top of page
  • Npint

מנגנון האשמה במוח - איפה, מה, ולמה - ומה עושים כדי להקל. הבנה עוזרת

עודכן: 29 בפבר׳


הפוסט הנוכחי מדבר על מנגנון האשמה והבושה במוח. מסביר איך ולמה המנגנון הזה מופעל במצבי טראומה שונים. ומה ניתן לעשות כדי להקל על מצבי אשמה ובושה מעיקים ומכאיבים, לאור הידע והתובנות שעולות מכך.


קטע מיוחד לקראת אמצע הפוסט מוקדש ל"אשמת המשתחרר" . אשמת המשתחרר אופיינית ללוחמים ששוחררו בתחילת 2024, אחרי כ 3 חודשי לחימה אינטנסיביים בעזה - בלשונם: "לפני שהמשימה הושלמה, לפני שחיסלנו את האויב, לפני שהחזרנו את החטופים, לפני שהחזרנו את הביטחון לתושבי הדרום והצפון... " - הכרת מנגנון הציפיה וההנעה של המוח - עוזרת להבין את התחושות, הלא נוחות, מציעה עשיה ודרכי פעולה, וממחישה את דרך הפעולה המשולבת של מערכת הציפיות, התגמול והמוטיבציה המוחית, ושל מנגנון האשמה במוח.


מערכת ההנעה מניעה אותנו ב 2 אופנים: מקל וגזר.

כשאנחנו עושים דבר שמוגדר במוח כמועיל לשרידה אנחנו מקבלים תגמול כימי שגורם לנו תחושה נעימה ורצון לחזור על הפעולה שוב (לדוגמה דופמין ואופיואידים).

כשאנחנו עושים דבר שעלול לפגוע בשרידה אנחנו מקבלים עונש. המוח שולל מאיתנו תגמול חיובי, אנחנו חווים דחק, ותחושות רעות, נכנסים "לצינוק מחשבתי" שממוקד בטעות, או במה שנתפס כטעות, ולעיתים החווים כאב נפשי - .


שיטת המקל והגזר - מניעה אותנו לפעולה

אנחנו רצים כדי לקבל ריוורד מהמוח (דופמין, אופיואידים. שייכות. הבנה. הצלחה והשגת מטרות).

ובורחים מפני המקל - כאב, דחק, ותחושת חוסר שייכות, חוסר התאמה, חוסר נראות, ובדידות

במוח יש אזורי מוח יעודיים - רבי חלקים המוקדשים לכך.

אשמה ובושה הם חלק ממנגנוני ה"מקל" - החברתי

גינוי עצמי (האשמה עצמית) הוא חלק ממנגנון הענישה של המוח שתפקידו למנוע מאיתנו לחזור על פעולה

 שאינה תואמת ערכים ומוסכמות חברתיות או בינאישיות שלנו עצמנו



כאב נפשי נוצר באמצעות מנגנון שמפעיל אזורי מוח המייצרים חווית כאב. זו תחושת כאב הדומה בעוצמתה, ואף חזקה יותר, מכאב שמקורו פגיעה גופנית. במקרים של נטישה או פחד מפני נטישה - הכאב הנפשי מועצם בהשפעת האמיגדלה, וכולל פחד, סטראס גבוה, התמקדות במושא הכאב,- תוך שהמוח מונע מאיתנו את האופיואידים המרגיעים שיש בארסנל שלו למיקרים של סטראס גבוה. (ראו אופי ודופי- ומפתחות גן העדן - או איך פועלת מערכת ההנעה והתגמול המוחי).


"אמא נאנחת, אם לשפוט כאב, טוב כאב הבטן מכאב הלב...." .



ריגשי אשמה הם חלק ממנגנון הענישה של המוח. הם פורצים כשאנחנו חשים מבודדים, שונים מהחברה, לא שייכים. הם גואים כשאנחנו מעריכים שפגענו ברגשות הזולת, שהיזקנו לאחרים, שפגענו בערכי מוסר ונורמות חברתיות. מטרתם - לגרום לנו להימנע מפעולות שמקלקלות את ה"ביחד" החברתי. הם מגיעים מ"הראש שלנו". מהמחשבות, הערכים, היחסים הבין אישיים שלנו. הציפיות שלנו מעצמנו והדמיונות שלנו לגבי מה אחרים מרגישים ומצפים.






מנגנון האשמה במוח - איפה, מה ולמה


מנגנון האשמה במוח הוא חלק ממערך אזורי מוח - מקושרים [1,2,3] העוסקים בייחסיי עם החברה, בתיגמול פנימי וב"עונש". המנגנון המורכב הזה כולל אזורי שיפוט של עצמי ביחס לאחרים. קוגניציה ריגשית. אזורים שהפעלתם גורמת לנו כאב נפשי. שליטה מוטורית, קבלת החלטות, ואזורים של אמפתיה לאחרים. ראו לדוגמה [4,1,2,3].

מטרתו האבולוציונית של מנגנון זה - שרידה של היחיד ושל החברה. אך מטרה זו מורכבת ורבת רבדים.



מה תפקידה של תחושת האשמה:

תפקידה הכללי של תחושת האשמה הוא לאותת לנו שאנחנו סוטים מהנורמות החברתיות. ו"ללחוץ עלינו" לפעול כדי לתקן את דרכינו ולחזור לדרך הקונצנזוס. הרציונל האבולוציוני הוא שאם נמשיך בדרך זו בזמן סכנה נמצא עצמנו מבודדים, לא שייכים, בודדים, ובעלי פוטניצאל להיות "טרף קל" - לא יהייה מי שיגן עלינו במקרה מלחמה, בצורת, רעב, וחולי. לחילופין, ריגשי אשמה ובושה מאותתים לנו שהפרנו את הקוד המוסרי (התרבותי) של החברה. בחיי היומיום הפרת קוד הצדק והמוסר החברתי יכולה לגרום לכך שנעורר כעסם של חברי הקבוצה האחרים שיפעלו כדי לנקום בנו על מעשים "לא מוסריים". להפרה של ערכי המוסר שלנו בזמן קרב יש השלכות עמוקות ותרומה משמעותית להתפתחות פוסט-טראומה.


1. Piretti, L.; Pappaianni, E.; Garbin, C.; Rumiati, R.I.; Job, R.; Grecucci, A. The Neural Signatures of Shame, Embarrassment, and Guilt: A Voxel-Based Meta-Analysis on Functional Neuroimaging Studies. Brain Sci. 2023, 13, 559. https://doi.org/10.3390/brainsci13040559

2. Tangney, J. P., Stuewig, J., & Mashek, D. J. (2007). Moral emotions and moral behavior. Annual review of psychology58, 345–372. https://doi.org/10.1146/annurev.psych.56.091103.070145

3.. Nazarov, A., Jetly, R., McNeely, H., Kiang, M., Lanius, R., & McKinnon, M. C. (2015). Role of morality in the experience of guilt and shame within the armed forces. Acta Psychiatrica Scandinavica, 132(1), 4–19. doi:10.1111/acps.12406 .

4. Nakagawa, S., Takeuchi, H., Taki, Y., Nouchi, R., Sekiguchi, A., Kotozaki, Y., … Kawashima, R. (2015). Comprehensive neural networks for guilty feelings in young adults. NeuroImage, 105, 248–256. doi:10.1016/j.neuroimage.2014.11 



ענישה אלטרואיסטית

ענישה אלטרואיסטית היא כשאני עושה פעולה כדי להעניש מישהו אחר, למרות שזה פוגע בי.

הלקאה עצמית פרושה שה"מישהו" אותו אני מעניש הוא ... עצמי.

אחריות יתר היא דוגמה לענישה אלטרואיסטית... .


אלה שחשים אשמה הם אנשים "טובים" ואמפתיים. כאלה שרואים את הזולת, שאיכפת להם מרגשות האחר.

בד"כ ה"רשעים" לא חשים ריגשי אשמה. הם ממוקדים בעצמם ובצרכים שלהם ורואים באחרים כלים להשגת מטרותיהם ותו לא. הם לא יבקשו סליחה מאדם אחר כפי שלא יבקשו סליחה מכסא או שולחן. לעומתם, אנשים נדיבים מתוגמלים ביומיום על ידי מערכת התגמול המוחית באופיואידים. הם מכירים טובה למי שעזר או תרם להם (ומקבלים על כך אופיואידים שגורמים להם שלווה והנאה נעימה, והורדת מתח) [5]. הם עוזרים לאחרים ומרגישים חלק ממשהו גדול יותר, שייכים, תורמים, משמעותיים - ולפיכך, רמת המתח שלהם נמוכה יותר, לחץ הדם יורד, הנשימה רגועה יותר. טוב להם.. [6]. המוח שלהם שומר בזיכרונו את אוסף ההתנהגויות שלהם שהובילו לרגשות טובים אלה. בזמן מלחמה, או בתוקף נסיבות שונות, או כאשר הם פוגשים באדם ש"יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים שלהם", הם עלולים להרגיש שהם "לא מספקים את הסחורה", לא פועלים בדרך הרגילה שהובילה בעבר לתגמולים הטובים ואז הם מתחילים להסתחרר ולנסות דרכים "לרצות" את הקול הפנימי שדוחק בהם להבטיח את התגמול המצופה... בכך הם לעיתים מגיבים תגובת יתר, מגזימים, בהתנהגותם.


כאשר הם פועלים

5 Karns, C. M., Moore, W. E., & Mayr, U. (2017). The Cultivation of Pure Altruism via Gratitude: A Functional MRI Study of Change with Gratitude Practice. Frontiers in Human Neuroscience, 11. doi:10.3389/fnhum.2017.00599

6 Baumeister, R. F., & Leary, M. R. (1995). The need to belong: desire for interpersonal attachments as a fundamental human motivation. Psychological bulletin, 117(3), 497–529.



אשמה כמנגנון המגן מפני הכאב שבאובדן


חווית האובדן כואבת.

מחקרים מראים שפרידה מהורה, מילד, מאהוב, מתפקיד - גורמת לסבל רב ולכאב רב. כמו במקרה של כאב מקטיעת איבר, כך גם באובדן באובדן נפשי, קשר מאדם אהוב, או מיכולת שהייתה לנו, טיפול באמצעות אופיואידים עוזר להקל על כאב זה. גם אובדן הדימוי העצמי שלנו אודות עצמנו גורם לנו כאב. אם סטינו מהנורמות שלנו, אם נכשלנו בהגנה על חבר שלנו, אם חשבנו שאנחנו אמיצים ושולטים במעשינו - וחווינו חוויה של "קפא" בזמן מלחמה - הדבר מערער את התפישות שלנו לגבי עצמנו, המוח אינו יודע למה לצפות, ומתחוללת מעין רעידת אדמה פנימית, בה המוח צריך להתארגן ולבחון את תפיסותיו מחדש. לצד זאת, ולכל הפחות באופן מקומי, אנחנו חשים כאב ואבל כבד על מה שהיה ואבד. מה שמפתיע הוא, שבמצבים כאלה אנחנו עשויים לחוש ריגשי אשמה - "זה בגללי", "למה אני נשארתי בחיים והוא/היא מתה". "רק הטובים נהרגים... סימן שאני רע, שלא עשיתי מספיק...". ריגשי אשמה - באים כעונש פנימי, מנגנון אשמה אלטרואיסטית. כדאי לשים לב שאין בכך טעם גדול, אלה שימוש במנגנון קיים לצרכים שאינם מועילים. אלא אם כן..... האשמה העצמית מסיחה את הדעת מין הכאב שבאובדן. שולחת את המוח לחפש דרכים "לתקן את המצב", לכפר עליו. רק ש - למרבה הצער - העבר הוא בעבר ולא ניתן לשינוי. אם מבינים שמנגנון האשמה מצביע על חיפוש דרך לתקן משהו - כדי שנדע איך להתנהג בעתיד - אפשר לנסות לראות לנתח את המאורע ולחשוב אותו - אם יקרה לי שוב דבר כזה מה אוכל לעשות כדי לשנות אותו: א. ב. ג. ד. ... אפשר לקרוא ולחפש פתרונות מה אנשים אחרים עשו במצבים כאלה - איך אנשים סיפרו על אבל שלהם, אפשר לברר מה אנשים אחרים חושבים על הסיטואציה ולהבין שממש לא כולם חשים אותם רגשות וציפיות ממני, ובטח לא מעצמם , כמו אלו שאני מצפה מעצמי, ולממש לא לכולם (כולל אנשים שאני מעריך, מעריכה מאד)לחשוב רציונאלית ולברר האם יש דרך אחרת לפעול - ולהגיד אוקיי, זה עבר, וזה הלקח שלמדתי, וכך אנהג אחרת אם תהייה הזדמנות כזו או אחרת. החשיבה והניתוח הרציונאלי עוזרים לשים ברקס על אזורי הרגשות והביקורת העצמית, ומקלים מאד!


תחושת אשמה מעידה על ... תקווה.

אשמה גורמת לנו לחשוב על איך לתקן את המצב... לא נעים לנו, לא נוח לנו, ואנחנו מתחבטים ונאנקים - אבל... אם אנחנו חשים אשמים סימן שלא איבדנו תקווה שניתן לשנות את המצב. אשמה היא סימן לכך (בחלק מהמקרים) שאנחנו מאמינים שניתן לתקן את המצב, מנסים ככה, מנסים אחרת, וכו . יש בנו ציפיה לתיקון. וכשהמוח מצפה להצלחה ולתיקון מצב - הוא מספק לנו דופמין, וזה בתורו - מאפשר את "החפירה" הפנימית כדי למצוא פתרון, ובו בזמן מונע נפילה לדיכאון.

רק כשחשים בושה המצב קשה יותר. כי אז, זה אומר שאנחנו מאמינים שמשהו פגום בנו באופן יסודי שאינו ניתן לתיקון... סימן שאיבדנו תקווה להצליח לתקן. ואז או ששוקעים בדיכאון או מאשימים מישהו אחר (הופכים לקורבניים).




אשמה, תחושת מסוגלות, וחשש מנטישה

אנשים במצב מוחלש אם מבחינת מחלה או מבחינת טראומה או אסון שפקד אותם - נוטים יותר לחוש אשמה. תחושת המסוגלות האישית שלהם פחותה, וחשוב עבורם, באופן לא מודע, שלא להישאר לבד, שלא ינטשו אתם. מנגנון האשמה, וחוסר הרצון לחוש רגש מעיק זה - גורמת להם לפשפש במעשיהם ברגישות יתר, לבחון ולהבטיח שהם כמו כולם. וכל סטיה - עלולה לגרום ל"ריגשי אשמה" מוגזמים ולא פרופורציונאליים. בבסיסה של תחושת האשמה עומד החשש להינטש. לכן להורים קל יותר לעורר בילדהם רגשות אשמה.


אשמה, האינסולה, ורשת הבליטות של המוח

מלחמה לדוגמה היא מצב בו כולנו חשים מוחלשים, כולנו חשים צורך להיות ביחד, להיות כמו כולם, לפעול ביחד. במקרה זה פועלים ביתר שאת 2 אברי מוח משמעותיים: האמיגדלה (השקד) והאינסולה (האי). האמיגדלה מעורבת ברגשות, סכנה ותחושת פחד, וסטראס; האינסולה היא אזור קטן ורב השפעה - היא מקושרת לרשת הבליטות במוח ובמקרים כמו מלחמה, הרגישות שלה גוברת וכל סטיה מנורמת ההתנהגות של הסובבים אותנו מקפיצה שוני זה מהסביבה - למרכז תשומת הלב... המחשבות סובבות סביב מאורע או התנהגות שונה זו ומנגנון האשמה חותר לפתרון השוני, והחזרת המצב בו נהייה כמו כולם, לא נבלוט לרעה. לא נהייה @stand alone //


אנחנו קוראים לאינסולה - השופטת ...


האינסולה

גודלה הפיזי של האינסולה קטן יחסית אבל השפעתה על ההתנהגויות שלנו גדולה מאד. היא מקבלת מידע מאזורים רבים, מביאה בחשבון שיקולים רחבים ומגוונים, ממצב הגוף ויכולותיו הפיזיות והמנטאליות, עובר ליחסיי-עם בני אדם אחרים, מעמדי החברתי, ונסיונות העבר שלי. היא מביאה בחשבון את העבר, ההווה והעתיד, ומסייעת בקבלת החלטות לאורך זמן.


האינסולה מקושרת בקשרים דו-כיווניים עם אזורים נרחבים מאד במוח. מקבלת מידע ומחזירה פיידבאקים.

בכל רגע נתון היא מעבדת קלטים אודות המצב הגופני שלנו, מצב המתח שלנו, השיווי משקל הנפשי שלנו, מה לדעתנו חושבים עלינו אחרים, מה אנחנו חושבים על אחרים. מעמד, היררכיה, ציפיות .. האינסולה מקושרת למידע וסטטיסטיקות פנימיות על העבר - ותיכנונים ודרכי פעולה לגבי העתיד. ויש לה הערכה מה אנשים אחרים מצפים, חושבים במצבים אחרים וכו (אמונות אודות ציפיות מיד שנייה).


האינסולה עוזרת בקבלת החלטות לגבי איך לנהוג, איך להגיב למצבים שונים. אנשים בעלי רגישות חברתית והתחשבות בזולת - משתמשים הרבה באינסולה כדי להימנע ממצבים שיגרמו להם ריגשי אשמה [1] . לדוגמה - אם פנתה אליכם מישהי בבית קפה וביקשה שתשגיחו על התיק שלה כי היא ניגשת רגע לקופה - אם תחליטו להענות לה - ולהשקיע תשומת לב לתיק שלה שלא יגנב, סימן שהאינסולה, דיברה עם ה חלק המנהל של הקורטקס, שיקללה צרכים ואפשרויות, הביעה את דעתה בעד המעשה - דואגת שתפעלו ככה שלא תאלצו אח"כ לחטוף את עונש ההאשמה. אשמה על שהבטחתם ולא קיימתם, אשמה על שאיכזבתם את האישה...


אנחנו קוראים לאינסולה - השופטת!



מה קורה ל"שופטת" בזמן קרב לחיים ולמוות? בזמן שאנחנו מתאבלים או סובלים מאובדן?

היא לא אוביקטיבית.

היא מושפעת מאד מהשקד - (האמיגדלה) הרגשנית.

היא לא ממש רציונאלית.


אם כך כדאי לזכור - אשמה הוא רגש לא רציונאלי... כלים להתמודדות איתה עוזרים. הכינו מראש את התשובות -



איך לנצח במשחק האשמה:

לא לכולם יש נטיה לחוש ריגשי אשמה.

יש אנשים שמול אנשים שמאשימים אותם (או מול עצמם) הם

אומרים בלב שלם - אני תמיד משתדל לעשות כמיטב יכולתי כפי שהיא, ברגע נתון.

במקום לחוש אשמה הם חושבים/אומרים

  • מי שלא עושה לא טועה.

  • טעיתי, לא יכולה לשנות את העבר אבל יכולה לחשוב על כך יותר בפעם הבאה.

  • אלה שנוטים להאשים אותי - מנסים להפעיל אותי באמצעות ריגשי אשמה - אני מזהה את זה ומסרב להיות מופעל.ת

  • לחילופין, הם אומרים - לכל אדם נדיב נדבק נרקיסיסט שמנצל את זה ומפעיל אותו כבובה על חוט. ולכן אני מנתק את הקשר האמפתי עם אדם כזה. ככה הם מעבירים את ההאשמה ל"נרקיסיסט".

  • אשמה נובעת לעיתים מתחושה שהאחר יעשה בשבילי הכל כמו שאני עושה עבורו - בחנו את הענין. האם זה באמת כך?

  • יש המזהים קצה קציה של האשמה המוטחת כלפיה ומשיבים בהאשמת נגד. או בתוקפנות "את/ה חוצפן.... לא מספיק מה שנתתי לך? .



נקודה חשובה להבין:


מטרת מנגנון ריגשי האשמה להיא גם גרום לנו לפעול ולהיות כפי שאנחנו מצפים מעצמנו, על פי אמונותינו ועקרונותינו. על פי המוסכמות והעקרונות של החברה, המשפחה, השבט, קבוצת השייכות שלנו.


הנקודה החשובה היא שזה "הכל בראש שלנו". לא כולם חושבים מה שאני חושב רע על עצמי, לא כולם מצפים מאיתנו להיות מושלמים ולשאת באחריות העולם על גבינו ! למעשה, הרוב לא חושבים ככה...


לא ינטושu אותנו ויפקירu אותנו כי לא היינו "מושלמים". זה מנגנון הלחץ הפנימי שלנו שנמצא בעת קרב ברגישות יתר... כולנו בני אנוש. אפשר להרים ראש ולנשום... אפשר וצריך למצוא אוזן קשבת וחיבוק


לא לחינם בתמונות של אנשים הסובלים מרגשי אשמה ובושה רואים את האנשים מחזיקים את הראש. מרכינים את הראש. מנסים למנוע ולחסום את "קולות של החברה" שאנחנו מרגישים שכועסים עלינו ומאשימים אותנו. תחושת האשמה לרוב אינה אמת אוביקטיבית - היא תלויה בדרך בה אנחנו חושבים את הדברים.


במלחמה ואחריה - הקרב האמיתי מתחולל בנפש...

 (גבי בר חיים מוסף 7 לילות 03-11-2023)


דוגמה - בראיון מ 3-11-23 מספרת לוחמת מג"ב עדן דנן. - הארוע המכונן את הפוסט טראומה שלה היה ב 2001 במדרחוב בבן יהודה. תפקידי היה לזהות מחבלים מתפוצצים. לזה אומנתי. "היתה התרעה חמה על מחבל במשמרת. ואני זוכרת שאני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי "שישיה", מונח משטרתי לאנשים קוקו-לוקו. קצת מוזרים. משהו אצלו לא היה תקין. אבל לא זיהיתי אותו כמחבל. ואז תוך שניות הוא הסתכל עלי ופשוט התפוצץ. פעם חשבתי שאני אשמה בזה." המראין, גבי בר חיים, ממשיך ושואל אותה: למה חשבת שאת אשמה? "כי מאמנים אותך לזהות מחבלים. והוא מולך. ומה את עושה? אפילו לא מזהה אותו. זה מאד קשוח" . המראיין ממשיך: נראה לי שנשים מיסרות את עצמן על טעויות .... ועדן ענתה: "רק לפני שנתיים הצלחתי (בעזרת טיפול י.ע.) לשחרר את זה. אבל עד אז הרגשתי בושה גדולה. בגללי מתו אנשים. זה דבר כבד מאד לסחוב עליך.."


[לקורא חיצוני ברור - שהאנשים מתו בגלל המחבל .. הסיכוי לזהות ולבלום את המחבל תוך שניות לא קיים

  אבל הלחץ שגרמו לעדן המחשבות שזה קרה בגללה לא מאפשר לה לראות בעצמה את זה].



אשמה בחיי היומיום

רגש האשמה הוא רגש חברתי ומוכר מחיי היומיום. אנשים שחשובים לנו יכולים להפעיל אותנו ריגשית בעזרת ריגשי אשמה... לא כולם מופעלים באותה מידה על ידי אשמה, לא כולם מוכנים לקחת על עצמם אשמה... מודעות עוזרת.


כיוון שרגש האשמה הוא רגש כל כך שכיח גם ביומיום - הדתות השונות מציעות פיתרונות מובנים לריגשי אשמה, הכוללים בדרך כלל חרטה, בקשת סליחה, תשלום פיצוי, הקדשה של יום ייעודי (יום כיפור ביהדות לדוגמה) "להכות על חטא" ולפתוח דף חדש. יש דתות שמאפשרות לשלם כופר חטא ולהיפטר מהאשמה, בנצרות יש אפשרות ווידוי בכנסיה, יש דתות המקדישות יום להלקאה פיזית עד זוב דם - כעונש ושיחרור מריגשי אשמה/בושה (ראו טקס העשרא באיסלם השיעי).



מה עושים כדי להיפטר מאשמת המשתחרר?


עשיה עוזרת! עשיה למען הכלל עוזרת! הדבר חשוב במיוחד  לגבי - אשמת המשתחרר - בקרב חילים ששוחררו בתחילת 2024 לפני שהמשימה הושלמה עשיה עוזרת! - מנגנון התגמול המוחי פועל על פי ציפיות. (ראו הפוסט אופי ודופי ומפתחות גן העדן או איך פועלת מערכת הרוורד) . הלוחמים בחרבות ברזל יצאו עם ציפיה גדולה מאד להיות "דור הניצחון"! להציל את החטופים... למוטט את החמאס... - המוח והגוף השקיעו הרבה משאבים בניסיון להשיג מטרה זו. בשלב זה נראה שהמטרות לא הושגו - ולפיכך המוח לא "סוגר מעגל" ולא משחרר אות סיום משימה מתגמל של הצלחה (לא משחרר דופמין כצפוי). התחושה היא תחושה של חסר, של "אכזבה". ושל חיפוש מוחי לא מודע שמטרתו למצוא דרך לתקן את המצב. להצליח במשימה החברתית שלקחנו על עצמנו. או לחוש "אשמה" . או לקחת על עצמנו משימה חברתית אחרת למען העם והמדינה..


מודעות עוזרת ("הא, היא /הוא מפעילים מפעילה אותי בעזרת ריגשי אשמה...")


שיחה עם חברים אמפתיים, יכולה לעזור, לספק זווית ראיה נוספת, להוציא מהתקיעות. לתת פרופורציות אוביקטיביות יותר. - וגם להפיג לחץ, ויחד איתו להוריד את הנטיה לחוש ריגשי אשמה. לתת לנו תחושה שאנחנו מובנים, רצויים, שייכים, שיש לנו גב, שלא נינטש.


הבנה, חשיבה וניתוח שכלתני יכולים לעזור. להבין שמדובר במיקרים רבים בתחושות "אחריות יתר" , ציפיות לא סבירות מעצמי, ובמנגנונים ביולוגיים שתפקידם לגרום לנו "לציית" למוסכמות החברה או המשפחה, או לפעול על פי מוסכמות מעגלי השייכות וההיררכיה שלנו. או לפעול לפי כללי המוסר של החברה שלנו.


חיבוק מהסובבים, אמפתיה והגברת תחושת השייכות של החוזרים מהקרב עוזרת. מזכירים שתחושת האשמה נובעת מפרשנות שלנו ומחשבות שלנו - איך לדעתנו האחרים חושבים עלינו (חושבים עלינו דברים רעים, לא רוצים בקירבתנו), שיחות עם חברים שחווים דברים אחרים, עם משפחה, חברים, אנשים אחרים שמפגינים בגוף, ובמחוות, בדיבורים ובהקרנת רגשות שהם אוהבים אותנו ורוצים בנו, ולא מגנים אותנו... עוזרת למוח לעדכן את הפרשנות שמובילה לתחושת אשמה.


פעילות גופנית עוצמתית משחררת הרבה דופמין ו..מקלה על הלחץ שיוצר מנגנון האשמה. התחושות הרעות שאנחנו חשים בזמן תחושת אשמה מופעלות בין השאר באמצעות בלימת ההפרשה של חומרים מהנים במוח (לדוגמה בעזרת בלימת שיחרור דופמין). פעילות גופנית עוזרת.


ריגשי אשמה בזמן מתח גבוה וטראומה קיבוצית: נגרמים לעיתים בגלל ירידה בתחושת המסוגלות האישית. מצב לא מוכר, סכנת מוות, חשש פנימי שיש לו בסיס שלא נצליח להתגבר על המצב בעצמנו (כמו שקורה בזמן מלחמה). במצב כזה התלות בחברה גוברת ואנחנו משתדלים להסתנכרן עם כום, להיות כמו כולם.. כל סטיה גורמת לנו לבחון את עצמנו, לתקן את דרכינו לחוש ריגשי אשמה אם לא עשינו כך (כלומר, לחוש תחושות לא נוחות שדוחקות בנו להיות כמו כולם).


שיפוטיות גבוהה וחוכמת האבולוציה

בתנאי אי-וודאות ומתח גבוה/חרדה קיומית, לנו או ליקירנו, הביולוגיה גורסת: "אין תחליף למבט סביב".

כשאני יוצא דופן, אני בולט, אני לבד, סיכויי לחיות קטנים יותר. כשהמוח מזהה מצב כזה, יש נטייה מולדת (מנגנון ביולוגי מולד קוגנטיבי) - לחפש מה לא בסדר אצלי, ולחבור לכלל.


מנגנון ניטור עצמי - דואג לזהות מקרים בהם אנחנו שונים מהכלל, ו"לקרוא אותנו לסדר". בזמן מלחמה וסכנה קיומית, אם אנחנו חשים שוני מהחברה ודרכי פעולתה, מופעלים אצלנו מנגנוני ביקורת עצמית, אשמה, ובושה, תחושת בדידות חריפה והלקאה עצמית - מסלולים אלה מופעלים ברמת רגישות גבוהה וגורמים לנו כאב ותחושות רעות - מפעילים אותנו לחבור לאחרים להיות כמו כולם. בעקבות טראומה הם יכולים להפעיל את מסלולי הכאב במוח, חלקם פועלים בחפיפה לדרך בה מופעלים המסרים המגיעים ממסלולי הכאב פיזי. ועוצמתם גבוהה במיוחד.



בזמן מתח ואי-וודאות - להיות יוצא דופן - מסוכן ונוגד דרישת שרידה

במוח קימים מנגנני השוואה המאפשרים לנו למצוא את "יוצא הדופן", הבולט, זה שאינו שייך, במהירות ובקלות.

בדוגמה למעלה מנגנון פופ-אאוט בסט של גרויים ויזואליים.

לא טוב לבלוט כשיש זאבים מסביב....



רשת ברירת המחדל

כשאנחנו תחת איום שרידתי, כאשר אנחנו עסוקים במשימה והקשב שלנו מוקד בנושא מסוים או בעשייה, אנחנו מרגישים טוב. אבל, כשאנחנו לא עסוקים, והמחשבה משוטטת פועלת במוחנו "רשת ברירת המחדל". רשתות נוירונים השיכות לרשת ברירת המחדל עוסקות בין השאר - בעצמי, יחסי עם החברה, מעמדי, שייכותי פעילותי והתנהגותי יחסית לחברה. בזמן מלחמה ההבדלים ביני לאחרים בולטים יותר, מועצמים על רגש ותחושות הזדהות גבוהות - וגורמים לביקורת עצמית, תחושות אשמה ובושה וכולי.


חשוב להבין ולהיות מודעים לכך

ככול שהמתח גובר, בלי שיש לנו יכולת לפעול כדי לתקן את המצב, מתעוררת בקירבנו שיפוטיות גבוהה וריגשי אשמה (יכולתי לעשות משהו ולא עשיתי) או רגשי בושה (משהו יסודי פגום בי. אני שונה מאחרים. אני פחדן, אני אפס וכו). וכך, במקום להוביל אותנו לתיקון מהיר של המצב וחבירה לכלל, המנגנון הזה מבודד אותנו, מדכא אותנו, ומונע החלמה גם אחרי שהטראומה עברה.


מודעות למצב עוזרת. עוזר גם להבין שהתגובות שלנו קיצוניות בגלל מנגנון הרגש שמגביר את רגשות האשמה והבושה ומוציא אותן מפרופורציה. מעצים את כוחן ודוחק אותנו לתחושות שמחבלות בהתנהגותינו ובסיכויינו להחלים ממצב מתח גבוה זה.


מנגנונים מוחיים מולדים - של הלקאה עצמית, אשמה ובושה בסטראס גבוה וסכנה קיומית

דוחפים אותנו לחבור יחד.


מנגנונים ביולוגיים אלה מובילים לתופעות מוכרות:


  • ביקורת עצמית, עד כדי הלקאה עצמית (כולם נוהגים ככה ואני אחרת... מה לא בסדר אצלי?!)

  • תחושות של אשמה לא פרופורציונלית - אחריות יתר (הכל בגללי) - יכולתי לעשות משהו (לכאורה) ולא עשיתי. אני אשם-אשמה.


  • תחושת אשמה של ניצולים - הזדהות יתר (כולם מתו ורק אני שרדתי, החטופות סובלות ואני לא.. איך אני יכולה להתענג על מסאג או טיפול כשבן הזוג שלי/החברה שלי/אחי חטופים.)


  • תחושת בושה יש בי משהו מהותי פגום (אני אפס, לא מסוגל לכלום, ציפיתי מעצמי להיות גיבור וברחתי והתחבאתי, קפאתי ולא יכולתי לזוז, אם הייתי יורה הייתי מציל את החברים שלי. לא צעקתי לא התגוננתי - אני פגום מיסודי. כל האחרים מצליחים להתגונן רק אותי אנסו. אני דפוק.ה. אני אשמ.ה).


כל הנ"ל הם תוצר של מנגנונים המוחיים שדוחפים אותנו בזמן מתח גבוה - להיות "כמו כולם",

להסתנכרן במחשבה, בהתנהגות וברגש - להיות חלק משלם גדול יותר.



מה עושים?

1. מצאנו שהבנה עוזרת


הביקורת העצמית וההלקאה העצמית, ריגשי האשמה והבושה - אופייניים לזמני מתח גבוה וסכנת חיים - לטראומות אישיות וקיבוציות, לאבל ואובדן, לרגעי מתח גבוה והתגוננות מול סכנת חיים.


רגשות כאלה מקשים עלינו, סוחטות מאיתנו שמחת חיים, מונעית החלמה. מקשים על התמודדות.


אז אם זה קורה לכם - נסו להקל על משא הביקורת העצמית, את משא האשמה, ואת משא הבושה - הקשה אף יותר מהשאר - בעזרת הבנה ומודעות למנגנוני המוח עימם נולדנו כולנו. בעזרת חמלה.

זיכרו שאנחנו "מתוכנתים" לרגשות האלה מטעמי שרידה... תוכלו לבדוק טענה זו. לחשוב עליה. לבחון אותה.

ואולי תרצו לבחון בסקרנות איזה מנגנון מופעל אצלכם חזק יותר: האם אתם סובלים מאחריות יתר? מהזדהות יתר? האם הופעל אצלכם מנגנון שתפקידו להחזיר אתכם לשורה כי הייתם שונים במשהו מהתנהגות הסביבה? האם גם בחיי היומיום הרגילים אתם תמיד בטוחים ש"הכל תלוי בי חוץ ממזג האוויר"? וכו.


נסו לבחון נושאים אלה בקול רם, עם חברים וחברה. נסו להביע את הרגשות האלה בקול בפני אחרים. מפתיע עד מאד לגלות שכשמביעים אותם בקול, חשים הקלה. משהו משפת הגוף של החברים, מיקרו תנועות שנתפשות בתת מודע שלנו, נקלט אצלנו - מדגים שבעיני אחרים אנחנו שופטים את עצמנו בחומרה שלא בצדק. שהרי - הדברים לא באמת קרו באשמתנו. הם קרו נגד רצוננו...

ואם נודה את האמת - אף אחד מאיתנו לא חזק וכל יכול כמו שהיינו רוצים להיות.


כשאתם במתח -

חפשו חברים וחברה - ואל תאזינו לקולות ה"אני לא בסדר"

שמערכת ביולוגית מכתיבה לכם

כשאתם "חורגים מהשורה",

כשאתם לא בדיוק בדיוק בדיוק, כמו כולם.



"חבישת כובע החשיבה" עוזרת


מנגנון המתח מגביר את פעולתה של האמיגדלה.

האמיגדלה הוא איבר מוחי המעורב בהפעלת רגשות, ובהגברת הפעילות בקסקדת המתח והשרידה.

בד"כ חשיבה מווסתת את עוצמת מנגנון הרגש - אבל ...

קסקדת השרידה חוסמת באופן כימי את פעולת האזורים המוחיים האחראיים לחשיבה רציונאלית,

את פעולת החלקים הקוגנטיביים החושבים והמווסתים במוח.

ובלעדיהם - סוס הרגש דוהר חסר מעצורים.


שיטה למנוע את זה היא לא להתמכר לרגש אלא להיפך, לנסות לנתח שכלתנית מה קורה לי, להפעיל את האזורים החושבים - והם מצידם, באופן אוטומטי, מובנה, יורידו את פעילות מנגנון הרגש, ואת עוצמת מנגנון הלחץ.



רשימת דרכים להתגבר על תחושות אשמה, בושה, ביקורתיות והלקאה עצמית


מודעות הבנה וניתוח שכלתני - "הא - ידעתי שההלקאה העצמית הזו תגיע. כמה אופיני למצבי מתח.... חושבים ובודקים לוגית - איזה סוג של האשמה עצמית אני נוטה לקחת עלי -

אחריות יתר : זה קרה בגללי, הכל בגללי? אם הייתי מקדים הביתה... אם הייתי מאחר קצת..

הזדהות יתר עם אחרים: מחשבות כמו לדוגמה למה רק אני נשארתי בחיים? - (אשמת הניצולים) או האם החלטתי שלא אוכל, או, אכאיב לעצמי, כדי להרגיש מה ש-AAA מרגיש או מרגישה עכשו?

או שאני מרגיש/ה שאף פעם לא אוכל להנות יותר. שזה לא בסדר שאני שמח או שמחה...


נזכור שרגש מגביר רגשי אשמה לא פרופורציונליים, ולעומת זאת, חשיבה מנתחת מווסתת את הרגש ומורידה רגשות שלילים מוכתבי ומועצמי ביולוגיה כנ"ל, ולכן ניתוח לוגי מקל ומווסת.


2. לדבר עם זה עם אחרים. לשמוע את עצמי מדברת על זה. לנתח יחד איתם. לספר על זה. אם מתכווננים לניירוטריט אפשר לקבל מידע על אוטומטים ומנגנונים מוחיים. אם מדברים עם חברים או עם גורמים טיפוליים - לקבל פרופורציות ותמיכה וכלים מזווית אחרת נוספת לצורך התבוננות, קבלת תגובות שאינן פרי דמיוני ומחשבותי, ולהקלה. חבירה עם אחרים, טיפול קבוצתי, הגברת תחושת שייכות, מקילים על המתח, מרגיעים ולכן גם מורידים ריגשי אשמה לא פרופורציונליים (אם אני שייך אני לא צריך/צריכה לדאוג כל כך שאשאר לבד).


3. מתרגלים חמלה ( קבלה עצמית חיבוק של הרגשות של עצמנו, הפסקת השיפוטיות, בביוליתרפיה, פסיכו-חינוך) נסב את תשומת ליבכם לכך שקבלה עצמית קלה יותר עם המידע שהניירוטריט מספק.


בכל מקרה - אם הגעתם למצב כזה של אשמה או בושה

ראו את זה כסימן שאתם נמצאים במצב מתח מאד גבוה.

שתחושת שייכות אהבה ודיבור על הנושא ואיוורורו עוזרת.

כשאומרים דברים בקול לאחרים, התגובה המודעת ובעיקר הלא מודעת שלהם נקלטת ואנחנו מבינים בגוף שאף אחד אחר לא חושב ככה עלינו. שאנחנו בסדר.



צפו מראש שזה הולך להגיע .

דעו שמנגנונים אלה של אשמה ובושה פועלים אצל כולנו. חשוב להוריד מתח, וחשוב לזהות את זה אצל היקרים לנו ואצל עצמנו ולהשתמש בכוח האהבה והשייכות כדי להרגיש טוב כמו שמגיע לנו.

בעיתות מתח גבוה ומצוקה,

נפתח את עצמנו לקבלת אהבתם של אחרים

ולהתחבר יחד לחומה מגוננת של אהבה וטוב עם ההסובבים אותנו.


-----




לסיכום:

היכולת של בני אדם לחבור יחד ולעזור זה לזה רבת חשיבות, מעניקה בטחון, ועוזרת לשרידה. כדי לסייע לנו להיות חלק מהחברה, להתאים עצמנו לחברה, קיים אצלנו מנגנון מוחי שמיועד לצורכי ההשוואה ביננו לבין סביבתנו. זהו מנגנון רחב ממדים מנטר את פעילותנו/ערכינו/הרגשות שלנו וכו - ומשווה אותם לאחרים בחברה שלנו/בקבוצת הייחוס שלנו. כל פעם שאנחנו לא עוסקים במשהו אחר מופעל מנגנון "ברירת המחדל" הזה. בזמן מתח גבוה וסכנה קיומית מופעל מנגנון הניטור העצמי וההשוואה לאחרים ברגישות גבוהה. רגשי אשמה, בושה והלקאה עצמית - מופעלים ומועצמים לצורך חיבור מהיר והחזרה שלנו ל"שורה". - חשוב להבין את המקור להתנהגויות השונות בזמן מתח (קסקדת השריה והמתח) והאוטומטים המולדים שלנו - ולהבין שאנחנו לא אשמים! כשאנחנו על הקסקדה - לרצון החופשי שלנו יש פחות ופחות מקום. האוטומטים המולדים לוקחים פיקוד. ורוב הארועים קורים לנו למרות רצוננו, בניגוד לרצוננו, וכתוצאה משרשרת של פעולות שבד"כ אינן בשליטתנו.

התבוננות עצמית וניתוח רציונלי לדוגמה של סוג האשמה שאני לוקח.ת על עצמי, וחיפוש קבוצת תמיכה וחיבור לקבוצת תמיכה - מקלים מאד על ההרגשה, מורידים מתח - ומאפשרים לנשום לרווחה.



הרחבה


מנגנון האשמה במוח - איפה, מה ולמה


מנגנון האשמה במוח הוא חלק ממערך אזורי מוח - מקושרים [1] העוסקים בייחסיי עם החברה.

מטרתו הכללית - כרגיל במוח - שרידה של היחיד ושל החברה. אך מטרה זו מורכבת ורבת רבדים.



תפקידה הכללי של תחושת האשמה הוא לאותת לנו שאנחנו סוטים מהנורמות החברתיות. ו"ללחוץ עלינו" לפעול כדי לתקן את דרכינו ולחזור לדרך הקונצנזוס. הרציונל הוא שאם נמשיך בדרך זו בזמן סכנה נמצא עצמנו מבודדים, לא שייכים, בודדים, ובעלי פוטניצאל להיות "טרף קל" - לא יהייה מי שיגן עלינו במקרה מלחמה, בצורת, רעב, וחולי. לחילופין, ריגשי אשמה ובושה מאותתים לנו שהפרנו את הקוד המוסרי (התרבותי) של החברה. בחיי היומיום הפרת קוד הצדק והמוסר החברתי יכולה לגרום לכך שנעורר כעסם של חברי הקבוצה האחרים שיפעלו כדי לנקום בנו על מעשים "לא מוסריים".להפרה של ערכי המוסר שלנו בזמן קרב יש השלכות עמוקות.


1. Piretti, L.; Pappaianni, E.; Garbin, C.; Rumiati, R.I.; Job, R.; Grecucci, A. The Neural Signatures of Shame, Embarrassment, and Guilt: A Voxel-Based Meta-Analysis on Functional Neuroimaging Studies. Brain Sci. 2023, 13, 559. https://doi.org/10.3390/brainsci13040559


מלחמה, פציעה מוסרית, וריגשי אשמה

מחקרים שנערכו בקרב חילים אמריקאים וקנדיים בעקבות המלחמה באפגניסטן מגלים שריגשי אשמה וריגשי בושה הם סימפטום מרכזי בקרב חילים שחווית פגיעה נפשית מתמשכת (פוסט טראומה) [2]. ריגשי אשמה אלה הופכים למשא ובושה קשים מנשוא כאשר החייל או החיילת עשו מעשה לא מוסרי (שאינו תואם את ערכי הצדק והמוסר שלהם). מעשה שהם היו בקונפליקט מוסרי לגבי ביצועו. אם אתם חשים תחושת אשמה מהסוג הזה - חשוב לפנות ולבקש עזרה בהקדם! כיוון שתחושת אלה הן תחושות המתבססות על מעגלי-מוח הקשורים לקשר ביני לבין החברה בה אני חי - חשוב לא להישאר בתוך עצמי. חשוב לשוחח ולחשוב את הנושא הזה עם אחרים. . יש לכך חשיבות רבה.

2. Nazarov, A., Jetly, R., McNeely, H., Kiang, M., Lanius, R., & McKinnon, M. C. (2015). Role of morality in the experience of guilt and shame within the armed forces. Acta Psychiatrica Scandinavica, 132(1), 4–19. doi:10.1111/acps.12406 



Nakagawa, S., Takeuchi, H., Taki, Y., Nouchi, R., Sekiguchi, A., Kotozaki, Y., … Kawashima, R. (2015). Comprehensive neural networks for guilty feelings in young adults. NeuroImage, 105, 248–256. doi:10.1016/j.neuroimage.2014.11 

The neural networks for guilty feelings are widespread and include the

 insula,  inferior parietal lobule (IPL),  amygdala,subgenual cingulate cortex (SCC),

 ventromedial prefrontal cortex (vmPFC),which are essential for cognitions of guilt.

מתוך הביולוגיה של הכאב הנפשי - הרצאת אונליין יורם יובל


.


ג


מה ההבדל בין אשמה לבושה. שיר נוי לוין . פברואר 2022. מכון חיבורים1.


2. Miceli, M., & Castelfranchi, C. (2018). Reconsidering the Differences Between Shame and Guilt. Europe's journal of psychology, 14(3), 710–733. https://doi.org/10.5964/ejop.v14i3.1564


1. Neurobiology of social behavior abnormalities in autism and Williams syndrome

Social behavior is a basic behavior mediated by multiple brain regions and neural circuits, and is crucial for the survival and development of animals and humans. Two neuropsychiatric disorders that have prominent social behavior abnormalities are autism spectrum disorders (ASD), which is characterized mainly by hyposociability, and Williams syndrome (WS), whose subjects exhibit hypersociability. Here, we review the unique properties of social behavior in ASD and WS, and discuss the major theories in social behavior in the context of these disorders. We conclude with a discussion of the research questions needing further exploration to enhance our understanding of social behavior abnormalities.


הסבר מנגנוני למאמר של יגאל לב על פוסט טראומה

וסט טראומה ציטוט של העיתונאי יגאל לב: אפשר לומר שהאמיגדלה היא גלאי העשן של המוח...

(היא מפעילה את קסקדת השרידב)





מדוע בושה, אך לא אשמה, עשויה להפריע לאמפתיה מכוונת אחר? ההתמקדות האגוצנטרית מטבעה של בושה ב"עצמי הרע" (בניגוד להתנהגות הרעה) משבשת את התהליך האמפתי. אנשים בסערת הבושה פונים פנימה בחוזקה, וכך פחות מסוגלים למקד משאבים קוגניטיביים ורגשיים באחר שנפגע (Tangney et al. 1994). לעומת זאת, אנשים החווים אשמה ממוקדים במיוחד בהתנהגות הרעה, אשר בתורה מדגישה את ההשלכות השליליות שחווים אחרים, ובכך מטפחת תגובה אמפתית ומניעה אנשים "לתקן את העוול".


הכנה למאמרעל משחק האמון והפרת הציפיות של האחר. המאמר מנוירון מעולה!


עשו FMRI תחת משחק אמון (טרסט) עם אמונות (בליווס)



The use of computational models has been instrumental in understanding the neural systems underlying complex cognitive constructs involved in decision making such as prediction error (O’Doherty et al., 2004), uncertainty (Preuschoff et al., 2006), and mentalizing (Hampton and O’Doherty, 2007)


Thirty participants were recruited to play multiple single-shot rounds of a TG split over two sessions. Importantly, during this study we employed no deception, and therefore all participant interactions were both real and financially consequential. Use of this methodology allows us to examine actual interactions and also account for naturally occurring individual differences in both trust and reciprocity. During Session 1, all participants played as Investor and made an offer to every other participant in the experiment. In addition, we asked each participant to report the amount of money that they expected their partner to return (E1S2). Seventeen of these participants were recruited to play as the Trustee in a subsequent imaging session. During Session 2, each of these participants played 28 single-shot rounds of the TG as the Trustee while undergoing functiona magnetic resonance imaging (fMRI). During the TG they received the actual offers made by each Investor during Session 1 (see Figure 1 for a trial timeline of both sessions). After learning about the amount of money player 1 sent, we first elicited the Trustee’s second-order beliefs about the amount of money that they believed the Investor expected them to return (E2E1S2). Participants could then return any amount of their multiplied investment in 10% increments (S2). At the conclusion of Session 2, all participants were shown a recap of each round, and their subjective counterfactual guilt was assessed (see methods).


Behavioral Results Our behavioral results demonstrated that participants behaved in a similar fashion to previous TG experiments (Camerer, 2003; Figure 2).


The Investor usually sent some amount of their endowment to the Trustee, with the Trustee being quite accurate in predicting this investment (mixed effects regression, twotailed; b = 0.15, se = 0.06, t = 2.29, p = 0.02).

The Trustee was also generally accurate in predicting the Investors’ expectations (b = 0.85, se = 0.06, t = 15.20, p < 0.001; Figure 3A).

Supporting our model of guilt aversion, the Trustee used these expectations to guide their decision-making behavior, as they typically returned close to the amount of money that they believed their partner expected them to return (b = 0.90, se = 0.04, t = 21.32, p < 0.001; Figure 3B).

Finally, participants reported that they would have felt more counterfactual guilt had they chosen to return less money than they actually did (b = 0.14, se = 0.03, t = 4.14, p < 0.001; Figure 3C).

Taken together, these results suggest that participants behaved in a manner consistent with our model of guilt aversion.


Neuroimaging Results We conducted several different analyses to examine the neural mechanisms underlying guilt aversion.

First, a main contrast identified the neural processes underlying decisions that were consistent with the predictions of the guilt-aversion model (i.e., match expectations or not). Second, we explored processes that tracked parametrically with the predictions of the model.

Third, we examined whether these processes could be explained by individual differences in guilt sensitivity estimated from their subjective counterfactual guilt ratings.

Finally, we investigated the functional relationships between regions within the previously identified networks.

121 צפיות0 תגובות

Σχόλια


bottom of page