ימין ושמאל במנגנון הרגש - בדידות, אשמה, ונטל - שיחה יכולה להציל

טראומה, סטראס גבוה, חוסר אונים, ואובדן - מובילים אותנו פעמים רבות לתחושת בדידות כואבת ומשתקת. לתחושה שאנחנו נטל על החברה. אשמים, הכל בגללנו... מותחים את גופנו ונפשנו על גלגל העינויים - למה זה קורה ולמה שיחה יכולה להציל. הבנה עוזרת.

מי נוהג בנו? בין אזעקה אוטומטית ל"סיפור" חושב

תארו לעצמכם נסיעה במכונית עם שני נהגים שיושבים זה לצד זה - נוהגים בנו. האחד, בצד ימין, דרוך ואימפולסיבי, מגיב מיד לכל חריקה או הבהוב אור. מבחינתו, כל מהמורה בכביש היא סכנת חיים, כל עיקול מעורר אימה, כל פנס של מכונית חולפת - איום קיומי. השני, בצד שמאל, נהג רגוע יותר. יש לו "חברה טלפונית" שנקראת "קליפת הדעת" (PFC). קליפת הדעת עוזרת לנהג לשים דברים במקום. בכל רגע נתון קליפת הדעת השמאלית מסתכלת סביב, מקשיבה ללנהג שלה, ויודעת לווסת ולהרגיע אותו, יודעת לשים סימן שאלה במקום סימן קריאה, ולנסח סיפור שמרגיע את המצב. היא יודעת היטב להשתמש במילים.

כך גם מתפקד מנגנון הרגש במוח. למנגנון הרגש תפקיד מרכזי בחיינו, ובמצבי-לחץ ועקה הוא נוהג בנו... . וכמו בסיפור הנ"ל מתנהל אצלנו במוח שיח מתמיד בין שני מרכזי רגש – האמיגדלה הימנית והאמיגדלה השמאלית. האחת מתריעה במהירות, השנייה מפרשת ומסבירה. לפעמים הן מאזנות זו את זו; ולפעמים, בעיקר ברגעי סטרס גבוה, אחת מהן משתלטת על ההגה.

הימנית – אזעקה מהירה

האמיגדלה הימנית היא מערכת האזעקה המוחית שלנו. היא מגיבה במהירות הבזק, בלי מילים. רואים צל, שומעים רעש – היא כבר שולחת פולסים של פחד, מזרימה קורטיזול, מעלה את הדופק. היא שומרת עלינו בחיים, אבל היא גם מגזימה: לפעמים היא תפעיל אזעקה "נגד טילים מאירן" - גם כשמדובר בצפירת אמבולנס או בחתול שרץ ברחוב. מעלה את הווליום לעוצמה מחרישת אוזניים וחוסמת מוח. מובילה אותנו לפעול לפני שחושבים. לקפוץ מפחד לפני שהבנו מה קרה.

השמאלית – רוקמת סיפורים

האמיגדלה השמאלית, לעומת זאת, משתפת פעולה עם "קליפת הדעת" (הקורטקס הקדם מיצחי+רשת ברירת המחדל). יחד הן בונות הסברים, יוצרות נראטיבים, מספרות סיפורים. יחד הן מחברות את החוויה למילים, מסבירות לנו למה פחדנו, ומאפשרות לנו לדבר על רגשות. היא פחות מהירה, יותר עיבודית, מילולית, ומודעת - ובזכותה אפשר לומר: “אני כועס כי נפגעתי” ולא רק להרגיש חבטה בבטן, או כאב עז של בדידות.

כשיש סטרס – הכף נוטה לימין

מה קורה כשאנחנו במצבי שרידה או במצבי דחק גבוה ? כאן נכנס לתמונה סם מוח שנקרא קורטיזול. סטראס גבוה משחרר הרבה קורטיזול. ולקורטיזול יש אפקט כפול על מערכות הרגש. מצד אחד הוא מפעיל את אזעקת החירום, מצד שני הוא משבית את מרכזי הבקרה. ברמות גבוהות שלו , תחת סטרס כרוני , הוא פועל כמו כמו כפתור ווליום שמגביר את עוצמת הקול של מערכת האזעקה הימנית ומחליש את השמאלית. . [באמיגדלה הימנית יש קולטנים מיוחדים לקורטיזול שמגבירים את הפעילות שלה - וכך מתח גבוה משחרר קורטיזול שמגביר שיחרור גלוטמט (ניירוטרנסמיטור מעורר פעילות/אקסיטטורי), מחזק את המסלולים של פחד ואיום]. במקביל, הקורטיזול מחליש את פעילות של מנגנון הרגש-דעת בצד שמאל של המוח – שם הרעש הביוכימי חוסם את פעילות הוויסות והחשיבה של הקורטקס הקדם מיצחי, פוגע בפלסטיות המוחית שמאפשרת אדפטציה למצב, ןפוגעת מאד וביכולת לנסח רגשות במילים.

התוצאה: אנחנו מוצפים בפחד גולמי, אבל מתקשים לשיים אותו במילים. להסביר לעצמנו מה קרה. להרהר בהן באופן יזום ומודע. באופן מנתח לוגית וחושב. ועוברים לסיפורים אוטומטיים, פשטניים, שליליים.

תחושת נטל ובדידות

הגברת פעילות האמיגדלה ימנית, וניתוק החשיבה ההסברית השמאלית הם שילוב קטלני: האמיגדלה הימנית דוחפת אותנו להרגיש איום תמידי (“חשדנות, סכנה! משהו לא בסדר”), והשמאלית לא מצליחה להסביר או להרגיע. במצב כזה קל מאוד לגלוש לתחושת בדידות (“אני לבד בעולם”) או נטל (“אני מכביד על כולם”). כשהמוח לא מצליח לשים מילים על רגש, הוא נתקע במעגלי אשמה ובושה שקשה לצאת מהם. נרחיב מעט.

ימין צורח, שמאל שותק: המסלול אל כאב של בדידות ותחושת אשמה ונטל

הגברת פעילות האמיגדלה ימנית, וניתוק החשיבה ההסברית השמאלית הם שילוב קטלני:

האמיגדלה הימנית מציפה אותנו בתחושת איום מתמדת – “סכנה סכנה סכנה!”. במקביל, האמיגדלה השמאלית והקורטקס הקדם־מצחי, שאמורים לתת מילים, פרספקטיבה וסיפור מרגיע – שותקים.

במצב כזה, המוח נוטה לגלוש אל שתי פרשנויות שליליות עמוקות:

• תחושת בדידות – החוויה הקדומה ביותר, המוכרת היטב גם לבעלי חיים חברתיים: “אני לבד בעולם, מנותק מהלהקה, חשוף לטורפים.”

• אשמה ונטל – גרסה אנושית מאוחרת יותר של אותו מנגנון. אצל חיות, פרט שלא תורם אלא רק לוקח – מורחק או נענש על ידי הקבוצה. אצל בני אדם, המנגנון הזה הופנם פנימה: המוח מייצר תחושת אשמה פנימית – “אני אשם, לא תרמתי. אני מכביד על כולם כולם עזבו אותי/ יעזבו אותי... ” – כדי למנוע מראש את הבידוד החברתי.

ולמה דווקא בדידות ונטל?

משום שאלה הן הפרשנויות.החוויות האבולוציוניות הקיצוניות ביותר לחוסר שייכות:

בגדול המוח מצמד רגש לחוויה (ראו הפוסט על פריקות הרגש). ככה אנחנו חווים רגשות.

חווית פחד בראשיתית היא היות לבד. היא מוכרת ונחקרת מכיוונים שונים גם אצל בעלי חיים מתנהגים.

חוויות פחד שקשורות לתחושת בדידות: דג שניתק מהלהקה חשוף לטורפים; אילה בשולי העדר נטרפת ראשונה. המוח, כשהוא מוצף ואינו מצליח לתת מילים לרגש, חוזר אוטומטית ליסודות הקדומים האלה. שואב מהם את עוצמת הפחד הבראשיתי ומציף אותנו בכאב הבדידות שנחווה גופני, ושובר נפש. [*חיבור כאב לגוף אינו "פסיכולוגי" גרידא - במוח יש אזור מיוחד (אינסולה) שאחראי לחבר תחושות ורגשות לגוף.. מבחינת "בגוף אני מבינה"/מוזהרת/נענשת.]

המטרה אינה להעניש אלא לגרום לנו לחבור לאחרים.

גם תחושת אשמה לא צצה יש מאין, אלא נשענת על שורשים אבולוציוניים עמוקים שמודגמים בהתנהגות בעלי חיים. מחקרים בחקר התנהגות בע"ח בטבע מראים שבקהילות של קופים, פרטים שלא משתפים משאבים – למשל מזון – או שאינם משתתפים בקרב להגנת הקבוצה, נתפסים כ"עבריינים חברתיים". התוצאה ברורה: הם זוכים לבידוד, ולעיתים אף לאגרסיביות מצד האחרים. במילים אחרות, חוסר תרומה נתפס כסכנה לקבוצה – והפרט "מנודה" כדי להרתיע אחרים. הדחיפה המולדת לשיתוף פעולה עם אחרים מתעצמת בבעלי חיים (וג אצל אנשים) גם בעזרת חיזוקים חיוביים - שיתוף במזון ורצון לקיום בריתות הגנה - מצד אחרים בקבוצה [1-5]. וכך גם בבני אדם.

לסיכום:

בבעלי חיים, הסנקציה על חוסר הדדיות ותרומה לשרידת הקבוצה היא סנקציה חיצונית (בידוד, תוקפנות).

בעלי חיים מענישים גם על רמאות (הסתרת מזון מהקבוצה).

בבני אדם, הסנקציה היא גם פנימית - המוח שלנו מייצר תחושת בדידות הרבה לפני שנידו אותנו. המוח שלנו מייצר אשמה כענישה עצמית, עוד לפני שהקבוצה מענישה. זהו מנגנון אבולוציוני ששומר על שייכות ומונע מצב שבו ניתפס כנטל, כאדם המיותר אותו משליכים ראשון למים כשהסירה עומדת לטבוע. ראו הרחבה קצרה [8]

נחזור ונדגיש: תחושת אשמה– היא חוויה פנימית שמאותת לנו שלא נעמוד מחוץ ללהקה, שלא ניקח יותר ממה שאנחנו נותנים, שלא נהייה נהיה "נטל". אנשים שרגילים לתת ביומיום יותר מאחרים, בלי לחשבן, יכולים במצבים של סכנה קיומית שמעל לכוחם לפתור, או במצבים של חולי ואיבוד מסוגלות, להיספג ברגשי אשמה ותחושת דחייה - דווקא בגלל הציפיה הפנימית של המוח שלהם שתהייה להם יכולת מוגברת לתת לסביבה. שימו לב שהמקור לתחושת אלה הם לא חוויות אישיות, לא משקפים את המחשבות של החברים והמשפחה שלכם, אלא חוויות כלליות שמצומדות ל"פחד" ואימה" אצל בעלי חיים .. שהתלות שלהם בלהקה היתה אוטומטית ומולדת. [ראו גם מונחים כמו אחריות יתר, אשמת הניצולים וכו).]

לסיכום (נוסף :)

כשהאמיגדלה הימנית נוהגת בנו וקליפת הדעת השמאלית (PFC) משותקת ולא יכולה לחבר סיפורים והסברים - ההסברים שאנחנו מספרים לעצמנו הם שליליים ונסמכים על אינסטינקטים והדהוד של חוויות וממצאים בבעלי חיים, שחסרים מנגנון הסברי-סיפורי.

הם משקפים פחדים אבולוציונים קדמונים ואומרים לנו "אני לבד!" "אף אחד לא רוצה אותי", "אני נטל" "ינטשו אותי" "אני אשם" "אני רמאי, מחביא מכולם מזון כדי לאכול לבד כשלא רואים אותי, אני מתחזה.. ולכן ינדו אותי",

קשה לצאת מלופ חשיבה כזה לבד. אלה רגשות תלויי חברה, ובעזרת חברה ובאופן ספציפי בעזרת דיבורים הם יכולים להיפתר: אל תתנו לנהג אחוז הפחד לנהוג בכם.

אל תאפשרו לחוויות עבר לשלוט בחשיבה שלכם.

העזרו בחברים. בעיתות צרה וסטראס - עזרה לאחרים מוכיחה ערך, מונעת תחושת נטל, מונעת בדידות, ומעניקה משמעות - כשאנחנו מאפשרים לאחרים לעזור לנו - אנחנו עוזרים להם!! בקשו עזרה!

אוהבים ומחבקים מאד

מה עושים?

ארגז הכלים – איך מאזנים בין ימין ושמאל

כאן נכנס הצד המעשי – מה אפשר לעשות כדי לחזק את הנהג השמאלי ולמתן את הימני?

1. שיחה עם חבר או מטפל – עצם הדיבור בקול רם מפעיל את האמיגדלה השמאלית ואת הקשרים שלה ל־Prefrontal Cortex ("קליפת הדעת"). זה הופך רגש “גולמי” לסיפור שניתן לעבד.

2. שיום רגשי (Labeling) – להגיד בקול: “אני פוחד”, “אני מרגיש אשמה”. מחקרים מראים שזה מפחית פעילות באמיגדלה הימנית ומעלה ויסות פרי־פרונטלי.

3. כתיבת יומן – תרגול שבו הופכים מחשבות למילים. גם זה מחזק את המסלול השמאלי.

4. סביבה בטוחה – מגע, קשר עין, טון קול מרגיע – כל אלה מפחיתים את הקורטיזול ומחזקים מסלולי שייכות.

5. פרספקטיבה עתידית – חיבור לתקווה דרך ההיפוקמפוס (דמיון עתידי, תכנון, הצבת מטרות) מסייע לשמאלי לקחת מחדש שליטה.

6. עזרה לאחרים - מוריד תחושת נטל. מעניק משמעות ובטחון. צריכים אותי, אני לא נטל

7. 
   

חשוב:

כאשר תלמיד, ילד או מטופל מוצף באשמה או בפחד, אל תמהרו לשכנע אותו “שאין סיבה”. במקום זאת, עזרו לו לדבר על זה. כל מילה מחזירה כוח לאמיגדלה השמאלית, ומאפשרת לאדם לבנות מחדש סיפור מווסת יותר. לפעמים עצם השיחה – אפילו קצרה – היא כמו להעביר את ההגה מהנהג הפזיז לימני לזה השמאלי.

לסיכום

: סטרס ויותר מדי קורטיזול מטים את המוח ימינה – פחדים גולמיים, שמהדהדים פחדים קדמוניים מעוררים בדידות כואבת וריגשי אשמה כואבים. דיבור, כתיבה ושיתוף מפעילים את החלק השמאלי של המוח, הופכים כאב לסיפור שאםשר לשתף, אשמה להבנה, ובדידות לחיבור.וביחד, שיתוף פעולה בין השניים עוזר לנו לחיות חיים מלאים ולהנות מהיתרונות של שני הצדדים.

מראי מקום והערות שוליים

1. Clutton-Brock, T. H., & Parker, G. A. (1995). Punishment in animal societies. Nature, 373(6511), 209–216.https://doi.org/10.1038/373209a0– תיאורים ישירים של ענישה ונידוי כלפי פרטים לא משתפי פעולה.

Although positive reciprocity (reciprocal altruism) has been a focus of interest in evolutionary biology, negative reciprocity (retaliatory infliction of fitness reduction) has been largely ignored. In social animals, retaliatory aggression is common, individuals often punish other group members that infringe their interests, and punishment can cause subordinates to desist from behaviour likely to reduce the fitness of dominant animals. Punishing strategies are used to establish and maintain dominance relationships, to discourage parasites and cheats, to discipline offspring or prospective sexual partners and to maintain cooperative behaviour.

תרגום

למרות שהדדיות חיובית (אלטרואיזם הדדי) הייתה מוקד עניין בביולוגיה אבולוציונית, הדדיות שלילית (הטלת נזק על פגיעה בכשירות) זכתה להתעלמות יחסית. אצל בעלי חיים חברתיים, אגרסיביות תגמולית היא תופעה נפוצה: פרטים לעיתים קרובות מענישים חברי קבוצה אחרים שפוגעים באינטרסים שלהם, והענישה יכולה לגרום לפרטים נחותים להפסיק התנהגות העלולה להפחית את הכשירות של פרטים דומיננטיים. אסטרטגיות ענישה משמשות להקמה ולתחזוקה של יחסי שליטה, להרתעת טפילים ורמאים, למשמוע צאצאים או בני זוג פוטנציאליים, ולשימור התנהגות שיתופית.

[***] מחקרים בבעלי חיים מציעים שגם המקור לרגשיי אשמה לא עובדתיים אלה מקורם קדום מהיות האדם. מחקרים מראים שבעלי חיים מענישים על "רמאות" או התחזות. לדוגמה: במחקר על יחסי-שיתוף פעולה בין בעלי חיים כמו דג הנקאי והקליינט שלו - דג או יצור מים אחר, הנקאי אמור למקות את הטפילים מעורו של הקלינט, לי להיטרף. לעיתים במקום לסלק טפילים הוא אוכל ריר - התוצאה - הוא מסולק ע"י הקלינט. - כך גם בקופים. כשקוף מקבל מזון ובמקום לחלוק הוא מחביא אותו - הוא נענש באגרביסיות. הוא רימה, הוא התחזה, הוא לא אכל מול העיניים של האחרים אלאה החביא כדי שיוכל לאכול בסתר אחר כך... ונענש. בבני אדם רגשי אשמה ותחושה של התחזות מהדהדים אזהרות קדומות עם שורשים בביולוגיה אבולוציונית.