יחסי הורה ילד בזיקנה - שמירה על הגוף או שמירה על העצמאות - איך להתנהל

בת-שבע, בת 86, סובלת מחולשה ברגליים ונפלה פעמיים החודש. בנה, עידו, מביא כסא גלגלים חדש. הוא אומר: "אמא, אני פוחד שתיפלי שוב. זה לא שווה את הסיכון" . אבל בת-שבע מתעקשת לקום. היא נעמדת בעזרת ההליכון, רועדת מעט, ואומרת: "אם אשב, כבר לא אקום."

נקודה חשובה להבין היא שהעימות אינו סביב כלי עזר, אלא סביב זהות.

עידו מדבר בשם החרדה, בת-שבע בשם העצמי.

עידו רוצה להגן על גופה; בת-שבע מנסה להגן על קיומה.

בנקודה הזו נדרש זולת־עצמי אמפתי , לא כדי שיכריע בוויכוח, אלא שיבין שהמאבק הוא על “מי אני עדיין”.

איך צריך לפעול בפועל? מה עושים כשכל כך פוחדים ש"אמא תיפול" .

 למה היא כל כך מתעקשת? אולי היא לא מבינה שהיא כבר לא היא?

מה זה זולת עצמי?

המושג "זולת עצמי" (Selfobject) מקורו בתיאוריה של היינץ קוהוט, מייסד פסיכולוגיית העצמי. זולת־עצמי אינו “אחר” במובן החיצוני בלבד, אלא פונקציה שהאחר ממלא עבור העצמי, (עבור האם במקרה הנ"ל). הוא משקף, מחזק, מווסת, ומאפשר תחושת קיום יציבה ורציפה.

מהי תחושת קיום יציבה ורציפה?

 תחושת קיום רציפה ויציבה היא היכולת לחוש “אני אותו אדם” גם כאשר הרגשות, המצבים והקשרים משתנים. היא נוצרת מתוך נוכחות של זולת־עצמי — אחר שמגיב אלינו בעקביות, ברוך ובתזמון נכון, ומשקף את קיומנו מבלי להיבלע או להתרחק. כאשר חוויה זו מתקבעת בילדות, היא מאפשרת לאדם לעמוד גם בפני סערה פנימית מבלי להתפרק.

תחושת קיום רציפה ויציבה היא היכולת לחוש “אני אותו אדם” גם כאשר הרגשות, המצבים והקשרים משתנים. היא נבנית לא רק מקשרים תומכים, אלא מתוך רצף החוויות שבהן האדם מזהה את עצמו לאורך חייו: הזיכרונות, הבחירות, הצלחות ואכזבות — כל אלה נארגים יחד לסיפור אחד שמעניק לקיום תחושת עומק והמשכיות.

שורש היכולת הזו נזרע כבר בילדות המוקדמת, כאשר הסביבה מגיבה בעקביות ובאמפתיה —כאשר יש “עין רואה”, “אוזן שומעת”, מגע שמנחם ומווסת. כשאני תינוק חסר ישע וחש רעב עצום ואמא שלי מגיבה ומאכילה אותי, כשאני פוחד, ואבא שלי נותן לי יד או מחבק... כך נוצר היסוד הראשוני של רצף: חוויה של “אני מרגיש העולם מגיב הבעיה נפתרת”.

כאשר חוויה זו חוזרת ונשמרת, היא מתגבשת עם השנים ליכולת פנימית: תחושת מסוגלות ועצמיות. לרצון שלי יש משמעות. אני רוצה והדברים מסתדרים. לא כל דבר, אבל בכיוון הנכון. בבגרות, תהליך זה כבר אינו תלוי באדם אחר יחיד (לדוגמה אם או אב), אלא במארג של חוויות, התנסויות, קשרים עם אנשים, מעשים, הצלחות, וכישלונות. אני נשאר אני גם כשמצליח וגם כשנכשל במשהו. גם כשאני בריא וגם שאני חולה. צעיר או זקן. יש שינויים בסביבה בחשיבה או בגוף - אבל יש לי רצון משלי - והוא שלי. והוא קיים למרות הכל.

יכולת זו של תחושת קיום רציפה של עצמי שרוצה ויכול להשפיע על גורלו תלויה לא רק ב"אמת האוביקטיבית" אלא בפרשנות שאנחנו נותנים להתנסויות השונות, למשמעות שאנחנו נותנים להן, לסיפור הפנימי המתמשך שאנחנו הולכים ומגבשים אודות עצמנו. מי אנחנו, מה אחרים חושבים עלינו, מה אנחנו יכולים ומה לא.

בזיקנה, כשהתפקידים החברתיים השונים משתנים, והגוף נחלש, תחושת המסוגלות שלנו משתנה. והרצף הזה עומד שוב למבחן: האם יש בי עדיין סיפור אחד שמחזיק את כל הפרקים שלי? מי שזכה בילדות בהדהוד טוב דיו, יכול לשוב אליו, אל האדם הפנימי שנבנה ממבט אמפתי ומילוי צריכים בינקות, והמשיך לאורך החיים - לחוש שגם כעת, כשהכול משתנה, אני עדיין אני. אמנם האובדנים מתרבים. לעיתים קוגניציה שנחלשת, זיכרון שבוגד, או לחילופין הגוף "בוגד", הלב לא מתפקד כהלכה, הרגליים רועדות ומועדות לנפילה. ועדיין - אני "אני". אדם עם רצון חופשי עצמאי שחי ופועל בעולם.

בימים כאלה תפקידו של הזולת־עצמי לאדם הבוגר נעשה קריטי — לשאת את הזיכרון של העצמי ולשקף אותו בעדינות: אתה עדיין אתה, גם עכשיו. אני רואה אותך, את הצרכים שלך, ואני איתך. אם בילדות היינו זקוקים למזון כדי לשרוד ולהתפתח לאדם בוגר ומודע, בזיקנה אנחנו זקוקים לתיכה בקיום הרצונות שלנו, בשמירה על המודעות והעצמי שבנינו... גם אם אתה חולה אלצהיימר אני יודע שאתה מרגיש, חש, רוצה או משתוקק. למגע יד לחיבוק להבנה ש"אתה" היסודי עדיין חי.

---

מה מבקש אדם הדורש להמשיך ללכת?

כאשר אדם מבוגר מתעקש ללכת בעצמו (ולו בעזרת הליכון) למרות קושי, הוא מבקש לשמור לא רק על תנועה גופנית — אלא על תחושת עצמיות, כבוד, ורצף של זהות. ההליכה אינה אמצעי ניידות בלבד; היא הצהרה קיומית: “אני עדיין עומד על רגליי שלי.”

במובן זה, ההליכון הוא סמל של שליטה — אחרון הסמלים של “אני עדיין כאן”. והזולת־עצמי — בן, בת, מטפל — איננו זה שצריך לשכנע או לתקן, אלא זה שיכול להכיל את המשמעות הרגשית של ההתעקשות: לראות שהמאבק אינו על הרגליים, אלא על העצמי.

דוגמת כסא הגלגלים- מה תפקיד הזולת-עצמי האמפתי בזיקנה -

הזולת־עצמי במצב כזה איננו מונע את כסא הגלגלים, אלא עוזר להפוך את השימוש בו לכזה שיהייה ללא פגיעה בזהות. לשם כך, אפשר לדוגמה ללכת לצידו של ההורה, לתמוך ברגע הצורך, לאפשר ישיבה קצרה על ספסל —או להביא את הכיסא לא כמכשיר כניעה, אלא כמקום מנוחה בדרך.

בכך הופך הזולת־עצמי לסוג של "הליכון-תומך-נפשי": מישהו המחזיק ומאפשר לממש את הרצון של ההורה או המטופל, להיות שלם, גם כשהגוף כבר נשבר.

חשוב להבין —כאשר בן המשפחה או המטפל מתעקש רק “על הבטיחות”, מבלי לזהות את הרובד הרגשי, הקשיש חווה את ההליכון כהשפלה, כהוכחה לקריסה פנימית.

במצב זה - העצמי נחווה כלא נראה, כמי שנמחק לטובת הגוף הפגיע שיש להגן עליו.

במונחים של קוהוט, זהו כשל בזולת־עצמי שיקופי: האדם חדל להיראות כסובייקט בעל משמעות, ומצטמצם למטופל שיש לשמור עליו.

תפקידו העמוק של הזולת־עצמי הוא, אפוא, לא לשמור על הגוף — אלא על האדם שבתוכו.

תפקידו להדהד את הרצון של ההורה, לחזק אותו, ולתמוך ברצון שלו תוך כבוד רב לגודל נפשו

לעזור לו לשמור על העצמיות שלו. לשמור על מי שהוא.

הזווית המנגנונית: מבט נוירופסיכולוגי

מהיבט נוירו-פסיכולוגי, יחסי זולת־עצמי בזיקנה מעוררים את הרשתות הרגשיות־חברתיות במוח — בעיקר את האינסולה (מחברת גוף מודעות ונפש, חוויה לרגש), הקורטקס הפרה־פרונטלי המדיאלי (קוגניציה, חשיבה, נראטיבים פנימיים), והאמיגדלה (רגש) — המתווכות תחושת שייכות, ביטחון, ומשמעות. כאשר יחסים כאלה נעדרים, כאשר אין התחשבות ברצון העצמי העצמאי של הקשיש, המערכת המוחית לומדת לצפות לחוסר יכולת להשפיע על העולם... "רציתי" ו"לא התגשם", "רציתי" - "לא התגשם" "רציתי" - "לא התגשם" ...

וככל שהסטטיסטיקה הזו הולכת ומתגבשת תחושת המסוגלות העצמית, ותחושת העצמי, יורדת. אזורי דופמין ומערכת התגמול נחלשים (use it or loose it - חוקי אנטי-הב), ונוצר דפוס של “דהייה רגשית” – ירידה במוטיבציה, עניין, ותחושת חיוניות. האם זה מה שאנחנו מאחלים להורים שלנו?

 סיכום

בזיקנה, זולת־עצמי אינו רק מקור לחיזוק הערך העצמי, אלא עוגן של משמעות וחיבור.

הוא מחזיק את האדם בתוך רשת של הדהוד משותף: לא רק "מי אני עכשיו", אלא גם "מי הייתי",

ולא פחות חשוב — "מי אני בעיני האחר שעדיין רואה בי חלק ממעגל החיים".

הוא מאפשר לו את פרק הזמן הדרוש לו להסתגלות עצמאית למצבו המשתנה, ככל שידרש.

דוגמה מעשית

הורה זקוק לכסא גלגלים אך מתעקש ללכת בעזרת ההליכון שלו. מה יעשה "זלות עצמי"?

מה חושבים האם או האב מה חושבים הבן או הבת

האם: “אם אשב – לא אקום יותר”

הם חושבים שאני עקשנית. אולי אני באמת.

אבל הם לא מבינים שזה לא הגוף שלי שמסרב לשבת – זו אני.

 ברגע שאשב, ייקחו ממני את הקצה האחרון של עצמי.

כל החיים שלי קמתי. אחרי לילות בלי שינה, אחרי בשורות קשות, אחרי אובדן.

הקימה – זו הדרך שלי לומר לעולם: אני כאן.

וההליכון הזה, הוא לא מוט מתכת עם גלגלים, הוא קו חיים.

כל פסיעה איתו היא משא ומתן ביני לבין הזמן: עוד יום אחד, עוד נשימה עומדת.

אני רואה את הפחד בעיניים שלו.

הוא לא מבין שהפחד שלו כבד יותר מההליכון שלי.

אני לא רוצה להרגיז אותו, אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני לא סומכת עליו,

אני רק רוצה שיראה –שאני עדיין יודעת ללכת בעצמי, לשמור על עצמי, להישאר אני.

זה חשוב לי יותר מכל קילומטראז שהוא רוצה לגמוע איתי בכסא הגלגלים - "כדי להראות לי את הנוף".

הבן.הבת: “איך עוזרים בלי לקחת ממנה את הדרך”

היא הולכת לאט מדי. כל צעד שלה הוא חריקה של פחד בלב שלי.

אני רוצה להרים אותה על הידיים, לשים בכיסא, לשמור עליה —אבל היא לא תסלח לי על זה.

אז כשהיא מחזיקה את ההליכון, אני רואה אותה כמו שהיתה כל חייה. עצמאית. אמיצה. נחושה.

כשאני לא לוחץ עליה "לשבת", אני רואה את אמא שלי הגיבורה, מי שהיתה לי דמות מופת נערצת כל חיי.

 אני רואה לא את הזקנה שאני "מנסה להציל", אלא את הילדה הצעירה, שעזרה בפרנסת המשפחה, ורחצה רצפות כדי שיהייה לה כסף לקנות כרטיס לסרט שרצתה לראות - בשביל הרוח והנפש שלה - שקבעה מטרות והגיעה אליהם מילדותה. אני רואה את זו שרכבה על אופניים גבוהות ממידתה, נפלה וקמה, עם חיוך של מי שלא מפחדת ליפול, והרגישה שהיא יכולה הכל! אני רואה את האישה ש"סחבה על גבה" את העולם. שתמכה בכולם לאורך הדרך. את האם המלכה.... אני רואה את סיפור חייה - את העצמי שלה שנמשך לאורך מהלך חייה כולו - ללא תלות במצב הרגליים או הלב. ללא קשר למצב הכליות או כמות התרופות. ומבין-מבינה שעל הסיפור הזה שלה אני רוצה לעזור לה לשמור. אני מבין שלא אני הוא הסיפור - ואני מתרכז בלאפשר לה את הזמן הדרוש לה לרקום את המשך הסיפור שלה - בעצמה.

כאשר עידו מבין זאת, הוא משנה גישה: “אמא, אני רואה כמה חשוב לך ללכת. בואי נעשה הסכם — נלך כמה צעדים כל פעם, ואני אלך איתך. אם תתעייפי, הכיסא כאן רק כדי שנוכל לנוח — לא כדי לוותר. ”היא מחייכת, נושמת עמוק, אוחזת בהליכון, ופוסעת בנחישות קדימה.

הזולת־עצמי כאן איננו ההליכון או הכיסא — אלא הבן שהפך את הפחד להכרה, להבנה מה באמת דרוש לאימו.  הוא לא ביטל את הרצון שלה, אלא עטף אותו בביטחון רגשי. זו החזקה אמפתית שמאפשרת לבתשבע להישען לא רק על הליכון מתכת, אלא על קשר. על יד תומכת ולב אוהב ומבין.

לסיום: לאמא שלי האהובה