רגש הוא מרכיב מרכזי בחיי הנפש שלנו.
מבחינה קוגנטיבית הוא משפיע על פונקציות מוחיות שונות ובראשן: ציר ה HPA במוח שאחראי לתגובה למתח (קסקדת ההגנה והשרידה) (משפיע ומושפע) , מערכות הקשב, המוטיבציה והזיכרון.
רגש מעורב ב:
1. קביעת ערך של דברים , מה לבחור , למה להקצות משאבים כימיים שונים (חמצן, סוכר, נוירוטרנסמיטורים).
2. לחבר בין בני אדם. לסנכרן בינהם. כשאתה מתחבר עם בני אדם אחרים רגשית קל לך להתחבר אליהם ולראות את נקודת מבטם. להזדהות איתם לא רק רגשית אלא מחשבתית. לדבר יש יתרון אבולוציוני כי זה מאפשר לך לחזות את התנהגותם. שופטים כועסים לכן כשהנאשם או המאשים מנסים להפעיל אותם רגשית. הזדהות רגשית עם אחד מהם תטה את המשפט. כשמנסים לשכנע מישהו בדעתך הדרך המהירה היא דרך הפעלה רגשית. הדרך האיטית המשעממת והמכבדת היא דרך טעונים שכלתניים. פוליטיקאים מכירים את זה. ניתן להפעיל אנשים באמצעות פחד מאיומים ביטחוניים או שנאת זרים או "רודפים אחריי". להבדיל, כשלותר קינג סחף המונים הוא לא דיבר באופן שכלתני. הוא אמר: יש לי חלום...
3. רגש מאפשר לאתר סכנה או איום בקלט שמגיע אליה (אמיתי או מדומה) ולהפעיל ולפעול יחד בקישרי משוב מערכת הקשב ומערכת התגובה למתח. בעקבות סכנה מערכת הקשב תדאג להפנות את תשומת הלב למקור הסכנה ולפתרונות לצאת ממנה, ולהנחית פעילות מוחית ומחשבות פחות רלבנטיות. ציר ה HPA – הוא המערכת המוחית שאחראית להפעלת הורמוני סטראס כמו אדרנלין וקורטיזול ומפעילה את קסקדת השרידה. מושפעת מאד בפעילות האמיגדלה ומואצת בעקבות פחד.
איבר מוחי מרכזי הקשור ליצירת רגשות ותיווך השפעתם בגוף ובנפש נמצא באזור מוחי קטן דמוי שקד, שנקרא אמיגדלה (בלטינית, שקד). האמיגדלה בנוייה כמו שאר המוח מרשתות נוירונים שמעבדות את המידע הרגשי מגרויים שונים שמגיעים אליה . תפקיד מרכזי של האמיגדלה הוא הערכה של מידת הסכנה והאיום מהגרוי שהתקבל. לשם כך נמצאת האמיגדלה בין השאר בקשר חזק עם מערכות הזיכרון השונות, ובראשן ההיפוקמפוס. במוח יש זוג אברי רגש: אמיגדלה הימנית והאמיגדלה השמאלית. בזמן סכנה, מתח גבוה ופחד פעילה יותר האמיגדלה הימנית, ובתאום עם ההיפוקמפוס היא מעלה פרשנויות חשדניות יותר, ותרחישים מדאיגים יותר. האמיגדלה השמאלית יותר לוגית והפרשניויות עימן הא מתחברת - נטראליות.
בתמונה למעלה: מימין, האמיגדלה (באדום) ומיקומה במוח. (התמונה מויקיפדיה).
משמאל, בהגדלה, האמיגדלה (בכחול) וההיפוקמפוס (זיכרון תעודי) בירוק, סמוכים זה לזה במוח.
לאמיגדלה יש יכולת לשחרר הרבה דופמין מ ה VTA בזמן התרחשות הארוע, ובהתאמה, לרגש השפעה חזקה על מה נזכור לאורך זמן.
רגש וקשב:
לרגש יש תפקיד מרכזי בחיינו: הוא מאפשר לנו לקבוע ערכם של דברים עבורנו, ובהתאמה להקצות להם משאבים. לדוגמה: חזרתי מהעבודה עיף ורעב וכל מחשבתי נתונה לרגעי המנוחה הנעימים בבית אחרי יום עבודה מפרך. ופתאום אני מקבל טלפון מאשתי שאומרת : רחלי הקטנה יצאה מבית הספר לפני כשעה וחצי ועדין לא חזרה.. לא יודעת איפה היא. בבת אחת נשכחים הרעב והעייפות, האמיגדלה מפעילה את השרשרת והמשאבים הגופניים והנפשיים מתמקדים בחיפוש אחרי הבת (ששיחקה עם החברות בגן המשחקים שכל כך כך נהנת (וקבלה כל כך הרבה דופמין) שלא שמה לב איך הזמן עבר..). דוגמה נוספת: בזמן מבחן, החשש מכשלון או הרצון להצליח מעוררים רגשות שעוזרים למקד את הקשב בנושא שעל הפרק. או מיקוד הקשב במושא אהבתנו עד כדי כך שהופכים עיוורים לכל מי שנמצא מסביב ואינו קשור לאהובתנו.
רגש, מתח וויסות ריגשי
מערכת חשיבה לוגית רציונאלית שנמצאת בקדמת קליפת המוח יכולה לווסת רגשות. מערכת וויסות זו מתפתחת מהילדות לבגרות ודועכת אצל אנשים שלא מאמנים אותה, כאלה השרויים במתח גבוה לאורך זמן,. מצבים של מתח גבוה מנגנונים אבולוציוניים המובנים בכולנו מנתקים את המערכת הרציונאלית (ראו פוסט קסקדת ההמתח והשרידה), הפחד והרגשות לא מווסתים, והקשר בין החלק הביקורתי, לוגי, מווסתת והאמיגדלה - נחלש (ראו מאמר אודות חוקי הב). באופן כזה, אין גם מי שיווסת את הפחד שמריץ את קסקדת המתח והשרידה. שיטות טיפוליות כמו פסיכואדיוקשן מיינדפולנס ונירוטריט מעודדים חשיבה מושכלת והתבוננות עצמית מנתחת שמפעילה את החלקים הרציונאלים בעת סערה רגשית במטרה לא לאבד שליטה.
רגש וזיכרון
בלילה, או בזמן שינה, ההיפוקמפוס חוזר ומנגן את מאורעות היום. הוא לא מנגן כל דקה ודקה, אלא נותן עדיפות למאורעות בהם השתחרר הרבה דופמין, מאורעות משמעותיים. אצל עכברים שלומדים ללכת במבוך כדי למצוא מטמוני מזון, מציאת המזון משחררת הרבה דופמין. אילו היינו עכבר רעב, היינו אומרים מבחינת תחושה שמציאת מזון במבוך גרמה לנו שמחה רבה. כשבודקים מה קורה בזמן שינה במוח של עכבר כזה מגלים שהמוח שלו חוזר ומנגן את המסלול שהביא להצלחה. באופן דומה אצל אנשים, מאורעות משמחים ומשחררי דופמין מנוגנים שוב ושוב בזמן שינה, וכך עוברים תהליך קיבוע בזיכרון (על פי עקרון חז"ק). הצלחה כזו לא חייבת להיות כתוצאה ממאורע שאנחנו נוהגים לקרוא לו ריגשי. חשיבה לוגית ומציאת פתרון לחידה - משחררים הרבה דופמין ולפיכך מתויגים ל"השמעה חוזרת" בזמן שינה על ידי ההיפוקמפוס.
שלושה דברים חשוב לדעת לגבי הרגש:
1. רגש במוח משפיע מאד על קביעת הערך של דברים. למי המוח יפנה יותר קשב, מה לזכור. ממה להתעלם. המערכת הריגשית (במרכזה חלק שנקרא האמיגדלה) משפיעים על שיחרור דופמין וחומרים כימיים מתגמלים אחרים שגורמים הנאה ועוזרים לחשיבה וזכירה. אברי הרגש מחוברים למנגנון המתח והם מגבירים אלה את אלה.
2. רגש מסנכרן בין אנשים. מאפשר לנו להרגיש כמו האחר, לראות את הדברים מנקודת מבטו, להזדהות איתו, לפעול כמוהו - להסתנכרן איתו ועם פעולותיו.
כשאתה מתחבר עם בני אדם אחרים רגשית קל לך להתחבר אליהם ולראות את נקודת מבטם, להזדהות איתם לא רק רגשית אלא מחשבתית. להפנות את הקשב שלך ולייחס חשיבות למה שחשוב להם ולהתעלם ממה שלא חשוב להם. לדבר יש יתרון אבולוציוני כי זה מאפשר לך לחזות את התנהגותם של האנשים הקרובים אליך. "כאיש אחד".
שופטים כועסים כשהנאשם או המאשים מנסים להפעיל אותם רגשית. הזדהות רגשית עם אחד מהצדדיםעלולה להטות את המשפט לטובתו.
כשמנסים לשכנע מישהו לתמוך בדעתך הדרך המהירה היא דרך הפעלה רגשית.
הדרך האיטית המשעממת אך המכבדת היא דרך טיעונים לוגים. פוליטיקאים מכירים את זה. ביבי וטראמפ הם דוגמאות לכך: הם מפעילים את הקהל באמצעות פחד מאיומים ביטחוניים, מגפות, שנאת זרים או "רודפים אחריי". או להבדיל להבדיל, כשמרטין לותר קינג סחף המונים גם הוא לא דיבר באופן שכלתני. הוא אמר: יש לי חלום... וסחף איתו המונים שהזדהו איתו.
בפוסט זה נתרכז בנקודה נוספת ופחות מוכרת
3. המוח בנוי בצורה פריקה. רגש הוא רכיב של מאורעות שונים,
הרגש שהרגשנו במאורע מסוים, לא נשמר באותו מקום פיזי במוח בו שמורים שאר פירטי המאורע שיצר אותו, אלא מחובר אליהם באופן פריק. .
למה זה חשוב? כי זה יכול לההסביר למה לעיתים אנחנו מחברים רגש אותנטי שלנו למאורעות שאינם קשורים... מייחסים את מקור הרגש למשהו שלא קשור אליו. מתחברים לסיפורים של אחרים ומזדהים איתם ללא הפעלה שיכלית לוגית, רק כי התחברנו אליהם ריגשית.
זה יכול גם להסביר איך נוצרים החלומות, ולאן נוסעות המחשבות בלילה.
בהרחבה
הייצוג במוח פריק.
רגש הוא רכיב מרכזי במאורעות שאנחנו חווים. מרכזי אבל רכיב. חלק מהתמונה. חלק מהמאורע.
כמו שיש חלקים מלגו לבניית מכונית, ויש הגה, וגלגלים, ואבני בניה, ככה במוח בתאור מאורעות שונים יש חלקים שונים: רגש, תמונות, קולות, יחסים בינאישיים, התנהגויות וכולי, והמוח מרכיב אותם למאורע שלם - לא על ידי זה שהוא מקרב אותם פיזית להיות באותו מקום במוח, אלא באמצעות הפעלת על חלקי המאורע בו נזכרים, בו זמנית. . ההיפוקמפוס מסנכרן את הפעילות של כל חלקי ה"תמונה", כך שהם יתקשרו בינהם ויפעלו ברגע מסוים יחד, באופן מסונכרן. כמו תיזמורת שמנגנת שיר מסוים ביחד, באותו זמן.
הנקודה החשובה להבנה כאן היא שכל החלקים של הזיכרונות השונים אינם נמצאים בסמוך פיזית אחד לשני. המידע במוח מבוזר. וניתן לחיבור והרכבה בואירציות שונות.
חישבו לדוגמה על קריאה: מערכת הראיה רואה את המילים, אזורי השפה מפענחים את משמעות המילים, המערכת הריגשית מגיבה למה שקראנו. וכל האינפורמציה הזו על חלקיה לא עוברת בשלמותה ממקום למקום כל פעם שאנחנו קוראים סיפור. היא מתחברת באמצעות גלי מוח לשלם אחד, מסתנכרנת ויוצרת את המאורע שחווים.
נסו בעצמכם: נסו להיזכר ביום הראשון שלכם בכיתה א, או בצבא. או בחתונה שלכם. או במאורע משמעותי אחר. שוטטו בזיכרון ונסו לאסוף את חלקי הארוע. מי היה שם? מה לבשו האנשים. מה היה הריח? האור, הצלילים שנשמעו? מה הרגשתם? האם הכל הרגיש כאילו הוא נמצא באותו מקום בזיכרון?
ספרית הרגשות במוח
רגש הוא רכיב ממאורעות שונים,
הוא לא מאוכסן ב"קופסה אחת" עם המאורע שבמסגרתו הוא נחווה.
לא נמצא באותו מקום פיזי במוח, יחד עם המאורע שיצר אותו אלא מחובר אליו באופן פריק. .
אותו רגש (פחד, שמחה, אכזבה, בדידות, רצון לקשר) יכול להגיע ממקורות שונים.
וכל רגש כזה מפעיל קבוצות גדולות של רשתות נוירונים שמיצגות אותו במוח.
זה היה יכול להיות מאד בזבזני אם המוח היה משכפל את ה"רגשות" האלה,
את רשתות הנוירונים שמבטאות אותם, כל פעם שאנחנו חווים אותם במהלך החיים שלנו.
למוח יש "ספרית רגשות". קבוצות נוירונים שמייצגות רגשות שונים. והוא מצמיד אותם לארוע לפי צורך.
כמו "ארגז מילים" שנותנים לנו בבית הספר כדי שנתאר את המאורע.
לכן, יש לנו יכולת לחלום חלומות שונים, לפרק רגשות מסיפור אחד, למאורע מעורר פחד אחר, לחבר עיניים בצבע מסוים מסיפור אחד, לפנים של איש אחר, וכולי.
מוח לא "משכפל" את "סיפריית הרגשות" המודעים והלא מודעים.
כדי להבין מה קורה כאן, חשוב מאד להבין ולא טריוואלי להפנים שהמוח בנוי בצורה פריקה. אין בו קופסאות.
חלקי התמונה שאנחנו רואים כמאורע אחד, בנויים מרכיבים שונים שנמצאים במוח במקומות שונים.
חלקי המאורע שאנחנו חווים מתואר במוח באזורים שונים, ומכיל רכיבים רבים ושונים באופן מבוזר.
רגש הוא אחד הרכיבים הדומיננטים. והוא מחובר באופן פריק, למאורע.
במוח יש יש איבר מוחי שנקרא היפוקמפוס - והוא מסנכרן בין כל חלקי הזיכרון שלנו לכדי מאורעות או סצנות בסרט החיים שלנו. מה שחשוב שהתכונות השונות לא נשמרות במוח בקופסה אחת ספציפית למאורע. לדוגמה, יש נוירונים שאחראיים במוח לתחושת הצבע האדום - וכל פעם שיש תמונה בצבע כזה, תחושת האדום, או המודעות שזה אדום עם הנוירונים האחראיים לתכונה זו - מתחברת לתמונה הכללית.
כך לפעמים, גם בחיים, כשאנחנו מרגישים רגש חזק כלשהו אנחנו מחברים אליו סיפור לא נכון...
לדוגמה, אנחנו מרגישים בדידות. או רצון לקשר עמוק יותר, ולא יודעים להגדיר אותו במדויק, אבל יודעים שיש לנו תחושה חזקה כלהיא, יודעים את ה"אזור" של סוג הרגש, (גם אם לא יודעים לתמלל את זה). אז כדי לתקשר את הרגש שלנו לאחרים אנחנו מחברים אליו סיפור שלא קשור במדויק לנושא הספציפי. לפעמים אנחנו אפילו לוקחים סיפור של מישהו אחר שחש בדידות וטען מולנו טענות כאלה ואחרות, ומעבירים את זה הלאה. זה יוצר בילבול אצלנו, ואצל הצד השומע. ככל שאנחנו במתח גבוה יותר, ככל שכמות הדופמין במוח שלנו גבוהה יותר, אנחנו יכולים לעשות חיבורים "יצירתיים" יותר.
החיבור הפריק מאפשר לנו לחלום חלומות שונים, לפרק רגשות מסיפור אחד, למאורע מעורר פחד אחר, לחבר עיניים בצבע מסוים מסיפור אחד, לפנים של איש אחר בסיפור אחר, וכולי.
התכונה הזו של הפריקות, מסבירה גם את עניין החלומות.
בספר איתמר ציד החלומות של דוד גרוסמן, איתמר מתאר את השד בחלומותיו: היו לו עיניים כמו לאיש אחד מאד כועס שאיתמר ראה פעם ברחוב וקרניים או שיניים כמו מפלצת שפעם ראה בטלביזיה, וקול כמו שיש לדלת החורקת במחסן....
ככה זה קורה גם בחיי היומיום שלנו ובתיקשורת בין אנשים.
סיפרה לי אמא: הילד שלי אמר לי: לא איכפת לכם ממני. אפילו, בטיול בית הספר לירושלים רציתי מים ולא שמתם לב ... ולא דאגתם לי בכלל. מאד התפלאתי אמרה האמא. דווקא היה לו בקבוק מלא מים באותו טיול, והוא אפילו שיבח אותי אחר כך שנתתי לו מים קרים, מה קרה פתאום? אבל אחרי שדיברנו הבנתי שהוא הרגיש מאד בודד בטיול, ושלחבר שלו ליד לא היו מים ... והחבר הרגיש בודד כי אף אחד לא רצה לשבת לידו - ורב איתו ולא רצה לדבר איתו כי הוא לא הציע לו מהמים הקרים שלו וכן הלאה. .
במקרים כאלה, חשוב להבין שמה שהאדם מולנו רצה לתקשר זה את ההרגשה שלו - את הרצון שלו לקשר כזה או אחר, את המחסור הריגשי, או אפילו את העובדה שהוא במתח גבוה ורוצה חיבוק. הדוגמה שהוא צימד לא בהכרח חשובה. ככל שהיא לא הגיונית יותר, סימן שרמת הלחץ שלו גבוהה יותר (מתח "מטפש" אותנו - ראו קסקדת השרידה בפוסטים קודמים) . מתח פוגע בזיכרון האפיזודי ובהיפוקמפוס. מתח משחרר הרבה דופמין, והרבה דופמין מאפשר יצירת חיבורי-רוחב רחבים וללא אינהיביציה של ההגיון).
אז מה שחשוב לדעת על רגש שהוא מסנכרן בין אנשים. מאפשר לנו להתחבר אליהם דרך אותו רגש. מאפשר לנו לראות את העולם דרך נקודת מבטם. ומצד שני, בגלל תכונות הפריקות,
רגש אותנטי שלנו יכול להתחבר לסיפור שלא שייך אלינו אלא לאדם אחר או לסיפור יצירתי משל עצמנו.
תכונת הפריקות אופינית לכל אופניי ייצוג המידע במוח. גם עיבוד תמונות על ידי מערכת הראיה מיוצג במוח באופן פריק. תכונות הצבע בתמונה, הקווים, העובי שלהם, העומק, ..
כך כשאנחנו חולמים או בזמן הזיות, אנחנו יכולים לקחת תמונות שונות, ולחבר את חלקי הבסיס שלהם לתמונה חדשה או לסיפור שונה - לקריאה על נושא זה, על תכונת הפריקות הויזואלית, ניתן לקרוא בפוסט
Yang, Y., Wu, M., Vázquez-Guardado, A. et al. Wireless multilateral devices for optogenetic studies of individual and social behaviors. Nat Neurosci24, 1035–1045 (2021). https://doi.org/10.1038/s41593-021-00849-x
סינכרון באמצעות תדר גלי המוח אצל עכברים. אצל העברים הופעלו אזורים בקדמת המוח. כשהתדר היה זהה הם דאגו זה לזה - הפכו לחברים הכי טובים בעולם. כשהתדר היה שונה הם התנהגו אחרת. ראו גם במאמר בעיתון הארץ
מתוך הידען, מכון וייצמן למדע, 15/08/2019
Norman, Y., Yeagle, E. M., Khuvis, S., Harel, M., Mehta, A. D., & Malach, R. (2019). Hippocampal sharp-wave ripples linked to visual episodic recollection in humans. Science,
365(6454), eaax1030. doi:10.1126/science.aax1030
מסע אל מסתרי המוח - ההיפוקמפוס - מכון ויצמן
Hu P, Stylos-Allan M, Walker MP. Sleep facilitates consolidation of emotional declarative memory. Psychol Sci. 2006 Oct;17(10):891-8. doi: 10.1111/j.1467-9280.2006.01799.x. PMID: 17100790.
Lewis, P. A., Cairney, S., Manning, L., & Critchley, H. D. (2011). The impact of overnight consolidation upon memory for emotional and neutral encoding contexts. Neuropsychologia, 49(9), 2619–2629. doi:10.1016/j.neuropsychologia.2011.05.009
url to share this paper: sci-hub.do/10.1016/j.neuropsychologia.2011.05.
התמונה מתוך אטלס המוח = פרויקט שמובל על ידי אוניברסיטת תל אביב ופרופסור אסף יניב. מראה סיבים שונים של החומר הלבן (אקסונים). הצבעים משקפים מהירות שונה של תנועת מסרים.
לפתח לפוסט נפרד רגשות כחלק ממעגל השרידה
LeDoux, J. (2012). Rethinking the Emotional Brain. Neuron, 73(4), 653–676. doi:10.1016/j.neuron.2012.02.004
url to share this paper: sci-hub.do/10.1016/j.neuron.2012.02.004
Uji, M., Nagata, T., & Kitamura, T. (2012). Narcissism: its function in modulating self-conscious emotions. Bulletin of the Menninger Clinic, 76(3), 211–234. https://doi.org/10.1521/bumc.2012.76.3.211
The role of narcissism in modulating hubristic pride and shame has been widely discussed (Campbell et al., 2004; Tracy & Robins, 2004). There seems to be a consensus that both hubristic pride and shame are self-conscious emotions based on global and stable attributions to the entire self. An example of a statement by one who feels hubristic pride is, “I won the game because I am a great person.” Correspondingly, one who feels shame might say, “I lost the game because I am worthless.” These two statements appear to be completely opposite in meaning; however, according to Tracy and colleagues (Tracy & Robins, 2004; Tracy et al., 2009), narcissists have high levels of implicit shame, along with low self-esteem that they strive to conceal with hubristic pride. Therefore, at a conscious level, people who consistently feel this type of pride believe that they are superior to others and may behave arrogantly. They are unaware of their intrinsic low selfesteem
Some scholars emphasize the parents’ overvaluation of their children and the unrealistic demands on them as the origin of narcissistic personality (Millon, 1996; Tracy et al., 2009). A child’s inability to meet these expectations leads to the experience of being rejected.
Goren (1995) and other interpersonal school analysts suggest that some parts of the self of a narcissistic individual have not been recognized or approved by significant others; therefore, Uji et al. 216 Bulletin of the Menninger Clinic these individuals still need external validation through their interpersonal relationships even after they have become adults.
Tracy et al. (2009) noted that narcissistic self-regulation (i.e., hubristic pride as a result of self-enhancement) can be seen as a defense against excessive shame. On the basis of their theory, we hypothesized that people with highly narcissistic personalities avoid shame (W1 in Figure 1) and are prone to hubristic pride (W2 in Figure 1). They may also be prone to self-aggrandizement as a reaction to feeling explicit shame (W3 in Figure 1).
To summarize, the aims of this study were to address the following questions:
1. Whether narcissism suppresses shame, as well as whether it helps an individual avoid guilt.
2. Whether narcissism facilitates two types of pride: achievement-oriented (authentic) pride and hubristic pride.
3. Whether hubristic pride could be a defense against shame becoming explicit.
4. Whether achievement-oriented pride could be reinforced by guilt-proneness.
5. Whether externalization and detachment are cognitive reactions to prevent one from feeling the two moral emotions, in particular shame.
Browning, H. P. (2005). Social phobia and the experience of shame: Childhood origins and pastoral implications. Pastoral Psychology, 53, 535– 540.
Campbell, W. K. (1999). Narcissism and romantic attraction. Journal of Personality and Social Psychology, 75, 219–229.
Campbell, W. K., Foster, J. D., & Brunell, A. B. (2004). Running from shame or reveling in pride? Narcissism and the regulation of self-conscious emotions. Psychological Inquiry, 15, 150–153.
The persistence of shame following sexual abuse: A longitudin
al look at risk and recovery
Tracy, J. L., Cheng, J. T., Robins, R. W., & Trzesniewski, K. H. (2009). Authentic and hubristic pride: The affective core of self-esteem and narcissism. Self and Identity, 8, 196–213. Tracy, J. L., & Robins, R. W. (2003). “Death of a (narcissistic) salesman”: An integrative model of fragile self-esteem. Psychological Inquiry, 14, 578–562.