מורים מכירים מנסיונם שלא כדאי להעמיס יותר מדי נושאים בשעור אחד. שאחרת, יוצא שכרו בהפסדו..
גם בחיי היומיום, כשאנחנו מציגים נושאים חדשים לפני אחרים - מוטב לא להסתעף ולהתפרש ולהציג הרבה נקודות בסמיכות זמן, שאחרת מחשבת השומעים (או מחשבתנו כמאזינים) מתפזרת ואנחנו בוחרים את אחד הנושאים ונודדים איתו למחוזות אחרים.
איך אנחנו מצליחים לקשר נושאים שונים המוצגים לפנינו במאמר, שעור או שיחה - לכדי מבנה מקושר - לכדי הבנה? מה מסייע לנו לקלוט נושאים חדשים ולחבר אותם לזיכרוננו הארוך - לפני שהם "פורחים ונעלמים?
מנגנון מוחי מרכזי שמאפשר את זה נקרא זיכרון עבודה. בדוגמה הנ"ל, הוא זה המעורר שוב ושוב את קבוצות הנוירונים הרלוונטיות למילים שאנחנו קוראים או שומעים בשיעור או במפגש - ומחזיק אותן פעילות, בזמן שמוחנו משוטט ברחבי המפה המנטאלית שלנו ומחפש קישורים ופשר. מחפש הבנה וקישור. ההשהיה הזו של הקלט החדש לאורך זמן של דקות ויותר מאפשרת יצירת קשר בין חדש לוותיק בזיכרון, בין מידע חדש לעוגן של מושג שכבר התקבע בזיכרוננו. זוהי השהייה חיונית כי על פי חוקי הב כדי להקשר יחד נוירונים צריכם לפעול בסמיכות זמן (פועלים יחד, נקשרים יחד).
הקיבולת של זיכרון העבודה
(או מדויק יותר-היכולת האנרגטית של זיכרון העבודה להחזיק בזיכרון פריטים שונים של מידע חדש)
מוגבלת בממוצע נוח - ל כ 3-4 פריטים.
(ניתן להגדיל אותה באמצעות הקצאת קשב מרוכז וממוקד למשימה).
אנחנו חשים בכך באופן אינטואיטיבי, בלי לדעת את המנגנון המוחי העומד אחרי התופעה:
לדוגמה
תרגיל-דוגמה להמחשה
שימו לב לאיך אנחנו מדגישים דברים.
"אביר, הוא אביר, הוא אביר!"
"לא, לא, לא, לא, לא!"
בחיי היומיום - כדי להדגיש נקודה אנחנו "ממלאים" את זיכרון העבודה.
חוזרים על מסר יחיד שוב ושוב עד שזיכרון העבודה "מלא".
באופן הזה אין תחרות בין מסרים שונים, אין דילול של המסר.
"אין דילול, אין דילול, אין דילול, אין דילול... "
שימו לב לתחושה: כשהמילה קצרה אנחנו חוזרים עליה כ 5 פעמים...
כשהמילה המודגשת ארוכה יותר (אביר) די לנו בחזרה של שלוש פעמים כדי להרגיש שהמסר ברור.
יותר חזרות יוצר תחושה שזה סתם טרחני. החזרות הרצופות דואגות לכך שהשומע "מתרכז" במסר יחיד - ללא תחרות.
נסו לחזור יותר פעמים ברצף - על כל אחת מהדוגמאות הנ"ל ונסו לחוש כמה פעמים אתם מרגישים שיש טעם לחזור ברצף על מילה להדגשתה.
---
הבעיה עם מילים חדשות וארוכות
הפריט הכי קטן בזיכרון העבודה המילולי הוא פונמה (בערך הברה)
לדוגמה: נוי-רו-טרנ-סמי-טו-רים - היא מילה ארוכה.
שימוש בה מקשה על הבנת משפטים.
עם הזמן המילה הופכת מוכרת - פרושו שיש לה ייצוג מקושר היטב בזיכרון ארול הטווח שלנו ואז ניתן להשתמש בה בחופשיות רבה יותר.
מה ניקח לארגז הכלים
מבחינה מעשית, מועיל לזכור את יכולתו המוגבלת של זיכרון העבודה ובשלבים הראשונים לא להעמיס נתונים חדשים. להשתמש במשפטים קצרים. למעט בשימוש במילים ארוכות לא שגורות.
כדאי להתחיל מגרעין קטן של ידע חדש, לקשר אליו חברים נוספים, פירטי מידע וידע חדש נוספים שירחיבו את המושג - ורק אחר כך להמשיך ולהרחיב הלאה.
דוגמה לשימוש בתובנה הנ"ל - ההבדל בין מומחה לזה מקרוב בא:
ברגיל, בלי לחשוב על המתואר בפוסט זה הייתי מצמצמת את אוסף האסוציאציות שיש לי בנושא זה, בוחרת רק את העיקרים שנראים לי חשובים כאן כותבת בפוסט זה כך:
"הקיבולת של זיכרון העבודה, או מדויק יותר-היכולת האנרגטית של זיכרון העבודה להחזיק בזיכרון פריטים שונים של מידע חדש, מוגבלת בממוצע נוח - ל כ 3-4 פריטים. ניתן להגדיל "קיבולת זו" באמצעות הקצאת קשב מרוכז וממוקד למשימה".
כמה מפיסקה זו נקלט בזיכרונכם? כמה חבר לידע קודם שלכם?
מודעות לשוני במפה המנטאלית בין מומחה - לקורא חדש הובילה אותי לפשרה.
הפרדתי בין עיקר להרחבתו באמצעות צבע וכתבתי כך:
הקיבולת של זיכרון העבודה
(או מדויק יותר-היכולת האנרגטית של זיכרון העבודה להחזיק בזיכרון פריטים שונים של מידע חדש)
מוגבלת בממוצע נוח - ל כ 3-4 פריטים.
(ניתן להגדיל אותה באמצעות הקצאת קשב מרוכז וממוקד למשימה).
---
חישבו על דוגמה זו וחישבו: איך אתם נוהגים בשעור? האם תובנה זו יכולה לעזור לכם? האם תרצו לנסות אותה? האם תוכלו לקצר משפטים ארוכים לקצרים יותר? - זה לא פשוט אבל חשוב.
לסיכום
תפקיד זיכרון העבודה להשאיר נוירונים המכילים קלט חדש במצב פעיל.
הדבר מאפשר חיבור בין הפריטים הזיכרון העבודה לכדי הבנה של משפט או נושא מחובר.
הדבר יכול גם לאפשר חיבור בין ידע חדש לעוגנים של ידע קודם מבוסס - זאת בהתבסס על חוקי הב:
פועלים יחד נקשרים יחד.
יש להיזהר מלהעמיס נושאים שונים רבים פעילים יחד -
שאז המחשבה תנסה להגיע מפריט לפריט דרך המפה המנטאלית, הזיכרון ארוך הטווח שלנו -
כיוון שהנושאים אינם קשורים בדרך נוחה, המחשבה תלך לאיבוד בדרך,
לא יווצר קשר, ו"לא נזכור כלום".
כנאמר תפסת מרובה לא תפסת.
מה ניקח לארגז הכלים
בשלב הראשון של למידת נושא -
השתמשו במשפטים קצרים יותר.
השתמשו במילים קצרות יותר.
התמקדו בעיקרים ונסו לחבר אותם לידע קודם של הלומדים, לעולמם, לעוגנים שיש להם בזיכרון.
השתשו במטאפורות - ועגנו אותן במגוון דוגמאות. (המוח כרשת דרכים. המוח הבנקאי).
השתמשו בקיצורים (ראשי תיבות) - הם משמשים תזכורת ונתיבים לזיכרון ארוך הטווח.
בשדה החינוך, בצבא, בקרב משתקמים מהתמכרויות, בחברה הדתית והחילונית, ובשפה החדשה שלנו אנחנו מוצאים שימוש רב בשיטה אחרונה זו : מקצועות המח"ר (מורשת חברה רוח)
מסל"ם (מסלול סלילה מהירה)
קשר חזק נבנה חז"ק (חזרות זמן הקשרים שונים)
בי"ס ש"דה (שאלה, דיון, התנסות).
הקדמה לפוסט הבא: פרדוקס החוכמה.
מה ההבדל בין מומחה ללומד חדש?
למומחה יש עוגנים רחבים ומקושרים היטב בזיכרון ארוך הטווח שלו. צאנקים של ידע מקושר היטב. צאנקים כאלה אינם מעמיסים על זיכרון העבודה. חברי הקבוצה השיכת לצאנק ידע נתון מפעילים אלה את אלה בלי עזרת מנגנון לולאת השינון (הלולאה הפונולוגית) של זיכרון העבודה. לכן, אין לכם כמורים בעיה להכיל משפטים ארוכים ומפותלים, בעוד שלחדש זה מקרוב בא אל הנושא הנלמד - קיבולת מוגבלת להכלה. המשפטים צריכים להיות קצרים יותר. מרווחים יותר. ועם מילים קצרות יותר...
ראו גם