top of page
  • Npint

קטמין, סיוטים, ודיסוציאציה - מה ניתן ללמוד מאנשים המתעוררים מהרדמה על מהי הזיה מסויטת, ועל הקשר בין גוף לנפש

עודכן: 18 במאי



במחלקות השונות של ביתי החולים מאושפזים חיילים העוברים ניתוחים שונים. בין חומרי ההרדמה ושיכוך הכאבים נעשה תדיר שימוש בחומר הנקרא קטמין. יש בו תועלת ותוצאות מועילות אך קימות גם תופעות לוואי (שניתן להתגבר עליהן, אם כי יש מטופלים המעדיפים להימנע ממנו).


מהו קטמין?


הקטמין משמש ברפואה להרדמה, הורדת כאב, דפרסיה, אסטמה וגם לעיתים לטיפול באפילפסיה. הוא משמש גם כסוג "סם אונס", וכלי למחקר אודות השפעות של הקטמין שיוצרות תחושה של הפרדה בין גוף לנפש (אני מרגיש.ה כאילו "אני" נפרד מהגוף שלי, מסתכל עליו ועל מה שקורה לו "מבחוץ"). .


במקרים בהם משתמשים בקטמין לצרכים רפואיים נצפות פעמים רבות תופעות שליליות בשלב ההתעוררות - הזיות, סיוטים, הפרעות ראיה, מחשבות רדיפה ו"הפראקטיביות - תנועות לא רצוניות של הגפיים ("השתוללות").


 קטמין הוא חומר הרדמה דיסאסוציאטיבי. [1]. הוא מעורר ענין מחקרי בשל יכולתו להפריד בין ההכרה (תודעה, נפש) לבין תחושת הגוף (דיסוציאציה).


במקור המונח דיסאסוציאציה שימש להתייחסות למצב מוחי של ניתוק התלמוס ("שערי התודעה")- מה-ניוקורקטס (אזור מוחי הקשור לתודעה ועיבוד קוגנטיבי), והמערכת הלימבית (רגשות, תגמול מוחי, הפעלת מסלולי מתח וכו). המושג דיסאסוציציה משמש כיום לתאור מצב של ניתוק בין הגוף לנפש.[2,3] - כפי שקורה בטראומות שונות, במצבי קיצון על קסקדת המתח והשרידה - .

בעקבות המחקרים השונים - התגלה שדיסוציאציה מערבת אזורי מוח שונים, חלקם יחודיים לחיבור בין ההכרה לתחושת הגוף.


בפוסט הנוכחי נרחיב אודות שתי תופעות הקורות לפעמים בעקבות שימוש בקטמין:

  • הזיות, סיוטים, ועיוותים בתפיסה של חוש הראיה.

  • מצבים דיסוציאציביות - הפרדה בין גוף לנפש. איך הם קורים ומה זה יכול להציע.


@@@@@


אנשים המתעוררים מהרדמה בה נעשה שימוש בקטמין, מדווחים לפעמים על הזיות וסיוטים.

איך זה קורה ומה זה מלמד אותנו על ההבדל בין הזיה להזיה מסויטת


למה נוצרות הזיות

קטמין גורם לניתוק בין חלק מוח שנקרא תלמוס, לבין אזורים של עיבוד קוגנטיבי מודע.

ניתוק זה יכול להיות הגורם לסיוטים, הזיות וכולי. הסיבה לכך היא שלחלק המוח שנקרא "תלמוס" יש תפקיד חשוב בהעברת מידע המגיע מאברי החושים (עיניים , אוזניים וכו) - אל החלקים הקוגנטיביים הגבוהים שמנסים לעבד את המידע המגיע אליהם מאברי החושים ולזהות מה רואים.

אבל אם משתמשים בחומרים שחוסמים את המידע הזה ומונעים הגעתו לחלקים הקוגנטיביים - , המוח נותן פרשנויות מומצאות/ניחושים לריצוד של אור, לרעשיים בהולכה של הנוירונים, למשב של רוח. ואז אנחנו "רואים" או "שומעים" דברים שמקורם בניחושים של המוח - ללא קשר למציאות סביבנו.

ניתן לקרוא על כך בפוסט "שערי התודעה" באתר זה. וכן בפוסטים על הזיות ושמיעת קולות.


ההבדל בין הזיה להזיה מסויטת

בהזיה אנחנו רואים מולנו תמונות ומראות שאחרים סביבנו לא רואים. אנחנו יכולים לראות תמונות שמשתנות במהירות - הר שלובש תמונה של פנים, חפצים קטנים וגדלים, תמונה מחולקת לחלקי פנים. דמויות אפלות ומפחידות שהולכות דרכנו וכו. אנחנו יכולים לראות עצמנו בצורה חיה - כאילו אנחנו באצטדיון מלא באנשים כשכולם מצביעים אלינו באצבע מאשימה ומנסים לירות בנו ולחסל אותנו... . - כל אלה תמונות מפחידות . אולם משיחות עם אנשים המתעוררים מהרדמה עם קטמין, ועם אנשים המשתמשים בחומרים שונים (לדוגמה קנביס) וחווים חוויה לא טובה - הסיוט הגדול ביותר הוא תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים.


סיוט הוא חוויה ולא תמונה או קול

התמונה בהזיה מסויטת יכולה להיות תמונה פשוטה. דמות מסרט מצויר (מיקי מאוס, דונאלד דאק, פוקימון), פרצופים שונים, לעיתים עם טוויסט (ליצן מרושע) . לאו דווקא פושע מפחיד או דמות מאימת. מה שיוצר את תחושת הסיוט היא תחושת חוסר השליטה. "כאילו אני טס במכונית בלי שליטה על ההגה או הבלמים בעיקולים מפחידים במורד הר תלול". "כאילו אני רואה דמות מצוירת מסתובבת בלי שליטה על מסך גדול", כ"אילו רצות לי במהירות עצומה מול העיניים דמויות והן מתחילות להתעוות בצורה לא מוכרת, בלי שאני יכול לעשות דבר". "כאילו מנגנים לי על הגוף עם בסים ותרועות חצוצרה והגוף שלי נע בלי שליטה". זוהי חוויה בה התודעה שלנו לא בשליטתנו, החומרים המגיעים אליה רצים במהירות. אנחנו לא יכולים לשלוט בתנועות הגוף. ביומיום אנחנו יכולים לחשוב על סיוטים עליהם אנחנו חולמים: תרחישי איימים "ראליסטיים": חיזרים חוטפים אותי, זומבים , או מחבלים פורצים לי הביתה ואני חסרת אונים וכולי. אבל מעדויות שונות של אנשים שחוו הזיות מסויטות - סיוט בזמן ערות הוא דבר שחווים. הוא חוויה מאד נוכחת של חוסר שליטה בקצב פעילות המוח והמידע המגיע לתודעה, תחושת חוסר מוכרות וזרות מבהילה, תחושה של פחד מוות מלוווה במוח דוהר ללא מעצורים, המובילים לאימה ופחד עצום ורב ממדים.


הבנה יכולה לעזור

אחרי שעוברים חווית סף מוות, שטף של דופמין ואדרנלין שמאיצים את המוח, אופיואידים שמנתקים את תחושת הגוף כפי שקורה בחוויות קפא והתנתק על קסקדת השרידה, - תפיסותינו את העולם עלולות להתערער. בהעדר הסבר מנרמל הזיות וסיוטים יכולים לעורר פחד גדול. איך נכנסות לי למוח תמונות שאף פעם לא ראיתי? מה מקור הצבעים השונים שאני רואה? למה התמונות מתחילות להיות מפוקסלות?


וגם שאלות פילוסופיות עליהן אנחנו תוהים לעיתים ביומיום: האם יש אלוהים? האם אני כלי משחק בידיו של יוצר משחקים עליון? האם מישהו אחר שולט בתודעה שלי?


נוכל לתת תשובה מדעית - רק לשאלות הנוגעות נושא התמונות השונות.

כפי שמצאנו גם לזה יש ערך בארגון החוויה.



איך נכנסות לי למוח תמונות שאף פעם לא ראיתי? איך נוצרים חיבורים משונים ומעוותים כל כך שלא קיימים במציאות? ועוד בכזאת מהירות?

מבחינה מדעית קימת לכך תשובה פשוטה. אין הדבר בא להגיד שזוהי התשובה היחידה האפשרית. התשובה להלן היא שחקר המוח יכול להציע בתור הסבר מנגנוני מוכר הקיים במוח.


הזיות מערכת הראיה במוח


בניגוד לחשיבה ולאמונה שלנו התמונות במוח אינן נמצאות ב"קופסאות" נפרדות.

כשמגיע מידע ראייתי לעיניים, נקלטות על הרישתית נקודות אור וחושך בצורה טופוגרפית.

הנקודות האלה מתחברות לקווים בעזרת תאי-מוח יעודיים, ובהמשך חוברות לתצורות אופיניות, ולתמונות מורכבות יותר ויותר.


אולם התמונות האלה אינן קבועות ומקובעות בקופסאות. כל אחת מהתמונות שאנחנו רואים, או מדמיינים, נוצרת מפעילות של קבוצות נוירונים שונים המעבדות ומגיבות לפיצ;רס בסיסיים שונים: קווים, בעוביים שונים, בזווית שונות, בצבעי בסיס שונים, בעומקים שונים וכו.


כשאנחנו רואים תמונה, חלקי התמונה וקבוצות הנוירונים האלה חוברים יחד באופן זמני, ופועלים יחד באופן מסונכרן - וכך נוצרת מול עיננו תמונה הנתפסת בתודעתנו כשלם קוהרנטי בעל משמעות. כשהקשב שלנו נע למקום אחר, או בחלוף פרק זמן, הקישור הזמני הזה מתפוגג וחלקי התמונה יכולים לחבור יחד באופן שונה, ולקבל משמעות שונה.


ראו לדוגמה את התמונה למטה. מה אתם רואים - זקנה או צעירה? ארנב או ברווז? שימו לב, כל אחת מהתמונות מכילה אותם פיצ;רים אותם קווים ואותן נקודות. הדרך בה המוח שלנו מחבר בינהם יוצרת את הפרשנות: מקור או אוזניים? ארנב או ברווז. אם עיגול העין והקווים האלכסוניים שמעליה נתפסים כנוטים/מכוונים שמאלה אנחנו מפרשים כ"ברווז". אחרת מפרשים כארנב.


אותם קווים, אותן קבוצות נוירונים יכולות לחבור בינהן וליצור בתודעה שלנו פרשנות משלה. בד"כ כשמסתכלים על התמונה היא מתחלפת, פעם רואים ברווז, ופעם ארנב. כשהמוח מתרכז בפרשנות אחת הוא מנחית (חוסם/עושה אינהיביציה) את שנייה ולהפך להפך.


הנה עוד דוגמה:                                 צעירה או זקנה? מה אתם רואים?

אותה תמונה, אינה בקופסה יחידה. קבוצות שונות של נוירונים מתחברות בינהן ומוליכות לפרשנויות שונות: פה של הזקנה או שרשרת לצוואר הצעירה? והמוח מתרכז כל פעם בחלקים אחרים של התמונה, בפרשנויות שונות, ונוסע אליהם במחשבות.


בספר איתמר צייד החלומות של דוד גרוסמן - מתוארת סיטואציה דומה: איתמר חולם על שד מפחיד ורק אחרי שהוא "לוכד אותו" במלכודת שבנה בעזרת אביו הוא מגלה שהקרניים של השד הן כמו של פרה שראה פעם, והעיניים האדומות הן כמו העיניים האדומות של איש אחד שהתפרע ברחוב, והקול הוא כמו של חריקת דלת במרתף שלא שימנו את הצירים שלה... אוסף של חלקים "פריקים" מהם בנויות התמונות שלנו בואריאציות שונות. המשותף לכולן הוא שהם חלקי תמונות מסיטואציות שהרגש המשותף בהן היה פחד...


אם כך - תמונות שלא ראינו אף פעם יכולות להיווצר אצלנו כשם ש"בינה מלאכותית " מייצרת אותן: צרוף יצירתי של חלקים של תמונות שראינו לכדי שלם חדש - פעמים מעוות, פעמים משונה, ותחושה של חוסר שליטה ומוח דוהר יכולים להוביל למצב בו התחושה המובילה היא של פחד וחוסר שליטה.


הכרת המנגנונים המוחיים העומדים אחרי יצירת תמונות אלה ומודעות לתהליכים המובילים אליה - יכולה להרגיע ולאפשר התבוננות סקרנית וחשיבה. כמו שעשה איתמר...





לקריאה נוספת


על תכונת הפריקות ראו גם


על הזיות ראיתיות ושמיעתיות אפשר לקרוא גם ב




קטמין ודיסוציאציה


במקור המונח דיסאסוציאציה שימש להתייחסות למצב מוחי של ניתוק התלמוס ("שערי התודעה")- מה-ניוקורקטס (אזור מוחי הקשור לתודעה ועיבוד קוגנטיבי), והמערכת הלימבית (רגשות, תגמול מוחי, הפעלת מסלולי מתח וכו). המושג דיסאסוציציה משמש כיום לתאור מצב של ניתוק בין הגוף לנפש.[2,3]



כיצד גורם הקטמין לדיסוציאציה?


מחקרים עכשוויים בקטמין מראים שבזמן הפעילות שלו הוא יכול לחסום, או להביא למצב של חוסר פעילות של אזור מוחי שנקרא Posterior Cingulate Cortex - PCC.

תת פעילות של ה PCC גורמת לתחושות חרדה שהולכת וגדלה ככל שהפעילות שלו יורדת.

(להרחבה ראו ויקיפדיה. משם גם לקוחה התמונה).


חרדה מובילה לעליה בכמות ה CO2 בגוף, ומפעילה את קסקדת השרידה.


שימוש בקטמין יכול לחסום את פעילותו של ה PCC. ולכן להוביל בהתעוררות לתחושות של חרדה, מחשבות דיסוציאטיביות. ותחושת "התנתק" על קסקדת המתח והשרידה. בנוסף, חרדה מעידה על הפעלה גבוהה של האמיגדלה - ומכאן מחשבות רדיפה, פראנויות וכולי.


ה PCC נמצא במחקרים שונים מאד דורשני מטבולית, הוא דורש לפעילותו משאבים ואנרגיה מוחית רבה. הדבר מהווה עדות לשימוש הרב שנעשה בו באופן שוטף.



 


אזור ה PCC וחווית העצמי


ה PCC מקושר לאזורי מוח רבים ברשת קשרים ענפה. מעניין לציין את הקשר שלו לחווית העצמי, לזיכרונות האוטוביוגרפים שלנו, ולרשת ברירת המחדל שלנו.


רשת ברירת המחדל היא קבוצה של אזורי מוח - הקשורים לחשיבה אודות העצמי, השוואתי לאחרים, קשריי עם החברה, ולחוייה הסוביקטיבית של העצמי.


קטמין ותחושת הגוף


אפקט נוסף של הקטמין היא חסימה של תחושת גוף. אם נתבקש ליגוע באף שלנו בלי לראות אותו נעשה זאת בלי בעיה. הדבר אפשרי כי המוח שלנו מקבל ברגיל קלטים מהגוף על איפה נמצאים חלקיו השונים (החיצוניים). קטמין חוסם תחושה זו.


ביחד האפקטים האלה (ניתוק רשת ברירת המחדל וניתוק תחושת הגוף) , ואולי עוד אחרים, מובילים לדיסוציאציה בין גוף לנפש.


הדבר מעניין כיוון שהדיווחים על חווית הדיסוציאציה לא מובילים לחוויה של העלמות העצמי.

הדיווחים הם על התבוננות בגוף שלי מבחוץ, באדישות, כאילו כל הדברים האיומים שקורים לגוף אינם קשורים אלי....

 

תופעה מפתיעה זו מובילה לתהייה עד כמה ההזדהות שלנו עם הגוף שלנו כחלק מרכזי ב"אני" שלנו - נכונה... האם באמת אנחנו צריכים את הגוף כדי להיות אנו עצמנו?


נקודה לחשיבה: ממה נובעים הסבל והעצב שלנו בעקבות מקרי-אונס, טראומות אלימות שונות, ותחושת חוסר שליטה במה שקורה לגוף שלי ?  האם יתכן שצודקים חכמי היוגה שטוענים שהדבר נובע מהזדהות עם הגוף שלי? הזדהות עם תפיסה שהגוף שלי זה אני?האם קימת זווית ראיה אחרת, כזו המפרידה בין גוף ונפש. ואם כך הוא הדבר איך נוכל להשתמש בתובנה זו?


61 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page