סיפרה יעל
מתוך נורי - עדיני - עמית נוירופדגגיה מעשית הלכה ומעשה בכתיבה 2022
#מערכת הרוורד
פעם היו שני חברים דופי ואופי.
דופי היה נמרץ, זריז ורב כוח. כיסיו היו מלאים בזהב, הוא האמין בעצמו ללא סייג, לא חשש מדבר ותמך בכולם. היה לו חבר עגלגל ושמנמן, מחייך תמיד, מאושר תמיד, שאהב לנמנם- עצל ורגוע – ושמו אופי-.
כשדופי היה בסביבה כול מי שהיה איתו במגע הפך לפעיל יותר, זריז יותר, מחובר יותר, יצירתי יותר, ומשפיע יותר. טוב היה ללמוד כשדופי היה שם. הוא אהב ללמוד. תמיד מתכונן למה שעתיד לבוא, מעריך סיכויים וסיכונים, מברר איפה ניתן למצוא מזון ושתייה, איפה אפשר להרוויח כסף מחשיבה.
אופי- לעומתו – לא טרח ללמוד ולזכור.
בכיסיו של אופי- היו מונחים מפתחות גן העדן.
כשהוא היה פותח את השערים גם הכאב החזק ביותר היה נעלם כלא היה.
עם אופי- הרעב נעלם, הפחד דועך ומפוגג, תחושת הבדידות והנפרדות מתחלפת בתחושת אחדות, אופוריה, ואושר. רק חיסרון אחד היה באופי. ככל שנטלת ממנו יותר רצית יותר, ככל שנטלת ממנו יותר הפכת למנומנם יותר, פעיל פחות, חסר צורך פנימי לאכול או לשתות, חסר פחד או רצון להגן על עצמך, חסר תנועה עד כי כשהיית איתו נדמה היה שאין כל צורך לנשום בכלל – למעשה – עם הזמן והשימוש – הנשימה פשוט נעצרה.
[תרגום: מערכת התגמול המוחית מפעילה אותנו בעזרת 2 חומרים מרכזיים: דופמין (דופי) ואופיואידים (אופי)
דופמין מתווך ומגביר פעולות רבות ובכלל זה מעודד זכירה ארוכת טווח, מגביר טווח זיכרון העבודה, מסייע לריכוז "אלומת הקשב" תוך הנחתת גרויים מסיחים, ועזר בקבלת החלטות, תיגמול תנועה, התנייה לחזור על פעולות בהן הצלחנו ועוד. האופיואידים משמשים להנאה, הפחתת כאב, חסימת פחד, מודעות, ובמקרים של חוסר תקווה פיזי להצלה - להרדמה וניתוק תחושת הגוף. חומרים כמו הרואין או מורפין, מחקים תכונות האופיואידים, דורשים בהתמדה הגברת המינון - ועלולים להסתיים באיבוד תחושת גוף, חוויות מיסטיות, דום נשימה ומוות].
ראה אופי שהמשתמשים בו הולכים וגוועים, הולכים ונעלמים, מתעוותים מכאב כשהוא לא לידם, משתמשים בו עוד ועוד עד שנעצרת נשימתם, ופנה אל חברו. מה נעשה לטובת בני האדם - שאל.
חשב דופי ואמר: בוא נעבוד יחד. אני אדאג שבני האדם יתאמצו לשרוד, ייהנו מעבודה, מאתגרים, מביצוע משימות. אדאג שיחפשו מזון כשהם רעבים, שילחמו באויבים כשהם מותקפים, שילמדו ויתכוננו לעתיד. לא עוד אחלק את מטבעות הזהב שלי בחינם.
אתה תיתן להם מדי פעם טעימה מטעמו השלוו של גן העדן, תמתיק להם את הכאב - כדי שינוחו, יירגעו מהמאמץ, ישכחו את הכאב, ויזכרו רק כמה מתגמל ונעים לעבוד ולהגיע למטרה. אחרת הם עוד עלולים להעביד את עצמם למוות, או להימנע בכלל ממאמץ.
התשלום שאתן להם, המשיך דופי - יהייה על תנועה, על הבנה, על ביצוע משימות. על משימות חדשות אשלם יותר, על משימות מוכרות, אתן חלק מהתשלום מראש – ככה שיבזבזו אותו בזמן שהם עובדים, ובסיום העבודה אשלם רק מעט. עשירים גדולים הם לא יצאו מכך. אבל .. אם ינסו דבר מה חדש, יתאמצו להצליח באתגרים חדשים – או אז אתן להם בסיום שקי-מטבעות! וככה יתאמצו עוד ועוד לפעול וללמוד, להתחדש ולהצליח - במטרה לקבל הרבה יותר ומהר יותר.
ומה יהייה עם כאלה שלא יצליחו לבצע משימות? שאל אופי. מה יהייה איתם לאורך זמן?
או. לאלה לא אשחרר כסף-כימי אפילו להתחיל לנסות ולהגיע למטרות.
אבל - מתנה אחרונה ניתן להם, אופי ידידי, - חבריהם בני האדם, מוריהם, בני משפחתם, אוהביהם - יוכלו לעזור להם, לחבור עימם, לתרום להם מכוחם, להאמין בהם, לשלב עימם ידיים ולאפשר להם להצליח יחד. וההצלחה המשותפת הזו תאפשר להם להכיר את תחושת ההצלחה ובהדרגה תאפשר להם להאמין בעצמם. וכשזה יקרה - אתה אופי ידידי - תעניק להם מטובך. תמלא את ליבם בשלווה והנאה והכרת הטוב, תוביל אותם לנדיבות רוח ונפש - והם, בתורם, יעבירו תחושה זו הלאה...
[תרגום:
במוח יש אזור מוחי שנקרא VTA.
הוא מייצר דופמין, ומקצה אותו לפעילויות שונות של המוח, לפי צרכים.
כל פעולה שמצליחה להגיע למטרה מתוגמלת בסיומה במנת דופמין.
מטרת מערכת הרוורד להניע אותנו לבצע פעילויות שחיוניות לשרידה שלנו.
למידה, והיות חלק מהחברה הן פעוליות שמתבצעות גם בבית הספר ונחשבות חיוניות (המוח מתגמל אותנו בחומרים שגורמים לנו הרגשה טובה כשאנחנו מצליחים לבצע אותן).
אבל חשוב מבחינה שרידתית לא לבצע פעולות שמבזבזות אנרגיה ללא הצלחה לכן המוח מנהל רישום סטטיסטי מהם סיכויי ההצלחה במשימה נתונה, כמ מאמץ מושקע, וכמה "רווח כימי" מקבלים בסופ.
כשהפעולה מוכרת במוח על סמך נסיון העבר, כריווחית,
כזו שמצליחים להביא אותה לקו הגמר,
ושהעלות לביצועה קטנה מהתועלת שהיא מביאה,
המוח מקצה את רוב מנת הדופמין הדרושה לביצועה מראש, לפניי שהתחלנו בה.
דבר זה מהווה מעין קו אשראי ל"מימון" תהליך הבנייה המוחית, ולעזרה בביצוע המשימה.
את שארית התגמול על ההצלחה בביצוע ישלים המוח בסיום המשימה.
כשהפעולה מוכרת כלא ריווחית, לא משתלמת, מעל היכולת - המוח לא מקצה לה דופמין - ואני חווים חוסר מוטיבציה לביצועה. לכן תלמידים שבעי כשלונות - אינם מתחילים אפילו בהליך למידה - יש להם מאגרי דופמין מוכנים, אבל ה VTA לא משחרר אותם לצורכי ביצוע המשימה הלימודית - אין להם מוטיבציה (כלומר אין להם דופמין שמאפשר להם להתרכז, לבצע קיורים, ולזכור) ולכן זוהי ציפיה שמגשימה את עצמה.
צפי להצלחה הוא אם כך מרכיב מרכזי בהקצאת דופמין למשימה. או במילים יומיומיות צפי פנימי של המוח להצלחה - גורם לנו למוטיבציה - או במילים נוירופדגוגיות יותר: משחרר דופמין למשימה -
אנחנו קוראים למערך ההחלטות של המוח בנודע לכמה לתת אשראי מראש בשם: דילמת השיפוצניק (להרחבה ראו למטה). השיטה הזו גורמת לכך שנחפש אתגרים, נתמיד במשימות, נחזור ונבצע פעולות מתגמלות ומהנות; ולא נתחיל פעולות אחרי שספגנו בשכמותן הרבה כישלונות. לפרוט ולדוגמה מחיי בית הספר ראו בהשלמות בסוף הפוסט. לעניין הכרת הטוב ונדיבות והיכולת לשנות את מאזן ההצלחות הפנימי של אחרים ספוגיי כשלונות, ראו ההפניה למאמר של קרנס (2017) בהמשך. להרחבות ראו כאן בסיום הפוסט ב"הרחבות והשלמות"].
על מערכת הגמול ראו תמצית גם ב למה לא מספיק לרצות לעשות דברים כדי שבאמת נתחיל לעשות אותם? למה לפעמים הם פשוט מתפוגגים ונעלמים?
על מערכת הרגש והשפעותיה ראו גם ב רגש קשב וזיכרון, וספריית הרגשות של המוח + תכונת הפריקות
השלמות והרחבות
שיטת התשלום המוחית וחשיבות בניית תפיסת המסוגלות האישית
דוגמא מחיי בית הספר: אם במוחו של התלמיד יש צפי להצלחה, כלומר, נסיונו המצטבר רושם שאצל מורה מסוים, במקצוע מסוים, הוא מצליח במבחנים, המוח יקצה דופמין למשימה מראש. לתלמיד תהייה מוטיבציה (דופמין) להתכונן למבחן. הדופמין עוזר להתרכז בלמידה לקראת מבחן. הסיכויים להצלחה גדלים, והסטטיסטיקה של ההצלחות הופכת לחזקה יותר ויותר. אם אין צפי להצלחה - המוח לא יקצה כמעט דופמין למשימה. הסיכויים קטנים. אם בכל זאת הצלחנו - והתגברנו על אתגר - המוח יתן לנו תגמול גדול בסוף, וזה ידרבן אותנו לחזור ולהתכונן בפעם הבאה.
שיטת התשלום המוחית הנעה עצמית, ותחושת פעלתנות יוזמת (self agency)
המוח משלם לנו תשלום כימי (דופמין) על ביצוע משימה. חלק הוא "משלם" מראש (משחרר דופמין כחלק מההתכוננות למשימה). וחלק בהמשך על פי התקדמות הביצוע. ככל שהמשימה מוכרת יותר, יש למערכת התגמול המוחית הערכה מדויקת יותר על יחסי העלות-תועלת של המשימה. כלומר, כמה אנרגיה השקענו, ועד כמה בטוח שנסיים אותה. כאשר מנחיתים עלינו הוראות - ומסלול פעולה נתון - התועלת נמוכה יותר והעלות גבוהה יותר. הצפי לרוורד נמוך - זה המתבצע כתוצאה ממילוי הוראות אדם אחר.... שהרי - לא אנחנו החלטנו על המסלול - לפיכך מסלול הפעולה אינו בהכרח תואם את מפת הדרכים המוחית שלנו, אין תיגמול על "מימוש רצוננו החופשי", יש השקעות אנרגיה כדי להנחית את החשיבה שלנו, והמחשבות העצמאיות שלנו. יש תחושה של נחיתות חברתית/היררכית יש מישהו אחר גבוה יותר מאיתנו במדרג ששולט במצב, דבר שגורם למתח, מגדיל הוצאות אנרגטיות לוויסות רגשות שליליים גם אם לא מודעים הנובעים מכך. חסר גם אלמנט האתגר. כאשר אנחנו מחליטים על פעולה, יוזמים אותה - יש לנו אוטונומיה לבצע בדרך הנכונה למפת הדרכים שלנו, יש לנו תחושת שליטה במצב, וסקרנות פנימית - שאיפה להגיע לתוצאה הסופית - שקימת אי-וודאות לגבי ההצלחה (אתגר) והאתגר מוערך על ידינו כבר השגה - אבל אין וודאות מוחלטת לגביו. לפיכך במצב כזה המוח לא ישלם לנו מראש את כמות הדופמין הנחוצה אלא ישקיע מעט יותר בהתחלה והרבה יותר בסיום. - ובהתאמה, ההנאה שלנו תהייה גדולה יותר.
"תחושת פַּעֲלָנוּת יוֹזֶמֶת או תחושת סוכנות לעיתים נקראת גם תחושת שליטה (באנגלית: Sense of agency; בראשי תיבות: SA או SoA) היא התחושה שאנחנו גורמים למשהו לקרות. לעיתים היא מוגדרת בתור החוויה של שליטה בפעולות המוטוריות שלנו, ודרכם בהתרחשות אירועים חיצוניים" מתוך ויקיפדיה
יש להבדיל בין תחושת פעלתנות יוזמת לבין אנשים שהם "יזמים". אנשים כאלה נהנים מעצם יצירת רעיונות, לוקחים סיכונים, עיוורים לסכנות, ולא תמיד מקפידים על הפרטים הדקדקנים שצריכים לדאוג להם להשלמת הביצוע.
השלמות והרחבות
דילמת השיפוצניק. מצד אחד, כדאי לתת לשיפוצניק כסף מראש. אם ניתן כסף מראש, השיפוצניק יוכל להשתמש בו כדי לקנות חומרים מראש, לשכור יותר פועלים במקביל, לא יתפזר לעבודות שונות ויגמור את העבודה ביעילות גדולה יותר, ובזמן מהיר יותר. אבל - אם הוא לא יצליח - הפסדתי את כל ההשקעה. לכן נפעל כמקובל במקומתנו, פרי נסיון ארוך שנים עם שיפוצניקים ועם מוח של אנשים. חלק (מהדופמין) נותנים מראש, חלק תוך כדי התקדמות, וחלק בסוף (כדי של"שיפוצניק" תהייה מוטיבציה לגמור את העבודה).
כך נוהגת גם מערכת הרוורד המוחית - הכסף הכימי הוא דופמין שבשילוב עם נוירוטרנסמיטורים שונים עוזר במגוון פעילויות החיוניות ללמידה וזכירה. ה"פנקסן" שרושם את דרוג האשראי של כל פרויקט הוא ה VTA - אזור מוחי קטן שמייצר דופמין, ורושם כמה דופמין השקענו, כמה קיבלנו, וכמה זמן לקח לסיים את המשימה.
באיור למטה רואים תוצאות שנרשמו ממוחם של עכברים שהורגלו לכך שאם הם מריחים ריח מסוים, הם יקבלו טיפת מים עם סוכר אחרי 2 /שניות. באיור מופיעות 2 דוגמאות. בכל אחת מהן מופיעים 2 מגדלים, מעין משולשים, , ככל שה "מגדל" גבוה יותר סימן שבמוח העכבר הופרש יותר דופמין. המגדל השמאלי בכל איור מסמן כמה דופמין קיבל העכבר שהריח ריח שרומז שהוא עומד לקבל טיפת מים מתוקים. המגדל השני, מיימינו, מראה כמה דופמין הוא קיבל כשאכן קיבל את טיפת המים והסוכר. במילים אחרות: בגרף רואים שאחרי כמה חזרות, העכבר התחיל לצפות למי-הסוכר - המוח מפריש דופמין כבר בתחילת הניסוי (שיאו אחרי חצי שנייה ), ועוד תוספת כשהוא באמת מקבל את הרוורד - בשנייה השנייה.
עץ הדעת טוב ורע והגרוש מגן העדן: תרגיל בחשיבה יצירתית.
המחשבה על אופיואידים כ"מפתחות גן העדן" עלתה בי אחרי הקריאה של סיפור הגירוש מגן העדן יחד עם השאלה האם אל גן העדן אנחנו אכן מייחלים. פרשנות אישית שעלתה על דעתי:
בפרקים הראשונים של בראשית מוזכרת המילה לא טוב (רע) בקשר לכך ש"לא טוב היות האדם לבדו". ולפיכך נבראה האישה מצלעו של האדם - בשר מבשרו. אחדות כזו של "כאיש אחד" מספקת שלווה ורוגע, מתוגמלת באופיואידים, מונעת מאופיואידים.
הנחש מסמל את הפיתוי לשליטה, המרד נגד הוראות האל השליט, הוא מורד נגד סמכות, מטיל ספק באמירת האל כי כל האוכל מעץ הדעת טוב או רע - מות ימות, מלבה את הסקרנות - את תחושת השיעמום וחוסר הגרויים, (החוסר בדופמין), השלובים באחדות כזו.
- ומהו הטוב והרע אותו לומדים השניים?
אחרי אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע - הופרדו השניים. היו מודעים לנפרדות שלהם (לרע). מודעים לגוף שלהם ולערומו. מודעים לשוני (התבוששו). לא עוד אחדות מרחיבת תודעה ומאוחדת. לא עוד חוויה חובקת כל.
ועונשם על מעשה זה: גירוש מגן העדן, , דחק ומתח (שמשחררים בגוף הרבה דופמין ואדרנלין), תחושת חיות לצד סטראס ואי נוחות. במקום אחדות ושלווה נתמכת אופיואידים, מתח ודחק. במקום אחדות - חוסר שוויון וצרכים דוחקים (ואל אישך תשוקתך והוא ישלוט בך). הלידה הופכת להפרדה של בשר מבשר - וכרוכה בסבל, והאדם, שבא מהאדמה, נענש גם הוא בניכור ממנה - היא תצמיח לו קוץ ודרדר, יבול יצמח ממנה רק אחרי עבודה קשה ומאמץ.
לפי פרשנות זו -
אחדות עם אדם אחר = גן העדן.
הפרדה, ריכוז עצמי, מודעות לאחר כשונה, חוסר שיוויון - סבל.
ועדיין - בני האדם, משטעמו את הנפרדות אינם יכולים לסגת לאחור.
למעשה, במקרים רבים נאבקים להשאר כך.
אבל לפעמים כשהם חשים בעקבות חוויות שונות את טעם האחדות עם היקום הם כמהים אליה.
מנסים להגיע אליה, ולעיתים מצליחים לגעת בה - או במקצתה
דרך פרקטיקות שונות, או באמצעות יוגה ומדיטציה,
באמצעות אמפתיה ודאגה לאחר ודרך של חסד,
לעניין זה ראו את הפוסט נוירוני מראה וכוח גדול ממני באתר זה.
האיור מתוך:
Cohen, Jeremiah Y.; Haesler, Sebastian; Vong, Linh; Lowell, Bradford B.; Uchida, Naoshige (2012). Neuron-type-specific signals for reward and punishment in the ventral tegmental area. , 482(7383), 85–88. doi:10.1038/nature10754
מעורבות דופמין ומערכת הרוורד - לאורך הסולם האבולוציוני.
Scaplen, K. M., & Kaun, K. R. (2016). Reward from bugs to bipeds: a comparative approach to understanding how reward circuits function. Journal of Neurogenetics, 30(2), 133–148. doi:10.1080/01677063.2016.1180385
10.1080/01677063.2016.1180385
שיחרור אופיואידים טיפוח נדיבות על ידי הכרת הטוב.
Karns, C. M., Moore, W. E., & Mayr, U. (2017). The Cultivation of Pure Altruism via Gratitude: A Functional MRI Study of Change with Gratitude Practice. Frontiers in Human Neuroscience, 11. doi:10.3389/fnhum.2017.00599
להרחבה ראו רשימה חלקית של מקורות בסיום הפוסט: מאמרים של כהן, בריג;, בידרמן, שולץ ועוד אחרים.
השלמות והרחבות
שיטת התשלום המוחית וחשיבות בניית תפיסת המסוגלות האישית
דוגמא מחיי בית הספר: אם במוחו של התלמיד יש צפי להצלחה, כלומר, נסיונו המצטבר רושם שאצל מורה מסוים, במקצוע מסוים, הוא מצליח במבחנים, המוח יקצה דופמין למשימה מראש. לתלמיד תהייה מוטיבציה (דופמין) להתכונן למבחן. הדופמין עוזר להתרכז בלמידה לקראת מבחן. הסיכויים להצלחה גדלים, והסטטיסטיקה של ההצלחות הופכת לחזקה יותר ויותר. אם אין צפי להצלחה - המוח לא יקצה כמעט דופמין למשימה. הסיכויים קטנים. אם בכל זאת הצלחנו - והתגברנו על אתגר - המוח יתן לנו תגמול גדול בסוף, וזה ידרבן אותנו לחזור ולהתכונן בפעם הבאה.
שיטת התשלום המוחית וחשיבות ההנעה העצמית
השלמות והרחבות
דילמת השיפוצניק. מצד אחד, כדאי לתת לשיפוצניק כסף מראש. אם ניתן כסף מראש, השיפוצניק יוכל להשתמש בו כדי לקנות חומרים מראש, לשכור יותר פועלים במקביל, לא יתפזר לעבודות שונות ויגמור את העבודה ביעילות גדולה יותר, ובזמן מהיר יותר. אבל - אם הוא לא יצליח - הפסדתי את כל ההשקעה. לכן נפעל כמקובל במקומתנו, פרי נסיון ארוך שנים עם שיפוצניקים ועם מוח של אנשים. חלק (מהדופמין) נותנים מראש, חלק תוך כדי התקדמות, וחלק בסוף (כדי של"שיפוצניק" תהייה מוטיבציה לגמור את העבודה).
כך נוהגת גם מערכת הרוורד המוחית - הכסף הכימי הוא דופמין שבשילוב עם נוירוטרנסמיטורים שונים עוזר במגוון פעילויות החיוניות ללמידה וזכירה. ה"פנקסן" שרושם את דרוג האשראי של כל פרויקט הוא ה VTA - אזור מוחי קטן שמייצר דופמין, ורושם כמה דופמין השקענו, כמה קיבלנו, וכמה זמן לקח לסיים את המשימה.
באיור למטה רואים תוצאות שנרשמו ממוחם של עכברים שהורגלו לכך שאם הם מריחים ריח מסוים, הם יקבלו טיפת מים עם סוכר אחרי 2 /שניות. באיור מופיעות 2 דוגמאות. בכל אחת מהן מופיעים 2 מגדלים, מעין משולשים, , ככל שה "מגדל" גבוה יותר סימן שבמוח העכבר הופרש יותר דופמין. המגדל השמאלי בכל איור מסמן כמה דופמין קיבל העכבר שהריח ריח שרומז שהוא עומד לקבל טיפת מים מתוקים. המגדל השני, מיימינו, מראה כמה דופמין הוא קיבל כשאכן קיבל את טיפת המים והסוכר. במילים אחרות: בגרף רואים שאחרי כמה חזרות, העכבר התחיל לצפות למי-הסוכר - המוח מפריש דופמין כבר בתחילת הניסוי (שיאו אחרי חצי שנייה ), ועוד תוספת כשהוא באמת מקבל את הרוורד - בשנייה השנייה.
מקורות שונים לקריאה בנושא מוטיבציה, VTA, מערכת הרוורד. דופמין. רשימה חלקית .
Berridge KC. (2004) "Motivation concepts in behavioral neuroscience Physiology & Behavior 81 (2004) 179– 209
Berridge KC, Robinson TE and Aldridge JW (2009) " Dissecting components of reward: ‘liking’, ‘wanting’, and learning". Current Opinion in Pharmacology 9:65–73
Schultz W, Dayan P, Montague PR (1997)
"A Neural Substrate of Prediction and Reward" SCIENCE 275(5306):1593-9
Biederaman I., Vessel E. (2006) "Perceptual pleasure and the brain" , American scientist, Vol 94. 249-255.
Cohen JY, et al. (2012) "Neuron-type-specific signals for reward and punishment in the ventral tegmental area". Nature.18;482(7383):85-8.
Cohen, Jeremiah Y.; Haesler, Sebastian; Vong, Linh; Lowell, Bradford B.; Uchida, Naoshige (2012). Neuron-type-specific signals for reward and punishment in the ventral tegmental area. , 482(7383), 85–88. doi:10.1038/nature10754
Zink CF et al. (2008)
"Know your place: neural processing of social hierarchy in humans". Neuron. ;58(2):273-83
Processing of social and monetary rewards in the human striatum. Neuron. Apr 24;58(2):284-94
Kim H, Shimojo S, O'Doherty JP. (2011) "Overlapping responses for the expectation of juice and money rewards in human ventromedial prefrontal cortex". Cereb Cortex.;21(4):769-76.
F. McNab , A. Varrone, L. Farde, A Jucaite, P. Bystritsky, H. Forssberg, T. Klingberg (2009) Changes in cortical dopamine D1 receptor binding associated with cognitive training. Science. ;323(5915):800-2
H. Takahashi1, M. Yamada2, T. Suhara2 (2012)
Functional significance of central D1 receptorsin cognition: beyond working memory. Journal of Cerebral Blood Flow & Metabolism 32, 1248–1258
Kim H, Shimojo S, O'Doherty JP. (2011)
"Overlapping responses for the expectation of juice and money rewards in human ventromedial prefrontal cortex". Cereb Cortex.;21(4):769-76. דופאמין, מטבע משותף.
Soc Cogn Affect Neurosci.;7(3):274-81.
Murayama K, Matsumoto M, Izuma K, Matsumoto K.(2010)
Neural basis of the undermining effect of monetary reward on intrinsic motivation.
Proc Natl Acad Sci U S A. , 107(49):20911-6