טראומה או חווית מתח לא נשלטת משנה את מערכת התגובה למתח (קסקדת השרידה. או ציר ה HPA) ואת מערכת התגמול המוחית והופכת את התגובות למתח מהירות יותר וחזקות יותר. ואת התגובות לסמים וחומרים ממכרים למהירות יותר וחזקות יותר.
איך זה קורה?
כדי שסמי מוח למינהם ממקור טבעי או ממקור חיצוני ישפיעו הם צריכים להכנס לתוך תאי המוח (הנוירונים). אבל זה לא פשוט. כל אחד מתאי המוח וחוטי העצבים מוקף בעטיפה צפופה מאד שלא מאפשרת כניסה או הוצאה של חומרים פנימה. כדי שיכנסו צריך תאי המוח לבנות על העטיפה של עצמו קולטנים שיאפשרו כניסה פנימה. הקולטנים האלה בנויים מחלבונים והמוח מייצר אותם רק אם הוא השתכנע שיש בכך צורך.
חוויות מתח גבוה משחררות במוח הרבה מאד דופמין בבת אחת.
הדבר גורם לבנייה של הרבה קולטנים לדופמין במוח. והתשתית הזו, שנבנית בזמני טראומה, יכולה לשמש את סמי-המוח בהשתלטות שלהם על הרצון וההתנהגויות.
ככל שיש לתאי המוח במערכת התגמול ובמערכת המתח שלנו יותר קולטנים לדופמין ולחומרים שונים שמחקים את הפעילות שלו, הוא יכול להכניס יותר סמי מוח בבת אחת פנימה לתוך התאים , הפעולה שלהם עוצמתית יותר (הרבה ומהר!). ואז ההנאה גדולה יותר כבר בשימוש הראשון. דבר זה מעלה את הסיכון לשימוש חוזר וממנו להתמכרות.
אנשים עם תשתית מפותחת למעבר דופמין גם בסכנה גבוהה יותר להיכנס לפסיכוזה. לעניין זה ראו הפוסט
בנושא תגובתיות-יתר, או, "אלרגיה" לקנביס.
איך משפיעה קסקדת המתח האישית על הסיכון להתמכרות?
אצל אנשים עם קסקדת מתח אישית איטית, הסיכוי לשיחרור גבוה של דופמין קטן יחסית. הם "מתחממים" או "קופאים" לאט. ולכן למוח שלהם בבסיסו, אין צורך בתשתית קולטנים גדולה. מערך הקולטנים של אנשים כאלה לדופמין קטן יחסית.
כשאנשים כאלה יעשו שימוש בסמים, ככה סתם, כי ישבו עם החברים וניסו, יכולת ההשפעה של הסם במהלך השימוש הראשון תהייה קטנה יחסית. המסר המעורר שהסמים המעוררים מעבירים לא יצליח לחדור בעוצמה לתאי המוטיבציה וההנאה שלהם, ובהתאמה, מידת ההנאה שהם יחוו ורמת המוטיבציה לשימוש חוזר תהייה קטנה יותר. רק אם הם יחזרו וישתמשו שוב ושוב, המוח יבנה תשתית קולטנים גדולה מספיק, שתיצור חוויה ממכרת.
אפשר לדמיין את רשת הקשרים בין הנוירונים במוח לרשת צינורות מים שמחוברים זה לזה דרך פתחי ניקוז.
אם שופכים למקלחון כמות גדולה בבת אחת של מים, רק חלקם יצליחו לעבור לצנרת ולעבור הלאה ל"נוירון" הבא. כל השאר יגלוש לצדדים, ירטיב את הרצפה, יספג ויעלם.
אצל אנשים עם קסדה איטית שלא חוו טראומות וכו או לא עשו שימוש בסמי מוח, המעברים שמאפשרים להכניס את הסם ולחוות את השפעותיו איטית יותר, ולא כל הכמות הנצרכת נכנסת בבת אחת פנימה.
לעומת זאת, אצל אנשים עם קסקדת שרידה מהירה, הסיכוי לעלית מתח מהירה ושיחרור גבוה של דופמין ממקור פנימי, גדולה, ולכן המוח שלהם מכין מראש תשתית גדולה ורחבה של קולטנים לדופמין, שהרי מה הטעם בדופמין אם הוא לא יכול להשפיע? הכנת התשתית הזו לוקחת זמן, אבל בסופו של דבר מהירות ההעברה של הסם והשפעותיו לתוך התאים ובינהם - גדולה. ההשפעה, לדוגמה ההנאה כבר בהתחלה יכולה להיות גדולה יותר. דבר הגורם לרצון לשימוש חוזר. ולהתמכרות.
אנשים עם תשתית גבוהה של קולטנים יכולים להיות מושפעים גם בצורה מאד מפחידה משימוש בסמי-מוח. בשונה מחבריהם - עבורם כמות קטנה יכולה להריץ את המוח במהירות מפחידה, להריץ אותם על קסקדת השרידה, לעורר פארנויות והזיות ולעורר מתח גבוה. - ממנו ינסו להשתחרר על ידי ... מנה נוספת.
לאדם שיש לו מראש, עוד לפני נסיון השימוש, תשתית מוחית לקליטת הרבה דופמין בבת אחת, כשיש שיטפון (הרבה סם או הרבה דופמין או חיקויים שלו) בבת אחת, הכל נקלט, במהירות, בבת אחת, וההשפעה לכן מאד חזקה.
מסקנה: רמת ההתמכרות והסכנה להתמכרויות תלויים בכמות קולטני הדופמין שיש לאדם במוח שלו. הכמות הזו יכולה להיות גבוהה באופן מולד, או לעלות ולגדול בעקבות טראומה, או בעקבות שימוש בסמי מוח או בהתנהגויות ממכרות.
לאנשים עם קסקדת שרידה מהירה יש סיכוי גבוה יותר "להנות" מהסמים יותר בפעם הראשונה, ובהתאמה להמשיך לשימוש חוזר, שימשיך להגדיל את התשתית, ובסופו של דבר להגיע להתמכרות. לאנשים שחוו טראומה יש סיכוי גבוה להיכנס לפסיכוזה - ופארנויות (אבל על כך בפוסט אחר או אם תישאל כאן שאלה ממוקדת בנושא זה).
סמים שמחקים את פעולת הדופמין ויכולים להשתמש במעברים שבנו חוויות המתח השרידתי והטראומה, להפעלת מערכת המוטיבציה והמצב רוח, באופן שמעלה סיכון להתמכרות!
לסיכום:
מתח גבוה ושיחרור ממנו משחררים במבירות גדולה כמות גדולה מאד של דופמין.
שיחרור מהיר של הרבה דופמין גורם ליצירה מהירה של הרבה קולטנים לדופמין במערכת המוטיבציה וההנאה במוח.
מוח שיש בו הרבה קולטנים לדופמין במערכת המוטיבציה – רגיש יותר להתמכרות!
שימוש חוזר בחומרים פסיכואקטיביים משנה את מערכת התיגמול המוחית. התהליך הזה לוקח זמן.
השינוי במערכת התיגמול המוחית ועימו ההתמכרות לא נוצר בבת אחת. היא נבנה בהדרגה כתוצאה משימוש חוזר. לא כל מי שהשתמש אי פעם בסם הפך מיד למכור. או חש רצון לשימוש חוזר. אבל יש אנשים שרגישים יותר להתמכרות ואחרים פחות. האנשים שרגישים להתמכרות מושפעים יותר מהאחרים כבר בפעם הראשונה שהם מתנסים בחומרים ממכרים.
דוגמאות לאנשים שידוע מחקרית שהם בעלי סיכון גבוה יותר להתמכרות: אנשים עם "הפרעת קשב". אנשים עם הפרעת-רגישות חושית" (SMD). ואנשים שחוו בעברם מצבי סטראס קיצוניים וטראומות.
במה שונה מוח של אנשים שחוו טראומה או מצבי מתח קיצוני ממוח של אנשים שלא חוו טראומה?
יש להם יותר קולטנים לדופמין במערכת התיגמול המוחית. מערכת הסטראס שלהם רגישה יותר, בנוייה ומקושרת ב"אוטוסטראדות" מוחיות - אמיגדלה מורחבת, ציר HPA, ומשם למערכת הרוורד, לאזורים שמשחררים מהר דופמין בכמויות גבוהות.
איך משפיעה קסקדת המתח האישית על הסיכון להתמכרות?
אצל אנשים עם קסקדת מתח אישית איטית, הסיכוי לשיחרור גבוה של דופמין עם עלית רמת המתח קטן יחסית. הם "מתחממים" או "קופאים" לאט. ולכן למוח שלהם בבסיסו, אין צורך בתשתית קולטנים גדולה. מערך הקולטנים של אנשים כאלה לדופמין קטן יחסית..
כשאנשים כאלה יעשו שימוש בסמים, ככה סתם, כי ישבו עם החברים וניסו, יכולת ההשפעה של הסם במהלך השימוש הראשון תהייה קטנה יחסית. המסר המעורר שהסמים המעוררים מעבירים לא יצליח לחדור לתאי המוטיבציה וההנאה שלהם, ובהתאמה, מידת ההנאה שהם יחוו ורמת המוטיבציה לשימוש חוזר תהייה קטנה יותר. רק אם הם יחזרו וישתמשו שוב ושוב, המוח יבנה תשתית קולטנים גדולה מספיק, שתיצור חוויה ממכרת.
אפשר לדמיין את רשת הקשרים בין הנוירונים במוח לרשת צינורות מים שמחוברים זה לזה דרך פתחי ניקוז.
אם שופכים למקלחון כמות גדולה בבת אחת של מים, רק חלקם יצליחו לעבור לצנרת ולעבור הלאה ל"נוירון" הבא. כל השאר יגלוש לצדדים, ירטיב את הרצפה, יספג ויעלם.
אצל אנשים עם קסדה איטית שלא חוו טראומות וכו או לא עשו שימוש בסמי מוח, המעברים שמאפשרים להכניס את הסם ולחוות את השפעותיו איטית יותר, ולא כל הכמות הנצרכת נכנסת בבת אחת פנימה.
לעומת זאת, אצל אנשים עם קסקדת שרידה מהירה, הסיכוי לעלית מתח מהירה ושיחרור גבוה של דופמין ממקור פנימי, גדולה, ולכן המוח שלהם מכין מראש תשתית גדולה ורחבה של קולטנים לדופמין, שהרי מה הטעם בדופמין אם הוא לא יכול להשפיע? הכנת התשתית הזו לוקחת זמן, אבל בסופו של דבר מהירות ההעברה של הסם והשפעותיו לתוך התאים ובינהם - גדולה. ההנאה כבר בהתחלה יכולה להיות גדולה יותר. דבר הגורם לרצון לשימוש חוזר. ולהתמכרות.
לאדם שיש לו מראש, עוד לפני נסיון השימוש בסמי מוח, תשתית מוחית לקליטת הרבה דופמין בבת אחת, כשיש שיטפון (הרבה סם או הרבה דופמין או חיקויים שלו) בבת אחת, הכל נקלט, במהירות, בבת אחת, וההשפעה לכן מאד חזקה.
מסקנה: רמת ההתמכרות והסכנה להתמכרויות תלויים בכמות קולטני הדופמין שיש לאדם במוח שלו. הכמות הזו יכולה להיות גבוהה באופן מולד, או לעלות ולגדול בעקבות טראומה, או בעקבות שימוש בסמי מוח או בהתנהגויות ממכרות.
לאנשים עם קסקדת שרידה מהירה יש סיכוי גבוה יותר "להנות" מהסמים יותר בפעם הראשונה, ובהתאמה להמשיך לשימוש חוזר, שימשיך להגדיל את התשתית, ובסופו של דבר להגיע להתמכרות.
סמים שמחקים את פעולת הדופמין ויכולים להשתמש במעברים שבנו חוויות המתח השרידתי והטראומה, להפעלת מערכת המוטיבציה והמצב רוח, באופן שמעלה סיכון להתמכרות!
לסיכום:
מתח גבוה ושיחרור ממנו משחררים במבירות גדולה כמות גדולה מאד של דופמין.
שיחרור מהיר של הרבה דופמין גורם ליצירה מהירה של הרבה קולטנים לדופמין במערכת המוטיבציה וההנאה במוח.
מוח שיש בו הרבה קולטנים לדופמין במערכת המוטיבציה – רגיש יותר להתמכרות!
הערה נוספת שזכאית לפוסט נפרד על הקשר המערכתי הנוצר במוח בזמן טראומה ומגביר את זרימת הדופמין והרגישות להתמכרות אצל נפגעי טראומה: אלמנט חשוב בטראומה הוא הפחד וההפעלה של הקסקדה במהלך הטראומה. רגשות מגבירים מאד זרימת דופמין במוח. פחד הוא רגש דומיננטי המגביר זרימת דופמין. חלק מוחי המעורב בהגברת זרימת דופמין במוח בזמן מתח גבוה ופחד נקרא אמיגדלה. זהו חלק קטן מאד דמוי שקד ובעל השפעה גדולה. טראומה, מפעילה מנגנון המחבר בין רגש הפחד (אמיגדלה) מנגנון המתח וקסקדת השרידה, וויצרן הדופמין במוח ה - VTA. ה VTA משחרר דופמין במוח לפי הצורך. אבל רגשות (באמצעות האמיגדלה) נותנים עדיפות לשיחרור דופמין. אצל אנשים בוגרים הפעילות של האמיגדלה מווסתת בעזרת החלקים הגבוהים והחושבים של המוח (המוח הגדול, או קליפת המוח). אבל בזמן טראומה מופעלת קסקדת המתח והשרידה בעוצמה, החלק הגבוה החושב וההגיוני מנותק, ואין מי שיווסת את הרגשות. אצל אנשים הרגישים לסמים (לדוגמה לקנאביס) נטילת חומרים משניי תודעה יכולה להוביל למצב פסיכוטי ולפראנויות. זוהי חוויה מכוננת. אין להקל בה ראש. במצב זה אין אחיזה במציאות. החלק החושב לא מווסת את האמיגדלה. המוח דוהר. האדם חווה איבוד שליטה ואיבוד יכולת לצפות מה עומד לקרות. כמו להיות שבוי וקשור במכונית הטסה במהירות עצומה ללא בלמים על דרך המוות המתפתלת על שפת תהום. מכונית שדלתותיה נעולות הדוהרת בכוחות עצמה ונתונה לגחמותיה - משתוללת חסרת שליטה ללא נהג. אי אפשר להמחיש את גודלה של האימה. הפעילות המשותפת של האמיגדלה (פחד), עליה של מתח וה VTA סוללת קשר השפעה רב עוצמה בינהם. כל זה יחד מוביל למערכת שמגיבה חזק מאד לסמים. יש לשים לב ששימוש בקנביס באוכל או במשקה מסוכן לאנשים רגישים ויכול להוביל אותם "מעבר לקצה". כשאוכלים עוגיות עם קנביס או שותי משקה לאסי עם קנביס - לא מודעים מיד להשפעתו. לוקח כ 20 דקות עד שהחומרים השונים מפורקים, נספגים בדם ומתחילים להשפיע. השיטה של הניירוטריט מנסה לחזק את הקשר בין החלק החושב והמנתח לחלק הריגשי. הפעלה של הקוגניציה בעזרת הסברים ונירמול תואם מצב - בהקשר של נושאים ריגשיים רבים מחזקת את הקשר בין המוח הגדול לאמיגדלה הריגשית ומאפשר וויסות טוב יותר של הרגשות והפחדים.
הרחבה. הכתוב למטה לא מאורגן ונמצא בהליך ניפוי ואירגון. עם זאת יש בו חלקים חשובים.
למה זה קורה?
אנשים שהשתמשו סמים ממכרים, ואנשים שחוו מתח קיצוני וטראומה - חוו חוויה מוחית בו המוח שלהם בכלל, ומערכת התיגמול המוחית בפרט, הוצפו בדופמין או בחיקויי של דופמין (סמים למינהם) ברמות הרבה יותר גבוהות מהממוצע המאוזן של חיי יומיום רגילים.
המוח מגיב למצב של "הצפה בדופמין" ביצירת קולטנים לדופמין שיאפשרו קליטה של כל השטף הזה והכנסתו לתוך תאי המוח. ככל שמספר הקולטנים עולה, השפעת הסמים ו או הדופמין גבוהה יותר ואפקטיבית יותר.
אם המסר של הדופמין שמשתחרר מצליח להיכנס בכמויות גבוהות יחסית לתוך תאי המוח במערכת המוטיבציה והתיגמול המוחית, הוא יכול לגרום להנאה, חיות, וhigh feeling . ולרצון לשימוש חוזר.
לחילופין, כשנוצר מצב בו יש "הצפה בדופמין" במוח שבנוי עם הרבה קולטנים לדופמין, המוח מתחיל "לרוץ" במהירות. כמות דופמין גבוהה בצרוף לתחושה של חוסר שליטה במתרחש יכולה לגרום למתח גבוה, חרדות ופראנויה שמגבירות את המתח ומשחררות כמויות נוספות גבוהות של דופמין. התחושה תלויה ברמת המתח, הפחד, ובתחושת השליטה שלנו במתרחש.
למה מתח גבוה מגביר סיכון להתמכרות?
בדומה לשימוש בסמים, מתח גבוה משחרר במוח הרבה דופמין בבת אחת.
אם המסר של הדופמין שמשתחרר מצליח להיכנס בכמויות גדולות לתוך תאי המוח במערכת המוטיבציה והתיגמול המוחית, הוא יכול לגרום להנאה, חיות, high feeling ו...דחף לשימוש חוזר.
לחילופין כמות דופמין גבוהה יכולה לגרום למתח גבוה, חרדות ופראנויה שמגבירות את המתח ומשחררות כמויות נוספות גבוהות של דופמין. התחושה תלויה ברמת המתח, הפחד, ובתחושת השליטה שלנו במתרחש.
האיור למעלה מתאר מה קורה לנו כתוצאה ממתח גבוה וכמות דופמין גבוהה: אם אנחנו בשליטה מרגישים רגיעה, שליטה וזרימה. אם אנחנו ללא שליטה מרגישים אפטיה (חוסר אונים), דאגה חרדה ואף מגיעים לפראנויה. האיור מתוך ויקיפדיה בעברית עבור הערך קולטני דופמין.
ככל שהסטראס גבוה יותר, ככל שהוא פחות נשלט ועולה במהירות גבוהה יותר, ככל שהוא כרוך באינטרקציה חברתית, באי וודאות, ואיום על המעמד שלנו בחברה, אנחנו מקבלים יותר דופמין שמשתחרר ישר לתוך מערכת המוטיבציה והמצב-רוח שלנו במוח, ומשנה אותה. רמת הדופמין הגבוהה שמשתחררת בו זמנית מניעה את המוח לייצר לו קולטנים רבים יותר בנוירונים במערכת המוטיבציה והתיגמול.
בטראומות וחוויות מתח גבוה ולא נשלט נבנית תשתית של קולטנים לדופמין שמכניסים את "סמי המוח" לתוך התאים. על התשתית המוכנה מראש הזאת של הקולטנים הרבים שנוצרו בטראומות או בחוויות שרידתיות מתוחות, מתלבשים החומרים הממכרים השונים שמחקים את פעולת הדופמין, או משפיעים על זמינותו, ומשפיעים בעוצמה רבה מאד ובמהירות רבה על המוטיבציה, ההנאה, והמצב רוח שלנו.
למה צריך במוח תשתית קליטה לדופמין?
כדי שהדופמין ישפיע על התחושות והמוטיבציה שלנו לא מספיק שהוא ישתחרר למוח.
כדי להשפיע, לעורר הנאה , חיות ואנרגיה, המסר המעורר שהוא מעביר צריך להיכנס לתוך התאים של המוח.
באיור למעלה נראים קצוות של שני תאי מוח (נוירונים). לכל קצה כזה קוראים סינפסה. בין הסינפסות נמצאים חומרים כימיים שנושאים מסרים מתא לתא. כדי שהמסרים יגיעו לתא השני יש צורך בבניה של קולטנים. בלעדיהם המסר לא עובר. אם יש קולטנים רבים ה"מסר" עובר "בגדול!
התאים של המוח מוקפים במעטפת, וכדי שהדופמין או החיקויים שלו יוכלו להעביר את המסר המעורר פנימה, דרך המחסום שמקיף את התא, יש צורך במעברים במעטפת של התאים – צריך לבנות קולטנים. הקולטנים לדופמין הם סוג של שבילי גישה מבחוץ פנימה.. קצת כמו מנהרות הכרמל שמעבירות סחורות ואנשים מצד אחד של ההר לצידו השני.
הקולטנים האלה עשויים מחלבונים, וכמו בחיים, המוח חוסך במשאבים: הוא משקיע אנרגיה ובונה קולטנים, רק אם יש בכך צורך קונקרטי.
חוויות מתח גבוה וטראומה משנים גם את המסלולים שמפעילים את קסקדת השרידה והמתח (מדריכות ועוררות להלחם וברח עד קפא, והתנתק) והופכים את התגובות שלנו במצבי מתח למהירות יותר ויותר. אנשים עם קסקדה מהירה "רצים במבירות" על הקסקדה ותוך כדי כך מחזקים את האוטוסטרדות שלה.
איך משפיעה קסקדת המתח האישית על הסיכון להתמכרות?
אצל אנשים עם קסקדת מתח אישית איטית, הסיכוי לשיחרור גבוה של דופמין קטן יחסית. הם "מתחממים" או "קופאים" לאט. ולכן למוח שלהם בבסיסו, אין צורך בתשתית קולטנים גדולה. מערך הקולטנים של אנשים כאלה לדופמין קטן יחסית..
כשאנשים כאלה יעשו שימוש בסמים, ככה סתם, כי ישבו עם החברים וניסו, יכולת ההשפעה של הסם במהלך השימוש הראשון תהייה קטנה יחסית. המסר המעורר שהסמים המעוררים מעבירים לא יצליח לחדור לתאי המוטיבציה וההנאה שלהם, ובהתאמה, מידת ההנאה שהם יחוו ורמת המוטיבציה לשימוש חוזר תהייה קטנה יותר. רק אם הם יחזרו וישתמשו שוב ושוב, המוח יבנה תשתית קולטנים גדולה מספיק, שתיצור חוויה ממכרת.
אפשר לדמיין את רשת הקשרים בין הנוירונים במוח לרשת צינורות מים שמחוברים זה לזה דרך פתחי ניקוז.
אם שופכים למקלחון כמות גדולה בבת אחת של מים, רק חלקם יצליחו לעבור לצנרת ולעבור הלאה ל"נוירון" הבא. כל השאר יגלוש לצדדים, ירטיב את הרצפה, יספג ויעלם.
אצל אנשים עם קסדה איטית שלא חוו טראומות וכו או לא עשו שימוש בסמי מוח, המעברים שמאפשרים להכניס את הסם ולחוות את השפעותיו איטית יותר, ולא כל הכמות הנצרכת נכנסת בבת אחת פנימה.
לעומת זאת, אצל אנשים עם קסקדת שרידה מהירה, הסיכוי לעלית מתח מהירה ושיחרור גבוה של דופמין ממקור פנימי, גדולה, ולכן המוח שלהם מכין מראש תשתית גדולה ורחבה של קולטנים לדופמין, שהרי מה הטעם בדופמין אם הוא לא יכול להשפיע? הכנת התשתית הזו לוקחת זמן, אבל בסופו של דבר מהירות ההעברה של הסם והשפעותיו לתוך התאים ובינהם - גדולה. ההנאה כבר בהתחלה יכולה להיות גדולה יותר. דבר הגורם לרצון לשימוש חוזר. ולהתמכרות.
לאדם שיש לו מראש, עוד לפני נסיון השימוש, תשתית מוחית לקליטת הרבה דופמין בבת אחת, כשיש שיטפון (הרבה סם או הרבה דופמין או חיקויים שלו) בבת אחת, הכל נקלט, במהירות, בבת אחת, וההשפעה לכן מאד חזקה.
מסקנה: רמת ההתמכרות והסכנה להתמכרויות תלויים בכמות קולטני הדופמין שיש לאדם במוח שלו. הכמות הזו יכולה להיות גבוהה באופן מולד, או לעלות ולגדול בעקבות טראומה, או בעקבות שימוש בסמי מוח או בהתנהגויות ממכרות.
לאנשים עם קסקדת שרידה מהירה יש סיכוי גבוה יותר "להנות" מהסמים יותר בפעם הראשונה, ובהתאמה להמשיך לשימוש חוזר, שימשיך להגדיל את התשתית, ובסופו של דבר להגיע להתמכרות.
סמים שמחקים את פעולת הדופמין ויכולים להשתמש במעברים שבנו חוויות המתח השרידתי והטראומה, להפעלת מערכת המוטיבציה והמצב רוח, באופן שמעלה סיכון להתמכרות!
לסיכום:
מתח גבוה ושיחרור ממנו משחררים במבירות גדולה כמות גדולה מאד של דופמין.
שיחרור מהיר של הרבה דופמין גורם ליצירה מהירה של הרבה קולטנים לדופמין במערכת המוטיבציה וההנאה במוח.
מוח שיש בו הרבה קולטנים לדופמין במערכת המוטיבציה – רגיש יותר להתמכרות!
הפוסט הנוכחי נמצא בתהליך בנייה והנגשה - לפיכך מוצע לחזור ולקרוא בו רק לקראת נובמבר 2020.
תוספות והרחבות.
מתח משנה לנו את המוח. זה טוב או רע?
בזמן מתח גבוה משתחרר במוח הרבה דופמין.
למה זה קורה?
דופמין הוא חומר שעוזר לנו להיות ערניים, לחשב יותר מהר ולנוע יותר מהר, ולזכור טוב יותר.
בזמן מתח גבוה הגוף והמוח נכנסים לדריכות, ובמוח משתחרר הרבה מאד דופמין.
כשמשתחררים ממתח המוח מגדיל עוד יותר את הכמות של הדופמין כדי שנזכור איך הצלחנו לצאת מהעניין ושנזכור שטוב לפתור את הבעיות ולצאת מהמתח. דופמין שמשתחרר במוח נותן הרגשה טובה.
איך זה משנה את המוח?
כדי שבמוח יוכל לשחרר הרבה דופמין בבת אחת הוא צריך
1. לייצר מראש דופמין ולאגור אותו במחסני החרום שלו שנמצאים בקצה הסינפסות. (ז"א מקצה הנוירון).
2. לבנות מעברים במעטפת התא דרכם הדופמין יוכל להשתחרר במהירות החוצה ממחסניי החרום האלה.
3. לבנות מעברים פנימה בסינפסות של התאים שצריכים לקבל את הדופמין. כדי שהדופמין יקלט בהם ויניע את התהליכים הדרושים לפעולה בזמן ההתמודדות עם המתח והשיחרוור ממנו.
אם בן אדם חי ברמת מתח גבוהה לאורך זמן זה משנה לו את המוח. נבנים לו מאגרי דופמין מוכנים לפעולה במחסנים שבקצה הנוירונים, ונבנים אצלו הרבה מעברים שיוכלו לשנע אותו במהירות בין הנוירונים שבמוח, שמפעילים את הפעולות והמחשבות שלנו.
זה דומה למדינה שיש לה תשתית תחבורה וכבישים מפותחת. ויש לה הרבה כלי רכב עם מכליי דלק גדולים, שיכולים לעבור במהירות ממקום למקום, ולמרחקים גדולים בלי עצירה.
במקרים כאלה, התנועה זורמת במהירות, ומגיעה מהר מאד למרחקים גדולים מאד.
מה טוב בזה?
אנשים עם תשתית תחבורה כזאת יכולים לחשוב מאד מהר ובאופן מאד יצירתי. לעשות קישוריי רוחב מדהימים ומעניינים. ולזכור מצוין.
מה רע בזה?
זה עובד רק כשרגועים.
בזמן מתח התשתית הזו יכולה להוביל לריצה על הקסקדה, ואז באופן אוטומאטי המוח החושב מנותק ועובדים על אוטומאטים.
זה מעלה את הסיכון להתמכרות. סמים והתנהגויות משתמשים במעברים לדופמין כדי להשתלט על הרצון וההשתוקקות לסם. ככל שרשת התעבורה המוחית לדופמין מפותחת יותר, הפוטנציאל להתמכרות גבוה יותר.
מה הפתרון?
להתאמן על טכניקות להרגעה. נשימות. צעדים. והרבה קשרים חברתיים חמים ותומכים.
להפעיל את ההגיון. לאסוף מידע ולהתכונן מראש (ניירוטריט) כדי לא להלחץ.
להיות ודעים לקסקדה ולהתאמן על דרכים למנוע עליית מתח.
מה זה עושה למוח?
וכדי שנכור מה קרה.
שמשתחרר במערכת הרוורד כתגובה למתח ושיחרור ממתח, משפיע על רמת הפחד שמריץ במהירות את תגובות קסקדת השרידה. ובמקביל הוא משפיע על רמת העוררות, ההנאה, האנרגיה הנפשית, המוטיבציה ורמת הזכירה שלנו. כל אלה חשובים וחיוניים כדי להתמודד ולשרוד, וגם כדי ללמוד מהנסיון ובאופן אוטומאטי לא מודע מה היו גורמי הסיכון שחווינו, ואיך פתרנו את הבעיה. ככל שהמאורע פחות צפוי, ככל שרמת ההפתעה שלנו גבוהה יותר, ככל שהמאורע "חדש" יותר, כמות הדופמין שמשתחררת גבוהה יותר.
רמתו הגבוהה של הדופמין במערכת הרוורד בעקבות חווית מתח גבוהה ולא צפויה, היא בין הגורמים שמאפשרים את השינוי המהיר, הסלילה המהירה, שחלה בקסקדת השרידה והמתח בעקבות ארוע טראומתי.
מעניין לדעת שרמת הדופמין ממשיכה להיות גבוהה גם אחרי שהגענו לשיא המתח ופרקנו אותו. כך, המתח והפחד חלפו ונותרה רק הרגשת החיות הגבוהה מאד, וההנאה הרבה מהשיחרור מהמתח. לא פלא שיש אנשים שמתמכרים למתח וסיכון.
אנשים חכמים עם מוח קישורי נמצאים בסכנת התמכרות
לא תמיד הרבה קולטנים לדופמין גורמים לחוויה טובה. מי שיש לו תשתית ביולוגית גדולה לקליטה מהירה של הרבה דופמין בבת אחת , יכול לחוות חוויה נוראית/טראומטית גם בעקבות מינון קטן יחסית, עקב איבוד שליטה כשהמוח נספג בבת אחת בכמות גדולה של דמויי דופמין (סמים) או משחררי דופמין, ומתחיל לדהור במהירות עצומה ולא נשלטת. תחושת הפחד והמתח העצומה במקרה כזה מתגברת את כמות הסם שהאדם לקח, ע"י שיחרור עצמי של דופמין במוח, וגורמת לשינויים במערכת המוטיבציה והתיגמול ולרגישות גבוהה להתמכרות.
***
להסבר הביולוגי של השינויים שגורמת טראומה או מצבי מתח לא נשלטים במוח בכל הקשור להתמכרות חשיבות רבה. הם מאפשרים הסבר מנגנוני של הקשר בין מצבים אלה, ראית הנולד, תיכנון וקבלה עצמית.
הבנה ביולוגית כזו מאפשרת לאדם להוריד מעצמו תחושות של "אני אשם. אני חלש. למה זה קרה דווקא לי?!" תחושה זו היא גורם מרכזי בהעלאת מתח של קורבנות פגיעות שונות, ונפגעי התמכרות, ומאפשרת יציאה מהמסלול של חשיבה חזרתית רעה שסוללת מסלולי-חשיבה מקובעים של הלקאה עצמית, אשמה ובושה, כיווני חשיבה אלה מגבירים את המתח מצד אחד, ומקבעים תחושת מסוגלות עצמית נמוכה בקרב הנפגעים.
ההבנה שטראומה וחוויות מתח לא נשלטות משנים את מערכת התיגמול המוחי ומעלות מאד את הסיכון להתמכרות, מאפשרת לאדם להיזהר בשימוש בחומרים ממכרים ובכלל זה תרופות לשיכוך כאבים.
הבנת היתרונות והחסרונות של קסקדת ההגנה והשרידה האישית של האדם, מאפשרת לאדם להכיר את עצמו, להבין את תגובותיו ולתכנן את צעדיו.
ההבנה שקסקדת השרידה מפעילה סט של התנהגויות אוטומאטיות מאפשר הכנה מראש ובניית כלים אוטומאטיים חילופיים למקרה של מצבי לחץ. לדוגמה: חיילים ביחידות עילית עוברים "סדנת שבי". בסדנאות כאלה מכינים אותם למה שצפוי לקרות במצב בו יפלו בידי האויב בעת קרב, שיטות חקירה ועינויים צפויים, צעדים שהם יכולים לנקוט (צפו, התבוננו, חכו לשעת כושר, אל תצפו לכך שתעמדו בעינויים, אבל נסו להרוויח זמן כדי שהחברים יוכלו לברוח וכו. ). בזמן ההשתלטות על המרמרה, אחד מהחיילי השיטת נתפס ע"י נוסעי האוניה, הוכה ונכלא מתחת לסיפון. הוא סיפר שההכנה הזו הצילה אותו ושמרה על רוחו.
הבנה של מערכת המתח, והשינויים שהיא גורמת למערכת המוטיבציה והתיגמול ולקשרים שלה עם מערכות הרגש והמתח, יכולה לענות על מספר גדול של שאלות שמפורטות בסופו של פוסט זה.
***
מועיל אולי לדעת שהמוח פלסטי וניתן לשינוי. זה דורש התמדה ואורך רוח והרבה עזרה מחברים. ובמאבק הארוך לשיקום, השינויים במערכת המוטיבציה והמצב רוח שנוצרו בעקבות מתח גבוה יכולים לשמש את האדם ליכולת גבוהה של ריכוז וכיוון מערכת המוטיבציה באופן כללי, למשימות שבמרכז רגשותיו ומעשיו. זה יכול להיות ריכוז ומוטיבציה גבוהה למציאת סם, או, באמצעות אותו מנגנון, לכיוון של דרך אחרת של פחות ריכוז עצמי ויותר התחברות והשתלבות עם הזולת ומערכת הרגשות והצרכים של האחר. דרך החסד היא דוגמה לאפשרות נייתוב הצרכים מהעצמי לזולת. מהסם לחסד.
זה לא פשוט, זה לא קל, ודורש הרבה עזרה מחברים, אבל מנסיונם של רבים זה אפשרי!
הבנה של מערכת המתח, והשינויים שהיא גורמת למערכת המוטיבציה והתיגמול ולקשרים שלה עם מערכות הרגש והמתח, יכולה לענות על מספר גדול של שאלות, ובינהן:
1. כולם נרגעים מגראס. אני מגיע לפארנויות גם מכמות מאד קטנה. יש לזה הסבר ביולוגי? זה הפיך?
2. לא כולם מתמכרים מתרופות אופיואידיות. למה דווקא אני? מה זה אומר עלי?
3. האם נטייה להתמכרות עוברת בתורשה? מהם גורמי הסיכון להתמכרות?
4. למה אני לא זוכר את כל הכאב והסבל וחוזר לשימוש?
5. בהתמכרות יש מעגל חוזר: שימוש, הפסקה, וחזרה לשימוש. מה ההסבר הביולוגי לזה?
6. מה ההסבר הביולוגי למאניה-דיפרסיה?
7. אף אחד מהמשפחה שלי לא התמכר. למה דווקא אני?
8. מהם גורמי הסיכון להתמכרות? מה יכול להזהיר מפני רגישות מוגברת להתמכרות?
9. האם מערכת המוטיבציה פלסטית? כן.
10. בילדותי עברתי פגיעה מינית מתמשכת. האם ההתמכרות שלי קשורה לזה? סביר מאד להניח שכן.
11. למה "כשאתה ישן, המחלה עושה שכיבות סמיכה" ? מה ההסבר הביולוגי?
12. למה קבוצת תמיכה חשובה לשיקום מהתמכרות?
13. טראומה בעבר או מתח גבוה ואקוטי ממקור חברתי מגבירים מאד את הסיכון להתמכרות. למה זה קורה? והאם זה מעיד על חולשת אופי?
14. יש לי SMD(רגישות חושית מוגברת). האם זה מגביר את הסיכון שלי להתמכר?
15. "אבא שלי היה מכור לאלכוהול. וגם אני מכור. אין מה לעשות זה גנטי. " האם הטענה נכונה? האם התמכרות היא גזרת גורל?
16. האם יש משהו משותף לאנשים עם התמכרויות שונות (חומרים והתנהגויות).
17. מה זה אפיגנטיקה ואיך היא משפיעה על הסיכוי שלי להתמכר?
הבסיס להבנת שאלות אלה נמצא בפוסט זה, ובפוסט שמדבר על קסקדת השרידה. הרפרנסים למטה מיועדים למתענינים ולרוצים להעמיק. בפוסטים נוספים נתייחס לשאלות אלה אחת אחת.
לקריאה נוספת:
Marinelli M, Piazza PV Interaction between glucocorticoid hormones, stress and psychostimulant drugs. Eur J Neurosci. 2002;16(3):387–394. doi:10.1046/j.1460-9568.2002.02089.x.
Torres-Berrio A, Cuesta S, Lopez-Guzman S, Nava-Mesa MO. Interaction Between Stress and Addiction: Contributions From Latin-American Neuroscience. Front Psychol. 2018;9:2639. Published 2018 Dec 21. doi:10.3389/fpsyg.2018.02639
"Preclinical models of addiction have demonstrated that exposure to stress can enhance the rewarding effects of drugs and the acquisition of drug-seeking behaviors. In this perspective, stress facilitates the formation of associations between contextual information and drugs (Mantsch et al., 2016).
Pruessner JC, Champagne F, Meaney MJ, Dagher A. Dopamine release in response to a psychological stress in humans and its relationship to early life maternal care: a positron emission tomography study using [11C]raclopride. J Neurosci. 2004;24(11):2825–2831. doi:10.1523/JNEUROSCI.3422-03.2004
Dickerson SS, Kemeny ME. Acute stressors and cortisol responses: a theoretical integration and synthesis of laboratory research. Psychol Bull. 2004;130(3):355–391. doi:10.1037/0033-2909.130.3.355
Psychological stressors increased cortisol levels; however, effects varied widely across tasks. Consistent with the theoretical model, motivated performance tasks elicited cortisol responses if they were uncontrollable or characterized by social-evaluative threat (task performance could be negatively judged by others), when methodological factors and other stressor characteristics were controlled for. Tasks containing both uncontrollable and social-evaluative elements were associated with the largest cortisol and adrenocorticotropin hormone changes and the longest times to recovery.
Boileau I, Dagher A, Leyton M, et al. Modeling sensitization to stimulants in humans: an [11C]raclopride/positron emission tomography study in healthy men. Arch Gen Psychiatry. 2006;63(12):1386–1395. doi:10.1001/archpsyc.63.12.1386
Consistent with a sensitization-like phenomenon, sensitization to stimulants can be achieved in healthy men in the laboratory. This phenomenon is associated with increased dopamine release and persists for at least 1 year.
Assayag N, Bonneh Y, Parush S, Mell H, Kaplan Neeman R, Bar-Shalita T. Perceived Sensitivity to Pain and Responsiveness to Non-noxious Sensation in Substance Use Disorder [published online ahead of print, 2019 Nov 29]. Pain Med. 2019;pnz292. doi:10.1093/pm/pnz292
דורית פרנס . זרקור: אפיגנטיקה. תורשה זה לא רק בגנים. סינטיפיק אמריקן ישראל אפריל 2012 https://www.hayadan.org.il/haim-sider-interview-260412 מתוך הידען מכון וויצמן.
זילברמן ליאורה. מנחה: רחל לב-ויזל. הקשר בין קורבנות בילדות, הפרעה פוסט טראומטית והתמכרות כפי שנתפסת על ידי גברים מכורים לסמים. http://aranne5.bgu.ac.il/others/ZilbermanLiora.pdf זווית הראיה אינה ביולוגית, אך המאמר מספק רקע רב על הקשר העובדתי והנתפס בין מצבי קורבנות, פגיעה מינית או פיזית בילדות והתמכרות לסמים, ועל סגנון ההסבר הלקוי והמכאיב שחשיפה לקורבנות בילדות יוצרת.
Comments