top of page
  • Npint

נוירו-מלחמה: רגשי אשמה, הצורך בעשייה ושייכות, ו"רצון חופשי" - מה מפעיל אותנו

עודכן: 3 בדצמ׳ 2023



בזמן מתח גבוה ופחד מופעלת אצלנו מערכת אוטומאטית שמזריקה לדם שלנו הורמונים שונים, חוסמת את הנשימה, מגבירה את קצב הלב, חוסמת חשיבה רציונאלית ומובילה אותנו להתנהגויות אוטומאטיות ותחושות (מוכוונת אבולוציה) של זעם וקרב מצד אחד, ובמיקרים של חוסר יכולת לפעול - מצבי "קפא" או "התנתק" המערכת המולדת הזו מובילה אותנו, כשאנחנו לבדנו, לתחושת בדידות גדולה, ולצורך גובר מאד להסתנכרן ולחבור לאנשים נוספים. להיות חלק משלם גדול יותר. למערכת הזו קוראים קסקדת המתח והשרידה וניתן לקרוא על פעולתה כאן.


הצורך בשייכות וסינכרון עם האחרים גובר, ואנחנו מתאחדים, חוברים יחד, פועלים למען המטרה המשותפת.


שני מנגנונים משלימים פועלים בעוצמה:

מנגנון של עשייה משותפת, הסתנכרנות בחשיבה ובעשיה מצד אחד, ומנגנון של ניטור - ובחינה - מה אחרים עושים? האם אנחנו כמו כולם? מהצד השני.


ככל שאי הוודאות גוברת ותחושת הסכנה והמתח עולה - המנגנונים האלה פועלים בעוצמה רבה. גורמים לנו לדבוק זה בזה. להתכווץ לאגרוף אחד מאוחד שיכה באויב. לחבור ביחד ולהלחם כאיש אחד כתף אל כתף.


בזמן סכנה קיומית, אי--וודאות ומתח -אם אנחנו מרגישים שייכים, משמעותיים, יחד - אנחנו מרגישים טוב. תמונות של חילים לפני הקרב רוקדים ושרים במעגל מחובק - מוכרות לכולנו.

אחרת אנחנו מרגישים תחושות של מתח, פחד וחרדה בעצמות שונות.


עשייה ופעילות משפרים את ההרגשה שלנו, גורמים לנו להיות אקטיביים, דרוכים, לוחמים. מעניקים תחושה של בחירת מטרות והשגתן, הרגשת שליטה בעולם מפחיד וכאוטי ראו כאן


מנגנון ניטור עצמי - בזמן מלחמה וסכנה קיומית, אם אנחנו חשים שוני מהחברה ודרכי פעולתה, מופעלים אצלנו מנגנוני ביקורת עצמית, אשמה, ובושה, תחושת בדידות חריפה והלקאה עצמית - מסלולים אלה מופעלים ברמת רגישות גבוהה וגורמים לנו כאב ותחושות רעות - מפעילים אותנו לחבור לאחרים להיות כמו כולם. בעקבות טרומה הם יכולים להפעיל את מסלולי הכאב במוח, חלקם בחפיפה, לדרך בה מופעלים המסרים המגיעים ממסלולי הכאב פיזי. ועוצמתם גבוהה במיוחד.




בזמנים של מתח גבוה ותחושה של סכנה קיומית

אנחנו "מנטרים" באופן אוטומאטי ולא מודע את סביבתנו החברתית,

בודקים אם אנחנו "כמו כולם". רגישים מאד לכל שוני.

ומתכוונים ל"ביחד" כאיש אחד

לסינכרון ותחושת זהות ושייכות


כאשר אנחנו לא עסוקים בעשיה ממוקדת - פועלת במוחנו "רשת ברירת המחדל". רשתות נוירונים השיכות לרשת ברירת המחדל עוסקות בין השאר - בעצמי, יחסי עם החברה, מעמדי, שייכותי וכולי. בזמן מלחמה ההבדלים ביני לאחרים בולטים יותר, מועצמים על רגש ותחושות הזדהות גבוהות - וגורמים לביקורת עצמית, תחושות אשמה ובושה וכולי.


מנגנונים מוחיים מולדים - של הלקאה עצמית, אשמה ובושה בסטראס גבוה וסכנה קיומית

דוחפים אותנו לחבור יחד.

מנגנונים אלה מובילים לתופעות מוכרות:


  • ביקורת עצמית, עד כדי הלקאה עצמית

  • תחושות של אשמה לא פרופורציונלית - אחריות יתר (הכל בגללי) - יכולתי לעשות משהו (לכאורה) ולא עשיתי.

  • תחושת אשמה של ניצולים (למה כולם מתו ורק אני שרדתי, החטופות סובלות ואני לא...)

  • תחושת בושה יש בי משהו מהותי פגום (אני אפס, לא מסוגל לכלום, ציפיתי מעצמי להיות גיבור וברחתי והתחבאתי).

כל הנ"ל הם נגנונים המוחיים שדוחפים אותנו בזמן מתח גבוה - להיות "כמו כולם",

להסתנכרן במחשבה, בהתנהגות וברגש - כדי להיות חלק משלם גדול יותר.


הביקורת העצמית וההלקאה העצמית, ריגשי האשמה והבושה - אופייניים לזמני מתח גבוה וסכנת חיים - לטראומות אישיות וקיבוציות, לאבל ואובדן, לרגעי מתח גבוה והתגוננות מול סכנת חיים. הם מוגברים בעזרת מערכות מוחיות מרכזיות: מערכת הרגש (האמיגדלה), ומערכת המתח -

רגשות כאלה מקשים עלינו, סוחטות מאיתנו שמחת חיים, מונעית החלמה. מקשים על התמודדות.


מניפולציות תודעתיות

יש המנצלים מנגנוני מוח אלה של הדחף לעשייה מחד, ותחושה של אחריות יתר, ("זה תלוי בי", זה בגללי, אני צריך או צריכה לשנות דרכי) - כדי לעשות מניפולציות תודעתיות ולדחוף את הציבור לצורכיהם ואמונתם.


דוגמה מהימים הראשונים של המלחמה


גורמים עלומים העלו קמפיין בטיק טוק שמנצל את התעוררותם של ריגשי אשמה ביולוגיים (זה בגללי, זה תלוי בי, במעשים שלי, מסיבת הטבע היתה בלבוש לא צנוע..., זה בגללי...) והצורך הביולוגי בעשיה לעוד צעד לכיוון הדתה והשלטת קמפיין וקידום מושגי "הצניעות" של סוכני הדתיות. במסגרת הקמפיין פורסמו תמונות של נערות הגוזרות בגדים "לא צנועים" כדי לעזור להחזיר את החטופים ואת חילי צה"ל בשלום.




ניצול ציני של המצב בו חלק מהעם נלחם בעוז, נפצע, נהרג, נותר נכה, בעוד חלק אחר עסוק בהנחלת ערכיו הדתיים לציבור שבבית בעודו מטיל אשמה על בגדיהן והתנהגותן של נשותיהם ובנותיהם של החילונים הנלחמים... הדבר מקומם ומכעיס מאד. - אז כדאי לדעת: גזירת בגדים לא תציל את החיילים. לא תעניק להם תחושה טובה יותר. אין פסול בבגדים שלכן, לא הם אשמים - לא לבגדים שלכן תקום בסוף המלחמה וועדות חקירה - [למרבה השמחה, הקמפיין לא תפס. הידיעה הנ"ל נדחקה בו ביום מעמודי החדשות, חוכמת ההמונים סייעה בכך].


דוגמאות נוספות לנטילת אשמה לא פורופורציונית:


חיל שקפא בזמן קרב ומרגיש רגשי אשמה שהחברים שלו נהרגו והוא לא.

בזמן קרב מופעלת בעוצמה קסקדת השרידה והמתח . מתחילים בדריכות והערנות מוגברת, עוברים למצבי הלחם או ברח, ועכאין מוצא או יכולת הינצלות, ניטלת מאיתנו ולשלוט בגוף שלנו . ניטלת היכולת לפעול בכרצוננו. אשליית הרצון החופשי. הגוף קופא (הופכים למשותקים בלי יכולת לזוז, הגרון נחסם ולא יכולים להשמיע קול). נשללים החשיבה העצמאית, ולעיתים אף רישום הזיכרון של המאורע. לשלב הקפא על הקסקדה יש מניעים ביולוגיים אבולוציוניים אבל הנקודה היא שזה לא בידנו. הגוף מפעיל אותנו באופן מוכתב מראש, מולד.



בלוויות של חברים שנפלו בקרב: חלק מרגישים - אני עצוב מאד שזה קרה אבל האמת היא שאני שמח שזה לא אני, - אחרים מרגישים הפוך, ריגשי אשמה קשים - למה אני נשארתי בחיים וכל החברים מתו. לעניין זה ראו הסבר למעלה לגבי המקור לתחושה.


חבר שלא היה בקיבוץ במקרה בזמן פלישת המרצחים לכפרו - חש רגשי אשמה על שלא היה שם, לא חלק את גורלם...


לא הודתי מספיק על המשפחה הנהדרת שלנו ולכן הבן שלי נפל בקרב. זוהי תאורית האל הנוקם ומלמד הלקח - ו"אחריות יתר" - תחושה שהדברים תלויים בי.


בגללי אנסו אותי... ! (אופייני לנפגעי ונפגעות אונס. אפשר לקרוא על זה בפוסטים השונים באתר הנוגעים לפגיעה מינית, תלותיות,לדוגמה כאן). אז לא! האשם הוא התוקף החייתי.


גם חלקים מהציבור עושים דבר דומה - מאשימים את הקורבנות באסון. בדרך זו הם משיגים מעין שליטה והגיון בארוע - מכינים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם לא בוגדים, לא שמאלנים, לא חובבי מסיבות טבע.


איך עוזרים?

מחבקים ונמצאים יחד מהרגע הראשון. זה מונע בדידות, מונע נפילה לתחושות אשמה.


והנה התשובה של מ. לשאלה הזו


לקח ל מ. עשרות שנים להשתחרר מרגשי אשמה. ולבסוף נפל לו האסימון וככה הוא אמר לי

רוב החיים שלנו סובבים סביב ארועים שלא בחרנו.


כל בחירה שלנו, מהפשוטה ביותר - מובילה למסלול שאי-אפשר לדעת לאן יוביל.


במהלך היום אנחנו עושים בחירות פשוטות, טריאבליות, כאלה שלא נותנים עליהן את הדעת: מתעכבים דקה יותר או פחות ליד מקרר הארטיקים בקיוסק, מאחרים להגיע לצומת מסוימת, ונפגעים מרכב שעלה על המדרכה בדיוק בשנייה בה הגענו אל הכביש.


הבחירות הגורליות, אלה החורצות חיים ומוות, - פעמים רבות לא בידנו.


וכשמדובר במקרה קיצון - הנותרים בחיים מתבוססים בריגשי אשמה ובתחושה ש"הכל בגללי". אם הייתי מגיע מוקדם יותר הביתה, אם הייתי בוחרת מסלול אחר... הילד שלי לא היה נפגע, אישתי היתה נותרת בחיים..


ולכן צריך לזכור - "רוב החיים שלנו סובבים סביב ארועים שלא בחרנו" - רבות מהתגובות שלנו אוטומאטיות ולא מודעות. הבחירות הגורליות, אלה החורצות חיים ומוות, - פעמים רבות לא בידנו.רצף בנאלי, מיקרי של ארועים שפשוט קורים.


גם קורבנות טראומה מתבוססים עמוקות בריגשי אשמה לא פרופורציונאליים. "הכל באשמתי"!


תחושת האשמה הזו היא תגובה אוטומאטית שלנו שקוראת במצבים של מתח גבוה ופגיעה בתחושת העצמי. תפקידה הכללי של תחושת האשמה לחברת אותנו, לגרום לנו לפעול במסגרת כללי החברה והתרבות שלנו. אולם במקרי קיצון מעגל החיברות הזה משתק אותנו, מבודד אותנו, מציף אותנו ברגשות אשמה לא פרופורצונאליים וחסרי בסיס.


חשוב לדעת, במצבים טראומתיים ובמקרי אונס, מוות, ואסון יש רצון עז (אוטומאטי ומובנה ברשתות המוח) להשתייך ולהשען על החברה . לצורך הזה יש בסיס אבולוציוני (קל יותר לשרוד כשאנחנו חלק מקבוצה). גינוי מצד אחרים או אפילו התעלמות או חוסר חיבוק חם ותומך מאד - מחזקים ולעיתים מקבעים האשמה עצמית ואמונת שווא ש"הכל קרה בגללי".


מקרה בולט של חוסר יכולת להפעיל רצון חופשי, קורה כשנמצאים במצבי קיצון על קסקדת השרידה. אנשים רבים מאמינים שהכל בגללם, אם היו חזקים יותר, נחושים יותר וכו - זה היה מסתדר. אבל זוהי טעות של חוסר ידע. במקרי קיצון מופעל אצל בני אדם תהליך ביולוגי אוטומטי, המזריק לגופינו ומוחינו חומרים שונים (אופיואידים, אוקציטוצין (או טוסטסטרון), אדרנלין) באזורים המכתיבים את דרך הפעולה של הגוף-מוח שלנו. המחשבה שזה הייה תלוי בי וברצון שלימובילה לריגשי אשמה ובושה גדולים. אולי עוזר לדעת ולו במעט את הבסיס הביולוגי של התופעה. ./ will has nothing to do with it/ הקוראת פעמים לא מעטות במקרים של אונס, שבי, חוסר אונים דרמטי כשהחיים תלויים על חוט השערה, כשלא נכנס מספיק חמצן לראות וכשה CO2 לא מתאוורר. . זהו מצב מורכב במיוחד, כי מופעל מנגנון שרידתי אבולוציוני, שכתלות במצב ובעוצמת פעולת קסקדת השרידה מונע, באופן מכוון אבולוציונית, אפשרות בחירה חופשית. מאורעות ה 7 באוקטובר 2023 סיפקו דוגמאות רבות לכך. במקרים של אונס, נפילה בשבי, שהות במחנה ריכוז - כשיש אחר דומיננטי חזק שחיי תלויים בו - כתלות באימה, רמת החנק, ובסכנת המוות יש מקרים של נפילה למצב מוכתב ביולוגיה של הזדהות עם התוקף. יש לכך סיבות ביולוגיות (מופרשים אוקסיטוצין, דופמין, אדרנלין בכמות רבה) והקורבן מזדהה עם התוקף, חושב לדבר יתרון אבולוציוני גדול: 1. חוסר התנגדות וסינכרון עם התוקף מרגיע אותו ומקטין סיכוי שיהרוג אותי/יחנוק אותי וכו. 2. הקורבן מצליח לחשוב כמו התוקף, לנחש או לחוש מה התשובה או התגובה הרצויה לו וכך להינצל. ככל שהאימה גדולה יותר החיבור הנורא הזה גדול יותר.

הגוף ניצל אך הנפש נשדדת. אם לא נפעיל חמלה ונבין את המקור הביולוגי (זה לא בידינו, זהו מנגנון אוטומטי שרידתי) ריגשי האשמה יהיו איומים. הדבר קשה במיוחד כי לדוגמה במקרי אונס האנס חוזר ואומר - זה הכל בגללך! את.ה אשם במה שקרה לך. אתה צריך להענש על מעשיך הרעים! ובריגעי אימה ופחד - האדון קובע את טווח החשיבה של העבד...

עוזר להכיר את המנגנונים הביולוגיים, ולהבין שהתנהגויות אלה אינן מבחירתי, הן נגד בחירתי ונגד הרצון החופשי שלי. הבנה מאפשרת חמלה ואמפתיה. מאפשרת גם לאחרים להבין מה עובר על חלק מהשורדים וקורע את נפשם.


רגשי אשמה ושאלת הרצון החופשי


כדאי לשים לב לכך שרגשי אשמה נעוצים חזק בתחושה שלנו שיש לנו רצון חופשי ויכולת בחירה.


כי הרי אם יש יכולת בחירה ורצון חופשי אז כשאני עושה מעשה טוב אני מרגיש שזה בזכותי! אז גם - הכל באשמתי! אם הייתי עושה כך וכך הכל היה נגמר אחרת.


אז זהו, שזה לא ככה.


"רוב החיים שלנו סובבים סביב ארועים שלא בחרנו" - רבות מהתגובות שלנו אוטומאטיות ולא מודעות - והחלטות טריביאליות, יומיומיות יכולות להוביל למצבים שההסתברות לכך שהם יקרו מעטה מאד - ובכל זאת קורים.

לא הכל בידינו. לא הכל באשמתנו.

הבנה ומודעות לכך יכולים לעצור את יסורי הנפש הלא פרופורציוניים ולהפסיק את תגובת השרשרת שהתחוללה מבחירה אקראית , סתמית, ובחירות אקראיות, קטנות ולא משמעותיות, של אנשים, רמזורים, כלי רכב, רוח, גשם, כשל בחומרי הלחימה, הפעלה של קסקדת המתח והשרידה, וגורמים רבים אחרים.


לא נותר לנו אלא להשתדל לעשות כמיטב יכולתנו, ולהבין שפעמים רבות כשקורה לנו או לאהובנו אסון -

זה לא רק שזה לא באשמתנו - אלא להיפך.

אסונות קורים לנו

בניגוד מוחלט לרצון שלנו, ולבחירה החופשית שלנו.


כי רוב החיים שלנו אנחנו מגיבים לארועים שקורים לנו בלי שבחרנו בהם.

בניגוד מוחלט למה שרצינו.

בניגוד מוחלט למה שרצינו.



איך מתגוננים מרגשות שליליים כנ"ל

1. מודעות הבנה וניתוח שכלתני - "הא - ידעתי שההלקאה העצמית הזו תגיע. כמה אופיני למצבי מתח.... ואז - חובשים על הראש את הכובע הכחול, כובע החשיבה והאנליזיה השיכלית, ובודקים לוגית - לדוגמה - איזה סוג של האשמה עצמית אני נוטה לקחת עלי - הכל בגללי? (אחריות יתר), או אולי הזדהות יתר עם אחרים לדוגמה למה רק אני נשארתי בחיים? - (אשמת הניצולים) - או אולי החלטתי שלא אוכל, או, אכאיב לעצמי, כדי להרגיש מה ש-AAA מרגיש או מרגישה עכשו? - בהמשך הפוסט נסביר איך רגש מגביר רגשי אשמה לא פרופורציונליים, ואיך חשיבה מנתחת מווסתת את הרגש ומורידה רגשות שלילים מוכתבי ומועצמי ביולוגיה כנ"ל.

2. לדבר עם זה עם אחרים. לנתח יחד איתם. לספר על זה. אם מתכווננים לניירוטריט אפשר לקבל מידע על אוטומטים ומנגנונים מוחיים. אם מדברים עם חברים או עם גורמים טיפוליים - לקבל פרופורציות ותמיכה וכלים מזווית אחרת נוספת להתבוננות ולהקלה.

3. מתרגלים חמלה ( קבלה עצמית חיבוק של הרגשות של עצמנו, הפסקת השיפוטיות בביוליתרפיה, פסיכו-חינוך ) נסב את תשומת ליבכם לכך שקבלה עצמית קלה יותר עם המידע שהניירוטריט מספק.


בכל מקרה - אם הגעתם למצב כזה ראו את זה כסימן שאתם נמצאים במצב מתח מאד גבוה.

שתחושת שייכות אהבה ודיבור על הנושא ואיוורורו עוזרת. כשאומרים דברים בקול לאחרים, התגובה המודעת ובעיקר הלא מודעת שלהם נקלטת ואנחנו מבינים בגוף שאף אחד אחר לא חושב ככה עלינו. שאנחנו בסדר.


צפו מראש שזה הולך להגיע . זה אופיני לכולנו. וחשוב לזהות את זה אצל היקרים לנו ואצל עצמנו ולהשתמש בכוח האהבה והשייכות כדי להרגיש טוב כמו שמגיע לנו. נפתח את עצמנו לקבלת אהבתם של אחרים ולהתחבר יחד לחומה מגוננת של אהבה וטוב מהסובבים אותנו.


-----


הרחבה ביולוגית בנושא רחגשי אשמה. וכו. יורחב בעתיד לפוסט נפרד.


מתח גבוה, ביקורת עצמית, ושיפוטיות גבוהה


ימי מלחמה, אי-וודאות גבוהה, מתח גבוה - הנטיה הטיבעית, המולדת - להסתנכרן עם כולם, לחבור יחד כאיש אחד, להיות כמו כולם. לא להיות שונה, לא לבלוט. וכשאני לא כמו כולם, שונה, פועל מנגנון של שיפוטיות גבוהה, ביקורת עצמית גבוהה, עד לתחושה של רגשי אשמה ואפילו רגשי בושה.


דוגמה - למנגנון ה"הסתכלי סביב ועשי אותו דבר" - וההתבוננות המבקרת הלא מוצדקת - בפעולה:

סיפרה לנו חברה: אני אמא לבן חייל. בד"כ אני מאד דאגנית, אבל הפעם, כשהמצב והחשש גבוהים מאד - כשהוא התקשר דיברתי אליו בקוליות. שידרתי בטחון. כאילו נחסמו אצלי הדאגות והרגשות. כל האמהות האחרות דיברו עם הבנים בחשש ופחד גבוהים, ואילו אני, כאילו ניתק ממני הקשר לרגשות הרגילים שלי. למה זה קורה? מה לא בסדר אצלי?

למתבונן לא מעורב מהצד ברור (בד"כ) שהיא התנהגה מעולה. לא העמיסה על הבן את דאגותיה. חיזקה אותו. הקרינה לו בטחון שהיה זקוק לו. (וכך הוא גם אמר לה). אבל העובדה היא, שבזמן מתח גבוה - כשההתנסויות לא מוכרות, יש נטיה לביקורת עצמית והאשמה עצמית - מנגנון שתפקידו לגרום לנו לפעול כמו כולם, "להסתנכרן עם חוכמת ההמונים", לעבוד יחד.


אז אם זה קורה לכם - עיצרו לרגע, הזכירו לעצמכם מה תפקידו של מנגנון אוטומטי מולד זה. והזכירו לעצמכם - שהדבר נובע ממנגנונים המופעלים בזמן מתח ואי-וודאות. הקלו את משא הביקורת העצמית, את משא האשמה, ואת משא הבושה - הקשה אף יותר מהשאר. כשאתם במתח - חפשו חברים וחברה - ואל תאזינו לקולות ה"אני לא בסדר" שמערכת ביולוגית מכתיבה לכם כשאתם "חורגים מהשורה", לא כמו כולם.





אסון ותחושת אשמה

במלחמה, כמו בחיים קורים אסונות איומים. מאבדים חיים, אנחנו או יקירנו נהרגים, נפצעים, הופכים לנכים, ובמלחמה האחרונה גם נאנסים, נשרפים, נחטפים.. אחת התופעות המלווה אסונות כאלה היא תחושת אשמה. גם אם נאנסנו על ידי חיות אדם, נורינו, הפכנו לנכים, איבדנו את היקר לנו מעל - מתעוררת תחושה - זה בגללנו.... יכולנו לעשות משהו ולא עשינו... - וזה משא כבד מאד. פסיכולוגים קוראים לתחושה זו "תחושת אחריות יתר".


מה מקורה של תחושת האשמה. מה כדאי להבין לגביה. ואיך ניתן לזהות מניפולציות שעושים עלינו תוך ניצול מנגנון ביולוגי זה..



מנגנונים חברתיים במוח, בדידות וריגשי אשמה


אמפתיה, בדידות, ורגשי-אשמה וריגשי בושה הם חלק ממעגלי ההכוונה החברתית הטבועים במוחנו. הם גורמים לנו תחושה טובה (אמפתיה וסינכרון) או להיפך - כאב נפשי (בדידות, אשמה, בושה) ומתח גבוה, ומדרבנים אותנו לחפש חברה ולהשתלב בה. יש בכך הגיון אבולוציוני. רגשות אלה מופעלים במוח בצורה מוגברת מאד בעיתות סכנה, אובדן, ופחד גדול.


במוח קימים מנגנונים הבנויים כך שהם מאפשרים לנו לחוש את כאבו של האחר, להזדהות איתו, להסתנכרן איתו, להנות מה"ביחד" איתו, לרדוף צדק תוך אמפתיה, לחפש קשר ולחוש אחריות לאחר (לדוגמה נוירוני מראה).


במוח יש גם מנגנונים הגורמים לנו לחוש אשמה אם גרמנו נזק לאחר, אם פגענו בו, אם פעלנו לא לפי נורמות חברתיות, או לפי אמות המידה המוסריות של עצמנו, אם לא נהגנו באחריות מספקת ועזרנו מספיק. גורמים לחלקנו לרדוף צדק. בדידות גורמת לנו באופן ביולוגי לחוש כאב, מתח, ומצוקה ברמה שרידתית.

הפוטנציאל המשולב של המנגנונים האלה קיים אצל כל בני האדם - אולם מידת ההשפעה והמעורבות משתנה לפי גורמים גנטיים, תרבותיים, אישיים וחינוכיים. בעוד שאמפתיה וחיבור לזולת יכולה להעניק תחושות נעימות ומייטיבות - רגשי בדידות ואשמה הם שוט רב עוצמה. הם מדרבנים אותנו לפעול בצורה חברתית, ומכניסים אותנו למתח וחרדות - כשבבסיסן הלא מודע קיים החשש שאם לא נפעל ונשתלב בחברה נזרק לגונגל לבדנו בלי קבוצת שייכות שתעטוף אותנו ותגן עלינו. (בדיחות גזעניות שונות מתבדחות באופן מרובה דוגמאות על אמהות המטיבות ללחוץ על כפתורי האשמה של הילדים כדי להניע אותם לפעולה).


בזמן מלחמה הנטיות האלה הופכות להיות חזקות מאד. אנחנו מחפשים קשר, נדחפים ביולוגית לחפש קרבת אחרים בעלי מטרה שרידתית דומה ויש המרגישים אשמים אם הם לא בדיוק כמו כולם. הדבר יכול להביא לפעמים למצבים בהם אנשים חשים אשמים אם קורה ש"כולם מתו ורק אני נותרתי בחיים"... הבנה ומודעות למקורן של התחושות האלה -עוזרת. יש ערך למודעות למנגנונים הביולוגיים שדוחפים אותנו "להסתכל סביב" ולבדוק מה עושים כולם... - מטרתם לעזור לנו לשרוד. ולמרות רצוננו ותחושתנו שעל פי רצוננו יקרו הדברים - מסתבר שלא כך הדבר. רוב רובם של ההתרחשויות הפוגעות בנו בזמן מלחמה קורות כנגד רצוננו, למרות מאמצינו, והן לא בתחום אחריותנו.




במה אנחנו מאשימים את עצמנו - דוגמאות מהמלחמה האחרונה


קמפיין בטיק טוק שמנצל את התעוררותם של ריגשי אשמה ביולוגיים (זה בגללי, זה תלוי בי, במעשים שלי, מסיבת הטבע היתה בלבוש לא צנוע..., זה בגללי...) והצורך הביולוגי בעשיהלעוד צעד לכיוון התדתה והשלטת קמפיין וקידום מושגי "הצניעות" של סוכני הדתיות. ניצול ציני של המצב בו חלק מהעם נלחם בעוז, נפצע, נהרג, נותר נכה, בעוד חלק אחר עסוק בהנחלת ערכיו הדתיים לציבור שבבית בעודו מטיל אשמה על בגדיהן והתנהגותן של נשותיהם ובנותיהם של החילונים הנלחמים... הדבר מקומם ומכעיס מאד. - אז כדאי לדעת: גזירת בגדים לא תציל את החיילים. לא תעניק להם תחושה טובה יותר. אין פסול בבגדים שלכן, לא הם אשמים - לא להם תהיינה וועדות חקירה בסוף המלחמה.










דוגמאות נוספות לנטילת אשמה לא פורופורציונית:


חיל שקפא בזמן קרב ומרגיש רגשי אשמה שהחברים שלו נהרגו והוא לא.

בזמן קרב מופעלת בעוצמה קסקדת השרידה והמתח . מתחילים בדריכות והערנות מוגברת, עוברים למצבי הלחם או ברח, ועכאין מוצא או יכולת הינצלות, ניטלת מאיתנו ולשלוט בגוף שלנו . ניטלת היכולת לפעול בכרצוננו. אשליית הרצון החופשי. הגוף קופא (הופכים למשותקים בלי יכולת לזוז, הגרון נחסם ולא יכולים להשמיע קול). נשללים החשיבה העצמאית, ולעיתים אף רישום הזיכרון של המאורע. לשלב הקפא על הקסקדה יש מניעים ביולוגיים אבולוציוניים אבל הנקודה היא שזה לא בידנו. הגוף מפעיל אותנו באופן מוכתב מראש, מולד.



בלוויות של חברים שנפלו בקרב: חלק מרגישים - אני עצוב מאד שזה קרה אבל האמת היא שאני שמח שזה לא אני, - אחרים מרגישים הפוך, ריגשי אשמה קשים - למה אני נשארתי בחיים וכל החברים מתו. לעניין זה ראו הסבר למעלה לגבי המקור לתחושה.


לא הודתי מספיק על המשפחה הנהדרת שלנו ולכן הבן שלי נפל בקרב. זוהי תאורית האל הנוקם ומלמד הלקח.


בגללי אנסו אותי... ! (אופייני לנפגעי ונפגעות אונס. אפשר לקרוא על זה בפוסטים השונים באתר הנוגעים לפגיעה מינית, תלותיות,לדוגמה כאן). אז לא! האשם הוא התוקף החייתי.


גם חלקים מהציבור עושים דבר דומה - מאשימים את הקורבנות באסון. בדרך זו הם משיגים מעין שליטה והגיון בארוע - מכינים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם לא בוגדים, לא שמאלנים, לא חובבי מסיבותטבע.


איך עוזרים? מחבקים ונמצאים יחד מהרגע הראשון. זה מונע בדידות, מונע נפילה לתחושות אשמה.


והנה התשובה של מ. לשאלה הזו


לקח ל מ. עשרות שנים להשתחרר מרגשי אשמה. ולבסוף נפל לו האסימון וככה הוא אמר לי

רוב החיים שלנו סובבים סביב ארועים שלא בחרנו.


כל בחירה שלנו, מהפשוטה ביותר - מובילה למסלול שאי-אפשר לדעת לאן יוביל.


במהלך היום אנחנו עושים בחירות פשוטות, טריאבליות, כאלה שלא נותנים עליהן את הדעת: מתעכבים דקה יותר או פחות ליד מקרר הארטיקים בקיוסק, מאחרים להגיע לצומת מסוימת, ונפגעים מרכב שעלה על המדרכה בדיוק בשנייה בה הגענו אל הכביש.


הבחירות הגורליות, אלה החורצות חיים ומוות, - פעמים רבות לא בידנו.


וכשמדובר במקרה קיצון - הנותרים בחיים מתבוססים בריגשי אשמה ובתחושה ש"הכל בגללי". אם הייתי מגיע מוקדם יותר הביתה, אם הייתי בוחרת מסלול אחר... הילד שלי לא היה נפגע, אישתי היתה נותרת בחיים..


ולכן צריך לזכור - "רוב החיים שלנו סובבים סביב ארועים שלא בחרנו" - רבות מהתגובות שלנו אוטומאטיות ולא מודעות. הבחירות הגורליות, אלה החורצות חיים ומוות, - פעמים רבות לא בידנו.רצף בנאלי, מיקרי של ארועים שפשוט קורים.


גם קורבנות טראומה מתבוססים עמוקות בריגשי אשמה לא פרופורציונאליים. "הכל באשמתי"!


תחושת האשמה הזו היא תגובה אוטומאטית שלנו שקוראת במצבים של מתח גבוה ופגיעה בתחושת העצמי. תפקידה הכללי של תחושת האשמה לחברת אותנו, לגרום לנו לפעול במסגרת כללי החברה והתרבות שלנו. אולם במקרי קיצון מעגל החיברות הזה משתק אותנו, מבודד אותנו, מציף אותנו ברגשות אשמה לא פרופורצונאליים וחסרי בסיס.


חשוב לדעת, במצבים טראומתיים ובמקרי אונס, מוות, ואסון יש רצון עז (אוטומאטי ומובנה ברשתות המוח) להשתייך ולהשען על החברה . לצורך הזה יש בסיס אבולוציוני (קל יותר לשרוד כשאנחנו חלק מקבוצה). גינוי מצד אחרים או אפילו התעלמות או חוסר חיבוק חם ותומך מאד - מחזקים ולעיתים מקבעים האשמה עצמית ואמונת שווא ש"הכל קרה בגללי".


רגשי אשמה ושאלת הרצון החופשי


כדאי לשים לב לכך שרגשי אשמה נעוצים חזק בתחושה שלנו שיש לנו רצון חופשי ויכולת בחירה.


כי הרי אם יש יכולת בחירה ורצון חופשי אז כשאני עושה מעשה טוב אני מרגיש שזה בזכותי! אז גם - הכל באשמתי! אם הייתי עושה כך וכך הכל היה נגמר אחרת.


אז זהו, שזה לא ככה.


"רוב החיים שלנו סובבים סביב ארועים שלא בחרנו" - רבות מהתגובות שלנו אוטומאטיות ולא מודעות - והחלטות טריביאליות, יומיומיות יכולות להוביל למצבים שההסתברות לכך שהם יקרו מעטה מאד - ובכל זאת קורים.

לא הכל בידינו. לא הכל באשמתנו.

הבנה ומודעות לכך יכולים לעצור את יסורי הנפש הלא פרופורציוניים ולהפסיק את תגובת השרשרת שהתחוללה מבחירה אקראית , סתמית, ובחירות אקראיות, קטנות ולא משמעותיות, של אנשים, רמזורים, כלי רכב, רוח, גשם, כשל בחומרי הלחימה, הפעלה של קסקדת המתח והשרידה, וגורמים רבים אחרים.


לא נותר לנו אלא להשתדל לעשות כמיטב יכולתנו, ולהבין שפעמים רבות כשקורה לנו או לאהובנו אסון -

זה לא רק שזה לא באשמתנו - אלא להיפך.

אסונות קורים לנו

בניגוד מוחלט לרצון שלנו, ולבחירה החופשית שלנו.


כי רוב החיים שלנו אנחנו מגיבים לארועים שקורים לנו בלי שבחרנו בהם.

בניגוד מוחלט למה שרצינו.

בניגוד מוחלט למה שרצינו.


---


הכנה לפוסט נפרד הנוגע לרגשי אשמה במלחמה - אשמת הניצולים

"אני יליד אחד מקיבוצי עוטף עזה שנפגעו במתקפה. אני מבקר בקיבוץ לא מעט בסופי שבוע אך למזלי בשבת המקוללת ההיא לא הגעתי. למרות שעל פניו אני אמור לחוש הקלה מכך שנחסכו ממני הסכנה ומראות הזוועה, ועל אף שמשפחתי נחלצה בשלום, במקום להכיר תודה על מזלי הגדול אני חש אשמה גדולה ומועקה מכך שרבים ממכריי חוו את האסון ואני "יצאתי בזול". מה דעתך, יש צדק בתחושות?"

https://www.haaretz.co.il/blogs/hakirot/2023-10-29/ty-article/0000018b-79b8-d2fc-adcf-ffff94cd0000?dicbo=v2-MQJAmKc&utm_source=traffic.outbrain.com&utm_medium=referrer&utm_campaign=outbrain_organic


205 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page