רגשי אשמה והמוח - בין מנגנון הישרדותי לאחריות יתר - הבנה עוזרת

רגשות אשמה נתפסים אצלנו לעיתים כהוכחה לכך ש”יש בנו משהו לא תקין”, אך בפועל הם תוצר של מנגנון מוחי מורכב שנועד לשרת אותנו ולאפשר לנו להיות חלק מהחברה, כדי שנשרוד טוב יותר. המטרה האבולוציונית של המנגנון היא למנוע מצב בו נידחה על ידי החברה, נשאר לבד, חשופים לסכנה ומוות.. - לצורך זה, המוח מפעיל רשתות הקשורות לעיבוד עצמי, זיכרון, שיפוט חברתי וכאב חברתי – שתפקידן לסמן לנו שפגענו באחרים ולהניע אותנו לתיקון. במצבי סטרס גבוה המנגנון הזה עלול לפעול ביתר, לפרש שתיקות ומבטים כעוינות, ולהמציא סיפורים שבהם אנו תמיד האשמים. הבנת האופן שבו מנגנון האשמה פועל במוח מאפשרת להבחין בין אשמה שמקדמת תיקון וצמיחה לבין אשמת-שווא שמכבידה ומכאיבה ללא צורך.

מנגנון האשמה הוא שוט שהמוח מפעיל עלינו כדי שנתנהג באופן חברתי

למוח יש אפליקציה מוחית מסודרת שתפקידה לגרום לנו במידת הצורך לחוש ריגשי אשמה וכאב נפשי.

מטרתו של רגש האשמה במוח לעודד אותנו, לדחוף אותנו, לחיבור עם אנשים אחרים תוך הכוונה לשיתוף פעולה ובניית תרבות וערכים משותפים. למעשה, ריגשי אשם הם שוט שהמוח מפעיל עלינו כדי לכוון אותנו לפעול "כמו שצריך". לא לפגוע באחרים, לשתף פעולה מול אויב, לחלוק במזון בעת דחק. מעבר לכך, זהו מנגנון מוחי גמיש. צ"ק כמעט פתוח שהמוח מעניק לחברה ולתרבות ולמנגנוני הכוח שבה. . שיכולים לאמן אנשים לחוש ריגשי אשמה על סטיה ממגוון רחב של מוסכמות בהן בוחרת החברה או מנגנוני הכוח שבה. [ראו הכנסיה הקתולית].

מה מניע את הפעלת ריגשי האשמה באדם ? למה לא כולם מרגישים אשמים?

עוצמתם של ריגשי האשמה והטריגרים להפעלתם תלויה מאד ברמת המתח בה אנחנו נמצאים ובתחושת הפגיעות שלנו. ככל שהיא גדולה יותר, ככל שהסכנה חזקה, מפתיעה ומוחשית יותר, הרגישות שלנו לסטיה מההתנהגות של כולם גדולה יותר, והנטיה שלנו להאשים את עצמנו, לבחון את עצמנו, להטיל ספק בעצמנו ולחוש אשמה (שאנחנו ממציאים...) גדלה !

בפוסט קצר זה נתאר את המנגנון המוחי העומד בבסיס רגשות אשמה תוך הפניות מסודרות למאמרים מדעיים המאפשרים העמקה למעונינים. להרחבה כללית על ריגשי אשמה במוח מומלץ לקרוא את הפוסט:

מנגנון האשמה במוח - איפה, מה, ולמה - ומה עושים כדי להקל. הבנה עוזרת

מנגנון האשמה במוח

מנגנון האשמה במוח הוא חלק ממערך רחב של רשתות מוחיות המקושרות זו לזו, העוסקות ביחסים חברתיים, בתגמול פנימי ובענישה עצמית. מערך זה כולל אזורים העוסקים בשיפוט עצמי ביחס לאחרים, קוגניציה רגשית, אמפתיה, קבלת החלטות, וכן אזורים שהפעלתם מלווה בכאב נפשי [1–4].

רשת מרכזית המעורבת ביצירת רגשות אשמה היא רשת ברירת המחדל (Default Mode Network – DMN), המקושרת גם לעיבוד עצמי, חשיבה אינטרוספקטיבית וזיכרון אוטוביוגרפי [5–7].

בין מרכיביה משתלבות רשתות/תתי־מערכות עיקריות:

• רשת הבולטות (Salience Network) – “המכוונת”

• האינסולה וה-ACC – בית המשפט הפנימי : “השופטת והמענישה”

• ה-PCC – “הרכזת”

• 
  

רשת הבולטות – “המכוונת”

רשת הבולטות אחראית לזיהוי גירויים בולטים, פנימיים וחיצוניים, ולהכוונת הקשב בהתאם לחשיבותם בכל סיצואציה. היא כוללת בעיקר את האינסולה הקדמית ואת ה-ACC. במצבי דחק הרגישות שלה עולה, והיא מזהה חריגה מהנורמות החברתיות והקשר החברתי [8–10].

בנוסף, רשת הבולטות מתווכת בין: רשת ברירת המחדל ורשת הבקרה הניהולית

ובכך משפיעה על המעבר בין עיסוק פנימי (רשת ברירת המחד) להתנהגות מכוונת מטרה [8, 11].

האינסולה וה-ACC – בית המשפט הפנימי

האינסולה וה-ACC מעורבות:

• במודעות גופנית ורגשית - האינסולה מסנכרנת בין אותות גופניים, רגש, ומודעות לכלל חוויה מודעת - "אני מרגישה אשמה.." כואב לי אני פוחדת..

• בהערכת מצבים חברתיים - אני מקובלת, אני נטוש ובודד..

• בשיפוט מוסרי

• בכאב חברתי ונפשי

האינסולה מתווכת בין תחושות הגוף למודעות, תורמת לתחושת העצמי ולחוויה הרגשית [12–14].

ה-ACC מעורב במיוחד בעיבוד כאב חברתי, דחייה חברתית, אמפתיה ואשמה [15–18].

אזורים אלו פועלים כמעין: “בית משפט פנימי”המעריך אם התנהגותנו עומדת בסטנדרטים מוסריים אישיים וחברתיים, מחליט על אשמה או הענשה, ויכול לגרום לריכוז המחשבה בנושא האשמה, ובכאב נפשי שמפעיל אזורי כאב גופני בעוצמה רבה.

ה-PCC – “הרכזת” מרכז רשת העצמי שלנו.

ה-PCC מהווה HUB מרכזי ברשת ברירת המחדל: ציר מרכזי ברשת העצמי שלנו.

• משלב זיכרון ביוגרפי

• מקשר ידע קודם וערכים של החברה ושלנו.

• מסנכרן רשתות המייצגות את תחושת העצמי

• מחבר בין עיבוד עצמי לשיפוט מוסרי [5–7, 19]

הוא מחבר בין:

• זיכרונות אישיים

• ייצוג העצמי

• נורמות חברתיות

• מערכת שיפוט עצמית

ובכך הוא מרכזי לחוויית אשמה והרהור עצמי.

איך המוח שופט ומעניש -דוגמאות

במחקר קלאסי ששפך אור על האופן שבו המוח “שופט ומעניש”, הועמדו נבדקים בפני דילמות של הוגנות במסגרת משחק ה־Ultimatum בזמן סריקת fMRI (Sanfey et al., 2003, Science). בכל סבב קיבלו המשתתפים הצעה לחלוקת סכום כסף בין שניים – הצעה הוגנת או בלתי הוגנת. נמצא כי כאשר הוצעה חלוקה לא הוגנת, הופעלה בעוצמה רבה יותר האינסולה הקדמית – אזור המעבד תחושות גוף ורגש שלילי, סלידה וכאב חברתי. עוצמת ההפעלה באינסולה ניבאה את הבחירה “להעניש”: ככל שהאינסולה הופעלה יותר, כך גדל הסיכוי שהמשתתף ידחה את ההצעה, גם במחיר ויתור על רווח אישי. במקביל הופעלה ה־ACC (הקורטקס הצינגולטי הקדמי), המשקפת קונפליקט בין תועלת אישית לבין שמירה על צדק ונורמות חברתיות. שילוב ההפעלות מצביע על מנגנון שבו האינסולה מתפקדת כ“שופטת רגשית” המסמנת עוול וחוסר הוגנות, ואילו ה־ACC משתתף בשקלול המחיר ובהוצאה לפועל של החלטה ענישתית. כך מתקבלת עדות ניסויית ברורה לכך שחוויות מוסריות, כמו תחושת עוול ורצון להעניש, נשענות על רשת מוחית של הערכה רגשית, כאב חברתי ובקרת החלטה.

בניסוי נוסף, שהתמקד ישירות בתחושת אשמה בינאישית ולא רק בתחושת הוגנות, התבקשו נבדקים להיזכר באירועים אישיים שבהם פגעו במישהו קרוב וגרמו לו נזק רגשי או מעשי, לעומת אירועים נייטרליים מחיי היומיום (Zahn et al., 2009, NeuroImage). במהלך סריקת fMRI נמצא כי חוויית האשמה הפעילה בעקביות את האינסולה הקדמית ואת ה־ACC, יחד עם אזורים הקשורים לרשת ברירת המחדל ולעיבוד העצמי. עלייה בעוצמת תחושת האשמה הסובייקטיבית שדיווחו הנבדקים לוותה בעלייה מקבילה בפעילות באינסולה, ואילו ה־ACC היה מעורב במיוחד בשקלול הצורך בתיקון, פיצוי והתנהגות מתוקנת. דפוס זה מצביע על כך שהאינסולה אינה רק מסמנת “עוול” או סלידה, אלא גם מחברת בין תחושות הגוף, הערכה מוסרית ורגש של אשמה, ואילו ה־ACC מעורב בתהליך ההחלטה כיצד לפעול בעקבותיה – התנצלות, פיצוי או הימנעות עתידית. כך מתקבלת תמונה עקבית משני סוגי ניסויים שונים: בין אם מדובר בעוול כלכלי במשחק מעבדה ובין אם באשמה אישית ממשית, האינסולה וה־ACC פועלים יחד כציר של “שיפוט וענישה” פנימיים – הערכה רגשית של סטייה מערכים, לצד גיוס מנגנונים התנהגותיים לתיקון.

ההבדל בין בושה לאשמה - מה מראה המדע?

מחקר הדמיה נוסף הבחין באופן ישיר בין אשמה לבושה (Michl et al., 2014). כאשר המשתתפים נזכרו באירועים מעוררי אשמה, נמצאה הפעלה מודגשת של האינסולה וה־ACC – כלומר, ציר “השיפוט והענישה העצמית”. לעומת זאת, בעת בושה נצפתה פעילות חזקה יותר באזורים המעורבים בדימוי עצמי חברתי ובהערכה מנקודת מבט של האחר, כגון ה־mPFC וה־precuneus. לפיכך, אשמה קשורה בעיקר לשיפוט המעשים ולהנעה לתיקון, בעוד שבושה קשורה בעיקר לשיפוט העצמי כדמות חברתית.

מכלול הניסויים מוביל למסקנה מגובשת: רגשות מוסריים אינם “רעיונות מופשטים”, אלא נשענים על מנגנון מוחי סדור שבו האינסולה מסמנת חריגה ערכית וכאב חברתי, וה־ACC מסייע בשקלול המחיר, בהפניית קשב ובגיוס התנהגות מתקנת או מענישה.

למה אשמה כואבת?

אשמה כואבת משום שהיא מפעילה במוח את אותם מנגנונים עצביים שמאותתים גם על כאב פיזי. כאשר אנו חווים אשמה, מופעלים אזורים כמו האינסולה וה־ACC, המעורבים במצוקה, כאב חברתי וניטור שגיאות. מערכות אלו יוצרות תחושת כאב כדי לכוון אותנו לתקן: להתנצל, לפצות, או לשנות התנהגות. מבחינה אבולוציונית זהו מנגנון למידה חברתי חיוני: כאב האשמה מסמן שפגענו באחר או חרגנו מערכים פנימיים, ודוחף לשיקום קשרים. כאשר ניתן לתקן – הכאב דועך; כאשר לא ניתן או שהאשמה מופרזת, אותה מערכת כאב נשארת פעילה והאשמה הופכת מכוח מתקן לנטל מתמשך, שמבודד אותנו, מנטרל אותנו, ופועל נגד המטרה שלשמה התפתח מנגנון האשמה - לכוון אותנו לשרידה מיטבית.

חשוב לדעת, בייחוד בתקופה זו של אחרי ה 7 באוקטובר

לא תמיד אנחנו באמת אשמים

 במצבי סטרס גבוה מנגנון האשמה במוח נוטה לפעול בעוצמה מוגברת. במצבים כאלה מערכות הקשב והאיום נעשות רגישות במיוחד, ואנו מפרשים במהירות הבעות פנים, שתיקות או מצבים עמומים כאילו דוחים אותנו או כועסים עלינו. כדי להסביר לעצמנו את התחושה הלא נעימה, המוח “משלים סיפור” שבו אנחנו האשמים. כך נולדת אשמה שאינה נובעת מעובדות אלא מהפעלת יתר של מנגנוני סטרס, כאב חברתי ודמיון. הבנה של הדפוס הזה מאפשרת לעצור, לבדוק מה באמת קרה, ולהבחין בין אחריות ממשית לבין אשמה שמקורה בהגברת אזעקות פנימיות ולא במציאות.(ראו על כך בהרחבה בפוסטים שונים על אשמה באתר. חפשו גם את המושג אחריות יתר..).

המוח שמאחורי האשמה: בין תיקון חיוני לאזעקת שווא

הבנת המנגנון המוחי של האשמה היא צעד ראשון בשינוי הפרשנות שלנו לחוויה. במקום לראות באשמה הוכחה לכך ש"אנחנו אנשים רעים", אנו מבינים שמדובר במערכת עצבית מתוחכמת שנועדה לנהל קשרים חברתיים.

1. המטרה: איתו

ת לתיקון

אזורים במוח כמו האינסולה וה-ACC (קליפת המוח החגורתית הקדמית) מייצרים "כאב חברתי" שנועד לסמן לנו חריגה מערכינו. זהו איתות אזהרה חיובי ביסודו: הוא מניע אותנו לפעולה מתקנת. במצב תקין, ברגע שהמסר הופנם והתרחש תיקון, האות נפסק והכאב משתחרר.

2. אשמה כ"השלמת סיפור" במצבי סטרס

חשוב להבין כי המנגנון הזה נוטה לפעולת יתר במצבי דחק. תחת סטרס גבוה, מערכות הקשב והאיום שלנו הופכות לרגישות במיוחד: פרשנות מוטה: אנו נוטים לפרש הבעות פנים ניטרליות, שתיקות או מצבים עמומים כדחייה או ככעס כלפינו. מילוי פערים: כדי להסביר לעצמנו את תחושת חוסר הנוחות המציפה, המוח "משלים סיפור" שבו אנחנו האשמים. במקרים אלו, האשמה אינה נובעת מעובדות, אלא מהפעלת יתר של "אזעקות פנימיות".

ההבדל המכריע הוא בין אשמה אדפטיבית (אות--> תיקון --> שחרור) לבין רומינציה מתמשכת או אשמה שמקורה בסטרס, או מאחריות יתר "הכל בגללי!" (חוץ ממזג האוויר...:)).

השורה התחתונה: ההבנה המנגנונית אינה מבטלת אחריות, אך היא מאפשרת להבחין בין אחריות ממשית לבין "רעש" של מערכת עצבית לחוצה. היא מאפשרת לנו לעצור, לבחון את המציאות מול הרגש, ולשאת את האחריות בלי לכרוע תחת נטל של אשמת שווא.

אוהבים!!

.

רגשות אשמה, שיפוט מוסרי ועיבוד חברתי

1. Zahn, R., Moll, J., Paiva, M., Garrido, G., Krueger, F., Huey, E. D., & Grafman, J. (2009). The neural basis of guilt and embarrassment. NeuroImage, 47(4), 1873–1884.

2. Fourie, M. M., Thomas, K. G., Amodio, D. M., Warton, C. M., & Meintjes, E. M. (2014). Neural correlates of experienced moral emotion: An fMRI investigation of emotion in response to prejudice feedback. Social Neuroscience, 9(2), 203–218.

3. Moll, J., de Oliveira-Souza, R., & Zahn, R. (2008). The neural basis of moral cognition: Sentiments, concepts, and values. Annals of the New York Academy of Sciences, 1124, 161–180.

4. Wagner, U., N’Diaye, K., Ethofer, T., & Vuilleumier, P. (2011). Guilt-specific processing in the prefrontal cortex. Cerebral Cortex, 21(11), 2461–2470.

‎[5–7] רשת ברירת המחדל DMN

5. Raichle, M. E. et al. (2001). A default mode of brain function. PNAS, 98(2), 676–682.

   
   

6. Buckner, R. L., Andrews-Hanna, J. R., & Schacter, D. L. (2008). The brain’s default network. Annals of the NY Academy of Sciences, 1124, 1–38.

   
   

7. Andrews-Hanna, J. R. (2012). The brain’s default network and self-generated thought. Frontiers in Human Neuroscience, 6, 39.

   
   

‎[8–10] רשת הבולטות – Salience Network

8. Seeley, W. W. et al. (2007). Dissociable intrinsic connectivity networks for salience processing and executive control. Journal of Neuroscience, 27(9), 2349–2356.

   
   

9. Menon, V., & Uddin, L. Q. (2010). Saliency, switching, attention and control. Brain Structure and Function, 214, 655–667.

10. 
    

11. Menon, V. (2015). Salience network. In A. Toga (Ed.), Brain Mapping.

    
    

‎[11] תיווך בין רשת ברירת המחדל לרשת הבקר

11. Sridharan, D., Levitin, D. J., & Menon, V. (2008). A critical role for the right fronto-insular cortex in switching between central-executive and default-mode networks. PNAS, 105(34), 12569–12574.

    
    

‎[12–14] האינסולה – מודעות, אינטרוספציה, רגש, כאב חברתי

12. Craig, A. D. (2003). Interoception: The sense of the physiological condition of the body. Nature Reviews Neuroscience, 4, 655–666.

    
    

13. Craig, A. D. (2009). The anterior insula and human awareness. Nature Reviews Neuroscience, 10, 59–70.

    
    

14. Singer, T., Critchley, H. D., & Preuschoff, K. (2009). The role of insula in feelings and empathy. Trends in Cognitive Sciences, 13, 334–340.

    
    

‎[15–18] ACC – כאב חברתי, קונפליקט, אמפתיה, אשמה

15. Eisenberger, N. I., & Lieberman, M. D. (2004). Why rejection hurts. Trends in Cognitive Sciences, 8, 294–300.

    
    

16. Shackman, A. J. et al. (2011). The integration of negative affect, pain and cognitive control in the cingulate cortex. Nature Reviews Neuroscience, 12, 154–167.

    
    

17. Decety, J., & Jackson, P. L. (2004). The functional architecture of human empathy. Behavioral and Cognitive Neuroscience Reviews, 3, 71–100.

    
    

18. Lamm, C., Decety, J., & Singer, T. (2011). NeuroImage, 54, 2492–2502.

    
    

‎[19] PCC – רכזת ברשת ברירת המחדל

19. Leech, R., & Sharp, D. J. (2014). The role of the posterior cingulate cortex in cognition and disease. Brain, 137(1), 12–32.