ד"ר אהוד נורי, ד"ר יעל עדיני 2022
למידה במוח דורשת משאבים. דוגמה למשאבים: חמצן, סוכר, מוליכים עיצביים וחומרים המעודדים זכירה, קשב, ריכוז, אינטגרציה וקישוריות וכו. חומר מרכזי התורם לכל הפעולות האלה נקרא דופמין. המוח מייצר את הדופמין ומכין מאגרים ממנו בנוירונים מיוחדים. כשיש לנו דופמין זמין אנחנו מרגישים תחושה ל כוח, הנאה, רצון לעשות מעשים מסוימים. כשיש לנו דופמין אנחנו אומרים שיש לנו מוטיבציה.
מוטיבציה במוח פרושה שהמוח שיחרר מראש, עוד לפני תחילת פעולה, חומר כימי שנקרא דופמין.חומר זה משמש במוח כ"כסף כימי". מספק לנו מראש, ב"אשראי" כוח נפשי ומשאבים להתמקד במטרה ולהפנות אליה משאבים שיסייעו בהשגתה.
קיומם של מאגרי דופמין אינו בהכרח מספק מוטיבציה. המוח פועל בצורה אקונומית. אם לפעולה מסוימת אין סיכוי להצליח - הוא לא משחרר דופמין.
המוח קובע אם יש סיכוי או אין סיכוי להצלחת של פעולה מסוימת על סמך נסיון העבר. אם נכשלנו שוב ושוב במבחן אצל מורה מסוימת, במקצוע מסוים - המוח רושם לעצמו את הנתון הזה, לא משחרר דופמין ללמידה, (כלומר, במילים של יומיום - אין לנו מוטיבציה ללמוד למבחן או להכין שעורים) ומתחיל גלגל קסמים שמזין את עצמו. כשלון גורר כשלון ותחושת המסוגלות האישית שלנו יורדת.
מהו דופמין ובמה הוא מעורב?
במוח יש איבר מוחי שנקרא VTA. הוא מייצר דופמין. דופמין הוא חומר כימי חשוב ביותר. הוא המעורב המרכזי ביצירת מוטיבציה ובפעילויות קוגנטיביות מרכזיות ובהתאמה: דופמין גורם להנעה, עוררות, תחושת חיות וכוח נפשי. ומהצד בקוגנטיבי: דופמין מעורב בניהול קשב, זיכרון עבודה וקונסולידציה (שמירה בזיכרון).
אנחנו קוראים לדופמין "כסף כימי".נוכחות וזמינות שלו מאפשרים בנייה וזכירה, למידה והבנה, קשב ויצירתיות.
מחסור או עודף בדופמין מעורב במצבים שונים של חולי ויציאה מאיזון ובכללם פרקינסון, סכיזופרניה, מאניה-דיפרסיה, והתמכרויות. מעורבות זו מאפשרת לחקור באופן שיטתי את מערכת התגמול המוחית בבעלי חיים ובבני אדם ולהכיר לעומק את תכונותיה (שולץ 2015, גרייס 2008, ברידג ורובינסון 1993, רובינסון וברידג 1998, 2001).
דופמין בבית הספר: דופמין מעורב ביכולת לקבע זיכרון. בקשב, ריכוז, הבנה, זיכרון עבודה, יצירתיות..
דופמין מעורב גם בסגנון הקישבי. לילדים שונים יש סיגנונות הקצאת דופמין שונה, וציפיות מוחיות פנימיות שונות לרוורד כימי. נדון על כך בפרק אחר. דופמין מעורב בקביעת טווח יכולת זיכרון העבודה, ומכאן ביכולת לעשות אינטגרציה בין רעיונות, לחשוב באופן ביקורתי, ולהבין. נדון על כך בפרק אחר.
האם לכל התלמידים יש דופמין במוח? כן. לכל בני האדם יש נוירונים מיוחדים במוח שמיצרים דופמין. הם נמצאים בעיקר ב 2 גרעינים קטנים וחיוניים במוח: ה VTA, והגרעינים השחורים. בקצה חוטי העצב (האקסוניים) של כל נוירון דופמינארגי (כזה המייצר דופמין) יש התרחבות קטנה ובתוכה אוגר המוח מאגרים של דופמין לשימוש עתידי. חלק מהדופמין נמצא סמוך לקצה האקסון, וחלק מעט רחוק יותר, בכפתורי-הסינפסה בתוך מאגרי חרום. מאגרים אלה נפתחים רק במקרה חרום הדורשים הרבה דופמין ומהר - לדוגמה בזמן לחץ גבוה, קרב, או מצוקה קיומית.
בקצוות חוטי העצב של נוירונים ב VTA יש התרחבויות קטנות ("כפתורים") (תמונה עליונה).
בתוך ה"כפתורים" יש מאגרים של דופמין. בתמונה למעלה רואים 2 נוירונים מתקשרים.
הנקודות האדומות מסמלות מולקולות דופמין המועברות מנוירון לנוירון דרך המרווח המקשר בינהם.
בתמונה למטה:
חלק מהדופמין בנוירונים מוכן לשימוש מידי וארוז בבועיות ( תמונה אמצעית למטה ), המרוכזות סמוך למרווח הסינפטי שבקצה סיבי העצב
וחלקם ארוזים במאגרים לשעת חרום (תמונה ימנית) .
כשאין צפי להצלחה יש מעט מאד דופמין זמין ב"עובר ושב" ..
האם לכל התלמידים יש אותה כמות דופמין במוח?
לא. המוח מכין מאגרי דופמין על פי ההערכה שלו כמה דופמין הוא יצטרך. ככל שמשתמשים יותר בדופמין המאגרים בכלל גדלים, והמאגרים הזמינים (לשימוש מיידי) גדלים.
האם לתלמידים חלשים אין דופמין במוח?
לכל התלמידים יש מאגרי דופמין סמוך לסינפסות. לפעמים לתלמידים חלשים יש מאגרים ענקיים של דופמין, אבל במוח קיים מנגנון מיוחד שלא מאפשר שיחרור דופמין אם יש הערכה שהאדם לא יצליח להשלים את המשימה. כך תלמיד שנכשל שוב ושוב במקצוע מסוים ואצל מורה מסוים - יהייה חסר מוטיבציה להתחיל. ומדוע? המוח שלו מעריך על פי נסיון העבר שאין סיכוי שיצליח. המוח מעריך שצפוי כשלון ולא משחרר דופמין למשימה. ללא דופמין הלמדה והזכירה, יכולת הריכוז והקשב ירודים וסיכויי ההצלחה מועטים.
אם כך - תלמידים חלשים לא מצליחים בלימודים לא בגלל מחסור בדופמין אלא בגלל ש"רובץ" על מאגרי הדופמין שלהם "דרקון הכשלון" , כלומר: מנגנון מובנה בנוירונים הדופמינרגיים, המסתמך על נסיון העבר, לא מאפשר שיחרור של דופמין לצורכי המשימות הלימודיות. ובלי דופמין (או בלשון היומיום: ללא מוטיבציה) סיכויי ההצלחה קטנים. מורה שמצליחה ליצור אצל תלמידיה רצף של הצלחות - משנה את הסטטיסטיקה הפנימית הנלמדת במוח שלהם, ומחוללת שינוי פיזי במוחם: משנה את הצפי לרוורד במנגנוני המוח שלהם. ומעלה את תחושת המסוגלות הפנימית שלהם. וזוהי מתנה ענקית לחיים.
מנגנון הצפי לרוורד
לנוירונים המייצרים דופמין יש מנגנון פנימי השומר עבור ארועים שונים תעוד סטטיסטי: כמה דופמין שיחררתי מראש, האם הגעתי למטרה, אחרי כמה זמן הגעתי למטרה, כמה רוורד כימי התקבל בסיום. לצורך הרישום הזה מנהל ה VTA, שיח הדוק עם אברים מוחיים מרכזיים ובראשם ההיפוקמפוס (האחראי על רישום הזיכרון האפיזודי - רישום הארועים במוח).
תעוד סטטיסטי פרושו שהמוח מייצר כל הזמן סטטיסטיקה. אם יש הרבה הצלחות ברצף הצפי לרוורד (להצלחה) עולה. אם יש הרבה כשלונות ברצף, הצפי להצלחה יורד. בעיקר בגיל הרך ובגילאי בית הספר - נקבעים יסודות התחושה הפנימית הבסיסית (מבוססת הסטטיסטיקה) אם אנחנו צפויים להצליח במשימות שונות, או ש"חבל על הזמן" ולא נצליח. בסוף הפוסט נביא הרחבה ביולוגית המדגימה את נושא הצפי לרוורד ורישומו במוח.
תחושת מסוגלות פנימית גבוהה חיונית לחיים טובים ומלאים יותר. מבוגר שספג כשלונות עקביים בילדותו - יפתח תחושת מסוגלות פנימית נמוכה (סטטיסטיקה פנימית של הנוירונים), וימנע מנטילת אתגרים ויזימה.
מורים יכולים לעזור לתלמידים לפתח תחושת מסוגלות פנימית גבוהה. בפעולותיהם למען מטרה זו הם גורמים לשינויים פיזיים במוח התלמיד, מחווטים בו הצלחה, או חלילה סטטיסטיקה של כשלונות. זוהי אחריות וזכות גדולה.
ההצלחות אינן חיבות להיות ענקיות ואינן חייבות להיות תמיד לימודיות. רצף של הצלחות קטנות, ושימוש ברוורד חברתי (שיפור המעמד החברתי, קבלת תפקידים בכיתה, היות משמעותי למורה - תשומת לב אישית ואמונה ביכולת שלהם) משפיעים רבות על בנייה פיזית של תחושת מסוגלות אישית אצל התלמיד. זו אינה רק "פסיכולוגיה התנהגותית". אלה שינויים הנבנים במוח לאורך זמן ומעצבים את האישיות.
דוגמאות של מורים - להלן מספר דוגמאות. המורים שדוגמאותיהם מובאות כאן השתתפו בקהילה לומדת וחוקרת נוירופדגוגיה במרכז פסג"ה פ"ת, בהנהלת מנהלת הפסג"ה ורד עמית, וסגניתה רונית כהן ששקדו על טיפוח הקהילה.
ביסוס תחושת ההצלחה יכול להעישות באופן קבוע ויעיל באמצעות תרגילי היזכרות בתחילת השעור. תרגילי היזכרות בכניסה לשעור הם תרגילים קלים הניתנים בתחילת כל שעור . הם חוזרים על עיקרי ה"חומר" שנלמדו בשעור הקודם ומאפשרים לתלמידים לעורר את הנוירונים הרלוונטיים לשעור, ולהפנות את הקשב לעיקרי הדברים אליהם נתייחס בהמשך. החזרות על הבסיס מאפשרות הצלחה, ומשחררות דופמין - דבר המגביר את ההצלחה בהמשך השעור. ראו פרוט בפוסט הרלוונטי וגם בסוף פוסט זה.
שיטה נוספת המעודדת הצלחה: להתאים את רמת הקושי ליכולת.
שעור קשה מדי דומה להרמת משקולות יותר מהיכולת. דורש הרבה מאמץ ומשאבים מוחים, ומקבל מעט הצלחה ותיגמול מוחי. ולכן מוריד מוטיבציה... באופן הדומה לאימון גופני, כדאי אולי למאמן לחשוב איך להקל על המתאמן נטול ה"כושר". איך ניתן לאפשר לו בהדרגה, תוך חיזוק ה"שרירים הנחוצים", להגיע למטרה, לנוח מדי פעם, ואפילו ... להנות מהדרך.
מורים אלופים אכן פועלים בהדרגה. נותנים דוגמה קלה, ממשיכים במשהו בינוני ואז דוגמה ממבחן.
לא כל ההצלחות צריכות להיות לימודיות. העצמת תלמיד מפחיתה את הלחץ שלו ומשחררת במוחו דופמין כתוצאה מ"הצלחה חברתית" (היות משמעותי לחברה). הדבר משפיע על הצפי להצלחה (חברתית) , שיחרור דופמין והשתתפות פעילה יותר בהמשך השעור. מה שחשוב לעינייננו - הדבר מעלה את סטטיסטיקת ההצלחות הפנימית שעורך מוח התלמיד באופן שוטף ולא מודע. אם הדבר יחזור בואריאציות שונות יגדיל הדבר את המאגרים של הדופמין הזמין במוח התלמיד ויאפשר לו להצליח יותר בהמשך.
בית הספר מאפשר למורים הזדמנויות רבות לניצול יתרונות המוטיבציה החברתית כמניע רב עוצמה וכמנו להצלחה (ללא לחץ!). מורים משתמשים בשיטות שונות להגברת סיכויי ההצלחה של תלמידים. בניסוי מרגש שערכה אחת המשתתפות בקבוצות שלנו היא איפשרה לתלמידים לבחור נושאים שמענינים אותם, סיפקה להם קטעי-קריאה רלוונטיים, עודדה אותם להרחיב ולקרוא - ובסיום להציג את הנושא האהוב עליהם (בו הם בחרו בעצמם) לפני הכיתה. כמו שהתגלה, האפשרות שניתנה לתלמידים לבחור בנושא אותו הם מכירים היטב ולשתף בו את הכיתה - העלתה מאד את הצפי שלהם להצלחה. המורה הנרגשת התקשרה אלינו ושיתפה שהתלמידים המסויגים תמיד שלה, שסרבו עד כה לקרוא - הפכו לנלהבים ביותר. קראו, הרחיבו בקריאה, ביקשו את עזרתה בחיפוש חומרים נוספים... ההצלחה היתה גדולה. ואיתה רשם המוח של כל תלמיד - הצלחה משמעותית במשימה לימודית - חברתית.
דוגמה נוספת שזכתה להצלחה ולא מובאת כאן בפרוט : הניסוי של עופרה - (המורה צריכה עזרה. ילדים מלמדים ילדים). ילדים ל"ל מכיתה ו לימדו קריאה ילדים מכיתה ב.. הגביר מאד את המוטיבציה וביסס תחושת הצלחה.
שיטות נוספות לביסוס תחושת ההצלחה מובאות בפוסט המדבר על תרגילי היזכרות באתר זה שחלקים ממנו מובאים בסופו של הפוסט הנוכחי. .
להלן 2 דוגמאות לא שיגרתיות אך רבות קסם..
דוגמה של הגננת מריאלה (קובית הקסם), ודוגמה של המורה למתמטיקה טלי המלמדת בכיתות הגבוהות של בית הספר.
דוגמאות נוספות ניתן לקרוא בפוסט על תרגילי היזכרות. מורים המשתמשים בתרגילי היזכרות בסיסיים באופן רוטיני - מאמנים את התלמידים שלהם במענה תדיר על שאלות הבסיס של הנושאים הנלמדים. תרגילי היזכרות אינם מבחן. כולם משתתפים בהם והם נעשים ללא לחץ וללא ציון. בסיום כל שאלה ניתן משוב מידי המאפשר לתלמידים לקבע את התשובה הנכונה. בגלל הרוטינה והמימד החזרתי של השאלות - עובדות היסוד הנוגעות לנושא נלמד מסוים הופכות לשגורות. מורים נותנים כתרגילי היזכרות זוויות שונות על אותם נושאים ומרשתים היטב את הנושא הנלמד. התלמידים מצליחים - תחילה בתרגילי ההיזכרות ואחר כך במבחנים עצמם. תחושת ההצלחה שלהם והצפי להצלחה הולכים ומתפתחים. וההנאה, היחס למקצוע והציונים עולים בהתאמה. הנה תגובה של תלמידות אחרי שבועיים של אימונים בתרגילי היזכרות באנגלית. (מילים מאוצר המילים). על פי דיווח המורה: אימון פשוט כזה הוביל לשינוי רב בגישה למקצוע. ביסס תחושת הצלחה. והעלה את רמת הציונים בכיתה ב כ 20 נקודות.
הרחבה ביולוגית
מה קורה כשהציפיה לגמול מתממשת?
מערכת התגמול המוחית מוכרת בבעלי חיים נחקרים רבים. בכללם זבובים, עכברים, ובני אדם ().
הניסוי המתואר כאן נערך על ידי כהן ואחרים וזכה להדים רבים (כהן ואחרים 2012).
הניסוי נערך בעכברים בכלוב.
לעכברים היתה תקועה אלקטרודה בתאי מוח מהסוג המשחרר דופמין במוח.
במהלך הניסוי קיבלו העכברים "פוף" של ריח נעים, ו 2 שניות אחריו הם קיבלו טיפה של מים עם סוכר.
התאים במוח שלהם מראים שמיד עם הרחת הריח - שחרר המוח שלהם דופמין מראש.
ואחרי 2 שניות כשקיבלו את הטיפה עם הסוכר בפועל, הם קיבלו תוספת דופמין.
כשהציפיה לגמול מתממשת, המוח קיבל חיזוק לכך שזוהי פעולה משתלמת. בפעם הבאה יתן לעכבר יותר דופמין מראש, וכך תהייה לו יותר "מוטיבציה".
מה קורה כשהציפיה לגמול לא מתממשת?
באיור מימין (הקו המקווקו) רואים מה שורה כשהציפיה לגמול לא מתממשת. כגודל הציפייה עומק (או אורך) האכזבה. הנוירון ששיחרר דופמין מראש - עוצר את שיחרורו הדופמין הקבוע שלו למשך כמעט 2 שניות.
