אנחנו נוהגים לחשוב על הידע שלנו כאילו הוא נמצא במוח במגרות של זיכרון, בקופסאות של ידע. זיכרונות מבית אבא - כל אחת בקופסה. מאורעות יום אתמול - בקופסה אחרת. העצמי שלנו - קופסה מוגדרת. - החשיבה הזו נוחה לנו אבל אינה נכונה. היצוג במוח פריק. כל מאורע שאנחנו חווים הוא "סופר-פוזיציה" של חלקים שונים. האישיות שלנו היא סופר-פוזיציה של תכונות שונות, זיכרונות, מאורעות שחווינו - וכל אלה אינם נמצאים במוח במקום אחד. להלן נרחיב ונסביר. נדגים את הנושא באמצעות התיחסות לרגשות שלנו.
רגש הוא רכיב מרכזי במאורעות שאנחנו חווים. מרכזי אבל רכיב. חלק מהתמונה. חלק מהמאורע.
כמו שיש חלקים מלגו לבניית מכונית, ויש הגה, וגלגלים, ואבני בניה, ככה במוח בתאור מאורעות שונים יש חלקים שונים: רגש, תמונות, קולות, יחסים בינאישיים, התנהגויות וכולי, והמוח מרכיב אותם למאורע שלם - לא על ידי זה שהוא מקרב אותם פיזית להיות באותו מקום במוח, אלא באמצעות הפעלת על חלקי המאורע בו נזכרים, בו זמנית. . ההיפוקמפוס מסנכרן את הפעילות של כל חלקי ה"תמונה", כך שהם יתקשרו בינהם ויפעלו ברגע מסוים יחד, באופן מסונכרן. כמו תיזמורת שמנגנת שיר מסוים ביחד, באותו זמן.
הנקודה החשובה להבנה כאן היא שכל החלקים של הזיכרונות השונים אינם נמצאים בסמוך פיזית אחד לשני. המידע במוח מבוזר. וניתן לחיבור והרכבה בווריאציות שונות.
חישבו לדוגמה על קריאה: מערכת הראיה רואה את המילים, אזורי השפה מפענחים את משמעות המילים, המערכת הריגשית מגיבה למה שקראנו. וכל האינפורמציה הזו על חלקיה לא עוברת בשלמותה ממקום למקום כל פעם שאנחנו קוראים סיפור. היא מתחברת באמצעות גלי מוח לשלם אחד, מסתנכרנת ויוצרת את המאורע שחווים.
נסו בעצמכם: נסו להיזכר ביום הראשון שלכם בכיתה א, או בצבא. או בחתונה שלכם. או במאורע משמעותי אחר. שוטטו בזיכרון ונסו לאסוף את חלקי הארוע. מי היה שם? מה לבשו האנשים. מה היה הריח? האור, הצלילים שנשמעו? מה הרגשתם? האם הכל הרגיש כאילו הוא נמצא באותו מקום בזיכרון?
באיור: מחקרי מוח מציעים שחלקי הזיכרון מתחברים יחד למאורע אחד בעזרת גלי מוח איטיים וההיפוקמפוס (חלק מוח שעוזר לייצב זיכרונות חדשים - ומסנכרן בין חלקי מאורעות כך שיפעלו יחד) . בזמן שינה גלי המוח "משוטטים בין חלקי זיכרון שלנו, ומאפשרים למוח למחבר חיבורים יצירתיים בין חלקים שונים. כך אנחנו יכולים לקום ססוקר עם תובנה או פתרון לשאלה עליה חשבנו בשעת שינה. השיטוט הלילי בזמן שינה מייצב זיכרונות. רגשות ומאורעות מתגמלים מוחית מקנים תג חשיבות גדול לארוע וגורמים להיפוקמפוס לחזור ולנגן אותם - שוב ושוב בשעת שינה וכך עוזר לחיבור שלהם, לייצוב הדרך המוחית המחברת בין חלקי הידע או המאורע, ולזכירה שלהם. האיור מתוך הידען מכון ויצמן. ראו גם הפנייה למטה.
אטלס הרגשות במוח
רגש הוא רכיב ממאורעות שונים,
הוא לא מאוכסן ב"קופסה אחת" עם המאורע שבמסגרתו הוא נחווה.
לא נמצא באותו מקום פיזי במוח, יחד עם המאורע שיצר אותו אלא מחובר אליו באופן פריק. .
אותו רגש (פחד, שמחה, אכזבה, בדידות, רצון לקשר) יכול להגיע ממקורות שונים.
וכל רגש כזה מפעיל קבוצות גדולות של רשתות נוירונים שמיצגות אותו במוח.
זה היה יכול להיות מאד בזבזני אם המוח היה משכפל את ייצוגי ה"רגשות" האלה,
את רשתות הנוירונים שמבטאות אותם, כל פעם שאנחנו חווים אותם במהלך החיים שלנו.
למוח יש "אטלס רגשות". קבוצות נוירונים מקושרים שמייצגות רגשות שונים.
והוא מצמיד אותם לארוע לפי צורך. כמו "ארגז מילים" שנותנים לנו בבית הספר כדי שנתאר את המאורע.
לכן, יש לנו יכולת לחלום חלומות שונים, לפרק רגשות מסיפור אחד, למאורע מעורר פחד אחר, לחבר עיניים בצבע מסוים מסיפור אחד, לפנים של איש אחר, וכולי.
מוח לא "משכפל" את "אטלס הרגשות" המודעים והלא מודעים.
כדי להבין מה קורה כאן, חשוב מאד להבין ולא טריוואלי להפנים שהמוח בנוי בצורה פריקה. אין בו קופסאות.
חלקי התמונה שאנחנו רואים כמאורע אחד, בנויים מרכיבים שונים שנמצאים במוח במקומות פיזיים שונים. כל אחד מהחלקים בנוי כרשת דרכים עליה זורמת האינפורמציה, ודרכה הם מתחברים זה לזה ומתקשרים .
חלקי המאורע שאנחנו חווים מיוצגים במוח באזורים שונים.
רגש הוא אחד הרכיבים הדומיננטים. והוא מחובר באופן פריק, למאורע.
במוח יש יש איבר מוחי שנקרא היפוקמפוס - והוא מסנכרן בין כל חלקי הזיכרון שלנו לכדי מאורעות או סצנות בסרט החיים שלנו. מה שחשוב שהתכונות השונות לא נשמרות במוח בקופסה אחת ספציפית למאורע. לדוגמה, יש נוירונים שאחראיים במוח לתחושת הצבע האדום - וכל פעם שיש תמונה בצבע כזה, תחושת האדום, או המודעות שזה אדום עם הנוירונים האחראיים לתכונה זו - מתחברת לתמונה הכללית.
כך לפעמים, גם בחיים, כשאנחנו מרגישים רגש חזק כלשהו אנחנו מחברים אליו סיפור לא נכון...
לדוגמה, אנחנו מרגישים בדידות. או רצון לקשר עמוק יותר, ולא יודעים להגדיר אותו במדויק, אבל יודעים שיש לנו תחושה חזקה כלהיא, יודעים את ה"אזור" של סוג הרגש (גם אם לא יודעים לתמלל את זה). אז כדי לתקשר את הרגש שלנו לאחרים אנחנו מחברים אליו סיפור שלא קשור במדויק לנושא הספציפי. לפעמים אנחנו אפילו לוקחים סיפור של מישהו אחר שחש בדידות וטען מולנו טענות כאלה ואחרות, ומעבירים את זה הלאה. זה יוצר בילבול אצלנו, ואצל הצד השומע. ככל שאנחנו במתח גבוה יותר, ככל שכמות הדופמין במוח שלנו גבוהה יותר, אנחנו יכולים לעשות חיבורים "יצירתיים" יותר.
החיבור הפריק מאפשר לנו לחלום חלומות שונים, לפרק רגשות מסיפור אחד, למאורע מעורר פחד אחר, לחבר רגשות שלנו כאילו הם רגשותיו של אחר, לחבר עיניים בצבע מסוים מסיפור אחד, לפנים של איש אחר בסיפור אחר, וכולי.
התכונה הזו של הפריקות, מסבירה גם את עניין החלומות.
בספר איתמר ציד החלומות של דוד גרוסמן, איתמר מתאר את השד בחלומותיו: היו לו עיניים כמו לאיש אחד מאד כועס שאיתמר ראה פעם ברחוב וקרניים או שיניים כמו מפלצת שפעם ראה בטלביזיה, וקול כמו שיש לדלת החורקת במחסן.... (האיור מתוך הספר "איתמר צייד החלומות" של דוד גרוסמן. איורים אורה אייל).
ככה זה קורה גם בחיי היומיום שלנו ובתיקשורת בין אנשים.
סיפרה לי אמא: הילד שלי אמר לי: לא איכפת לכם ממני. אפילו, בטיול בית הספר לירושלים רציתי מים ולא שמתם לב ... ולא דאגתם לי בכלל. מאד התפלאתי אמרה האמא. דווקא היה לו בקבוק מלא מים באותו טיול, והוא אפילו שיבח אותי אחר כך שנתתי לו מים קרים, מה קרה פתאום? אבל אחרי שדיברנו הבנתי שהוא הרגיש מאד בודד בטיול, ושלחבר שלו ליד לא היו מים ... והחבר הרגיש בודד כי אף אחד לא רצה לשבת לידו - ורב איתו ולא רצה לדבר איתו כי הוא לא הציע לו מהמים הקרים שלו וכן הלאה. .
במקרים כאלה, חשוב להבין שמה שהאדם מולנו רצה לתקשר זה את ההרגשה שלו - את הרצון שלו לקשר כזה או אחר, את המחסור הריגשי, או אפילו את העובדה שהוא במתח גבוה ורוצה חיבוק. הדוגמה שהוא צימד לא בהכרח חשובה. ככל שהיא לא הגיונית יותר, סימן שרמת הלחץ שלו גבוהה יותר (מתח "מטפש" אותנו - ראו קסקדת השרידה בפוסטים קודמים) . מתח פוגע בזיכרון האפיזודי ובהיפוקמפוס. מתח משחרר הרבה דופמין, והרבה דופמין מאפשר יצירת חיבורי-רוחב רחבים וללא אינהיביציה של ההגיון).
אז מה שחשוב לדעת על רגש הוא שהוא מסנכרן בין אנשים. מאפשר לנו להתחבר אליהם דרך אותו רגש. מאפשר לנו לראות את העולם דרך נקודת מבטם. ומצד שני, בגלל תכונות הפריקות, רגש אותנטי שלנו יכול להתחבר לסיפור שלא שייך אלינו אלא לאדם אחר או לסיפור יצירתי משל עצמנו.
הערת שוליים: הבנה של תכונת הפריקות של המוח והחיבור הדינמי והמתפתח של מושגים במוח בעזרת סינכרון וחיבור בין חלקי ארועים וכולי, יכולה לתת זווית מבהירה לגבי חלקים מהתאוריה החשובה אך הקשה לעיתים להמשגה של ביון. מושגים כמו פונקצית אלפא, רכיבי אלפא, רכיבי ביתא ומתקפה על החיבורים הם בעלי משמעות התואמת את הדרך בה המוח מעבד מידע, ושומר אותו. לעניין זה ניתן לקרוא גם בפוסט על שערי התודעה ומהות המציאות.
מתוך הידען, מכון וייצמן למדע, 15/08/2019
https://heb.wis-wander.weizmann.ac.il/life-sciences/n-10303
Norman, Y., Yeagle, E. M., Khuvis, S., Harel, M., Mehta, A. D., & Malach, R. (2019). Hippocampal sharp-wave ripples linked to visual episodic recollection in humans. Science,
365(6454), eaax1030. doi:10.1126/science.aax1030
מסע אל מסתרי המוח - ההיפוקמפוס - מכון ויצמן
https://davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/med_and_physiol/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%A1%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%97-%E2%80%93-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%A1
Hu P, Stylos-Allan M, Walker MP. Sleep facilitates consolidation of emotional declarative memory. Psychol Sci. 2006 Oct;17(10):891-8. doi: 10.1111/j.1467-9280.2006.01799.x. PMID: 17100790.
Lewis, P. A., Cairney, S., Manning, L., & Critchley, H. D. (2011). The impact of overnight consolidation upon memory for emotional and neutral encoding contexts. Neuropsychologia, 49(9), 2619–2629. doi:10.1016/j.neuropsychologia.2011.05.009
url to share this paper: sci-hub.do/10.1016/j.neuropsychologia.2011.05.
צריך לפתח לפוסט נפרד רגשות כחלק ממעגל השרידה
LeDoux, J. (2012). Rethinking the Emotional Brain. Neuron, 73(4), 653–676. doi:10.1016/j.neuron.2012.02.004
url to share this paper: sci-hub.do/10.1016/j.neuron.2012.02.004
Uji, M., Nagata, T., & Kitamura, T. (2012). Narcissism: its function in modulating self-conscious emotions. Bulletin of the Menninger Clinic, 76(3), 211–234. https://doi.org/10.1521/bumc.2012.76.3.211
The role of narcissism in modulating hubristic pride and shame has been widely discussed (Campbell et al., 2004; Tracy & Robins, 2004). There seems to be a consensus that both hubristic pride and shame are self-conscious emotions based on global and stable attributions to the entire self. An example of a statement by one who feels hubristic pride is, “I won the game because I am a great person.” Correspondingly, one who feels shame might say, “I lost the game because I am worthless.” These two statements appear to be completely opposite in meaning; however, according to Tracy and colleagues (Tracy & Robins, 2004; Tracy et al., 2009), narcissists have high levels of implicit shame, along with low self-esteem that they strive to conceal with hubristic pride. Therefore, at a conscious level, people who consistently feel this type of pride believe that they are superior to others and may behave arrogantly. They are unaware of their intrinsic low selfesteem
Some scholars emphasize the parents’ overvaluation of their children and the unrealistic demands on them as the origin of narcissistic personality (Millon, 1996; Tracy et al., 2009). A child’s inability to meet these expectations leads to the experience of being rejected.
Goren (1995) and other interpersonal school analysts suggest that some parts of the self of a narcissistic individual have not been recognized or approved by significant others; therefore, Uji et al. 216 Bulletin of the Menninger Clinic these individuals still need external validation through their interpersonal relationships even after they have become adults.
Tracy et al. (2009) noted that narcissistic self-regulation (i.e., hubristic pride as a result of self-enhancement) can be seen as a defense against excessive shame. On the basis of their theory, we hypothesized that people with highly narcissistic personalities avoid shame (W1 in Figure 1) and are prone to hubristic pride (W2 in Figure 1). They may also be prone to self-aggrandizement as a reaction to feeling explicit shame (W3 in Figure 1).
To summarize, the aims of this study were to address the following questions:
1. Whether narcissism suppresses shame, as well as whether it helps an individual avoid guilt.
2. Whether narcissism facilitates two types of pride: achievement-oriented (authentic) pride and hubristic pride.
3. Whether hubristic pride could be a defense against shame becoming explicit.
4. Whether achievement-oriented pride could be reinforced by guilt-proneness.
5. Whether externalization and detachment are cognitive reactions to prevent one from feeling the two moral emotions, in particular shame.
Browning, H. P. (2005). Social phobia and the experience of shame: Childhood origins and pastoral implications. Pastoral Psychology, 53, 535– 540.
Campbell, W. K. (1999). Narcissism and romantic attraction. Journal of Personality and Social Psychology, 75, 219–229.
Campbell, W. K., Foster, J. D., & Brunell, A. B. (2004). Running from shame or reveling in pride? Narcissism and the regulation of self-conscious emotions. Psychological Inquiry, 15, 150–153.