול לזוז) קפואה מפחד, כמו ארנבת שלכודה בפנסים של מכונית ועוד. . זהו מצב מפחיד מאד ואנשים נוטים לפרוק מתח הרבה לפני שהם מגיעים למצב קיצוני זה. שימוש הוא אחד האמצעים לפריקה מהירה של מתח. הבעיה היא שהשפעת השימוש הולכת וקטנה, ופרק הזמן שהוא עוזר הולך ומתקצר. הדבר מוביל לכך שמחסור בשימוש עצמו מוביל בהמשך לעלית מתח מהירה שמובילה לשימוש. שהאפקט שלו קצר ומעלה אחר כך שוב את המתח לרמה גבוהה. וחוזר חלילה. אבל חשוב לדעת שאפשר לבנות במוח באופן ביולוגי אלטרנטיבה למסלול המהיר של השימוש.
חשוב לדעת שאפשר לבנות במוח אלטרנטיבה למסלול המהיר של השימוש.
זה נעשה בעזרת אימון רב לאורך זמן ב"כלים", עד שנבנה במוח מסלול אלטרנטיבי שהופך ל"טבע שני".
בניית האלטרנטיבה יוצרת במוח מסלול ביולוגי חדש שבו זורמות ההתנהגויות והמחשבות, וכך מורידות את המתח באופן פורה ומעשיר ללא שימוש, ללא פחד, וללא איבוד שליטה.
איך נבנית במוח האלטרנטיבה?
במצב התחלתי אצל אדם שחווה התמכרות, המסלול הביולוגי במוח שמוביל לשימוש (במטרה להוריד מתח פנימי) הוא כמו אוטוסטרדה: הנסיעה בו מהירה וללא מעצורים. מתח מצטבר ופעולה קבועה (שימוש) לשחרור שלו. לעומתו, בתחילת השיקום, המסלול במוח של ההתנהגות האלטרנטיבית לשחרור ממתח, הוא כמו שביל עיזים שצריך לסלול בהתמדה ולאורך זמן עד שיהפוך למסלול רחב ומהיר. התמדה, חזרות, ודבקות בהתנהגויות שמפחיתות מתח שלא בעזרת סם (או התנהגות ממכרת) תמיכה של חברים לדרך, יציאה מריכוז עצמי בעזרת חיבור לאחר דרך מסלול החסד, נשימה (ביופידבק), התבוננות מודעת והבנה, ובנייה חוזרת שוב ושוב של כלים, משנים את המוח ויוצרים בו מסלול אחר רצוני יותר.
זה לוקח זמן אבל מהניסיון של רבים זה אפשרי.
מה הכוח של האלטרנטיבה?
אלטרנטיבה בנוייה היטב מנחיתה באופן אוטומאטי את הדחף לשימוש. כשהמוח זורם למסלול של האלטרנטיבה, הוא חוסם את הפעילות במסלול השימוש - ללא צורך להשתמש ברצון מודע.
הדגמה: הסתכלו על התמונה הבאה מה אתם רואים? ארנב או ברווז? המשיכו להתבונן ותראו שהתמונה מתחלפת באופן אוטומאטי - כשהמוח רואה ארנב, הברווז נעלם. כשהו רואה ברווז הארנב נעלם. מרגע שנבנתה במוח אפשרות אחרת הוא יכול לזרום בה.אבל חשוב להבין שדרכים צריכות להשאר פעילות. לא מספיק לסלול מסלול אלטרנטיבי פעם אחת. צריך להשתמש בו שוב ושוב. אחרת המוח לא מתחזק את הדרך הזו והיא לאז לאט מתפוגגת.
דוגמאות נוספות לכוח של האלטרנטיבה:
הדוגמאות דורשות שימוש במשקפי תלת מימד. מוצגות במפגשים קבוצתיים.
למי שמעונין בהרחבה:
הבנייה של דרך פעולה אלטרנטיבית במוח היא ביולוגית: עם הרבה אימון והתנסות, נבנות במוח רשתות נוירונים שהן כמו רשתות דרכים עליהן נוסעות המחשבות, ובהן "זורמות" ההתנהגויות והרגשות. רשתות הנוירונים במוח בנויות מחומר ממשי: חלבונים, ניירוטרנסמיטורים, חמצן, סוכר... ולכן זה לוקח זמן. הבניה במוח דורשת הקצאת משאבים: יותר חמצן, סוכר ומוליכים עצביים ובד"כ מתקדמת באיטיות. רק במקריי חרום (טראומה. סמים. הרעלה וכו) קימת סלילה מהירה. ביום-יום הרגיל שלנו, המוח מקצה משאבים לבנייה והרחבה של מסלולי נסיעה במוח לפי ההתנהגות שלנו. ככל שאנחנו משתמשים בהתנהגות מסוימת יותר פעמים או מפנים אליה את המחשבות שלנו, המסלול שלה נסלל והופך לרחב יותר ומהיר יותר. אם לא משתמשים במסלול מסויים, התחזוקה המוחית בו נחלשת והוא הולך ונשחק ( use it or lose it ).
איור 1 : המוח אינו בנוי מקופסאות או מחלקים סכמתיים קשיחים, אלא מרשתות מקושרות של תאי מח - רשתות נוירונים, המשתנות, מתפתחות, או מתנתקות, על פי שימוש, או אי שימוש. אצל אנשים שונים יש קבוצות נוירונים בעלי תפקידים דומים, אבל לכל אדם יש את המפה המוחית האישית שלו, עם ההדגשים, המסלולים מרוביי התנועה, בהם נעות המחשבות, זורמות ההתנהגויות, ונוסעים הרגשות והרצונות האישים, ולעומתם - המסלולים בהם מחשבותיו ורצונותיו אינם נוסעים כלל. לשם המחשה, במרכז האיור , רשת נוירונים במוח, עליה "נוסעים" מסרים חשמליים וכימיים, , משני צידיה: מפות תחבורה ורחובות של העיר לונדון בלילה. להרחבה ראה המאמרים הניירופדגוגיים השונים באתר זה.
במצב התחלתי אצל מכור, המסלול שמוביל לשימוש (במטרה להוריד מתח פנימי) הוא כמו אוטוסטרדה: הנסיעה בו מהירה וללא מעצורים. מתח מצטבר ופעולה קבועה (שימוש) לשחרור שלו. לעומתו, בתחילת השיקום, המסלול במוח של ההתנהגות האלטרנטיבית לשחרור ממתח, הוא כמו שביל עיזים שצריך לסלול בהתמדה ולאורך זמן עד שיהפוך למסלול רחב ומהיר. התמדה, חזרות, ודבקות בהתנהגויות שמפחיתות מתח שלא בעזרת סם (או התנהגות ממכרת) תמיכה של חברים לדרך, יציאה מריכוז עצמי בעזרת חיבור לאחר דרך מסלול החסד, נשימה (ביופידבק), התבוננות מודעת והבנה, ובנייה חוזרת שוב ושוב של כלים, משנים את המוח ויוצרים בו מסלול אחר רצוני יותר. זה לוקח זמן אבל מהניסיון של רבים זה אפשרי.
Am J Bioeth. 2007 Jan;7(1):8-11. Review.