• Npint

התמזגות עם התוקף, רגשי אשמה, וההיחס בין אהבה לשנאה.

עודכן ב: יונ 2



בפוסטים שונים באתר זה כתבנו מזוויות שונות אודות על קסקדת השרידה והמתח, ומצבי ההגנה הפאסיביים קפא והתנתק. במהלכם של מצבים אלה חווים הנפגעים מצבי אימה איומים, וחוסר יוכלת לשלוט בגוף, קפיאה: חוסר יכולת לצעוק או לדבר, גרון חנוק מפחד, ליטראלי, חוסר יכולת לצעוק או לדבר, חוסר יכולת להזיז את הגוף (דריכות קפואה), ולבסוף, בעקבות הזרמה מאסיבית של חומרי הרגעה ושיתוק (אופיואידים) ממקור טבעי בגוף, מאבדים תחושת גוף, רצון עצמי, חשיבה, ואף את עצמם.. תאור חוויות כאלה במהלך טיפולים ע"י הקורבנות ניתן לקרוא בפוסט קסקדת השרידה וחוסר אונים בתאורי מקרה של אנשים שחוו פגיעה מינית).


בפוסט הנוכחי נתמקד בתוצר קשה נוסף של מצב זה: התמזגות עם התוקף.


סיפרה מטפלת ותיקה: "אחד הדברים המפתיעים הוא הטרנספורמציה הגופנית שעוברים לפעמים מטופלים שחוו טראומה מתמשכת, כשיש טריגר שמפעיל את זיכרון הטראומה. לא אחת ראיתי מטופל שלמראה סימן קטן, זעיר, אפס קצהה של אגרסיה, הם משנים את פניהם. מדמות ילד תמים ופעור עיניים לזאב טורף, בעל פנים אכזריות וגוף דרוך, מוכנים לתקיפה. ניתן ממש לראות את התוקף שלהם מול העיניים... בפעם הראשונה שזה קרה לי השתלטה עלי תגובה אוטומאטית. תחושת האיום הייתה באוויר. מוחשית ומחוספסת. עלתה בי תחושה של בחילה. להפתעתי חשתי שהלב שלי מוצף "אהבה". - "אוהבים אותך"... לעג ה"זאב" מולי. עזר לי להבין מה היה המקור של התגובות שלי ושלו. זה תיקן את תחושת ההשפלה הראשונית שחוויתי ועזר לי להבין את הדבר הנורא שקרה לו כילד".




התמזגות עם התוקף והיחס בין אהבה לשנאה

חוויות חוסר השליטה בגוף ובנפש הן חוויות קשות ואף מוחצות. במיוחד כשלא מוכנים אליהן ולא מבינים את מקורן. התנהגויות אוטומאטיות ואובדן תחושת הגוף, יכולים לגרום ל"התמזגות" זמנית עם התוקף, כמו שרואים ב"משל האיילה", והצפה בתחושה של "אהבה" עזה לדמות המאיימת! הדמות השליטה. לדבר הגיון ביולוגי. ככל שה"אהבה" עזה יותר, ה"ליאופרד" רגוע יותר, והסיכוי לשרידה או הצלה רב יותר. במקרים של פגיעה מתמשכת כמו בתאור המקרה הנ"ל נוצרת אצל הנתקף פגיעה עמוקה בתחושת המסוגלות האישית, תלותיות, וכניעה מתמשכת לתוקף ולעיתים גם התמכרות לתלותיות (או לחילופין, חיקוי, תוקפנות, ופגיעה באחרים).


סיפרה לי חברה: אמא שלי היתה ניצולת מחנה הריכוז אושוויץ. הלילות של ילדותי ונעורי היו מלאים צעקות סיוט של אימי, שלא הצליחה לישון. היה בלתי אפשרי לשוחח איתה על הנושא כי כל תיזכורת לכך עוררה בה סבל נפשי קשה מנשוא, וסיוטים איומים. פעם, בגיל 16, ניסיתי לשאול ישירות - מה היה הדבר שהיה הכי נורא שם. אמא שלי סיפרה לי את הסיפור הבא: בבלוק שלנו היו 39 נשים. בוקר אחד לא יצאנו לעבודה בזמן. שומרת במחנה, אשה קטנת קומה ורעה מאד הוציאה את כולנו החוצה, לשלג הקפוא בחוץ, העמידה אותנו בשורה ושאלה אותנו אחת אחרי השנייה למה לא יצאנו לעבודה. לא יכולנו לענות ולספר את האמת: נשים רבות בבלוק חלו בטיפוס ובמחלות שונות. הגרמנים פחדו פחד מוות ממגפות, אילו הודתה מישהי מאיתנו שהיא חולה, נשלחות כולנו למשרפות. המוות היה קרוב ומוחשי. הלב שלי דפק במהירות והייתי שרויה בפחד נוראי." - "מה ענו הנשים?" שאלתי. "אני לא יודעת", ענתה אימי, "הייתי כל כך מרוכזת במה אני אגיד, מה יקרה לי, שלא שמעתי כלום" . "אני הייתי מספר 39" המשיכה אימי. "כשהגיעה השומרת אלי, היא נבחה כלפי את השאלה שלה". "מה ענית? " - "אמרתי לה שהנעלים שלי נקרעו, ובלי נעלים, בשלג, אי אפשר לצאת לעבודה". וחברתי חיקתה באופן לא מודע את תנועות אמא כפי שנחרטו אל נכון בזיכרונה . תנועות אנושיות. חביבות. מעט ילדותיות. כדבר אדם אל אדם הקרוב לו. - "לאחר שאימי ענתה את תשובה", המשיכה חברתי, "השומרת שלחה את 38 הנשים האחרות למשרפות, ואת אימי השאירה בחיים. מאז הייתה שרוייה אימי ברגשי אשמה נוראיים... "


מה מקור רגשי האשמה האלה? מה הקשר בין האסירה במחנה שעברה התעללות נפשית וגופנית יומיומית, מתח קיומי וחוסר אונים, לבין מעשיה של אישה רעה ואכזרית כל כך?


הכרות עם מנגנוני הקסקדה עוזרת להבין את מה שקורה. במהלך שבי, אונס מתמשך, חוסר אונים ותלות מוחלטת בגחמותיו הלא צפויות של אדם שחייך תלויים בו, מתפתח בין האסיר לשובהו (או בין התלין והקורבן, בין האונס לנאנס) קשר של תלות עצומה, התכווננות לדרך החשיבה שלו, ובריגעי סטראס עצומים, כשהחרב ממש מונחת על הצוואר - איבוד תחושת גוף והתמזגות עם התוקף. בחלק מהמקרים, הפעלה של קסקדת השרידה משחררת במצב זה כמויות גדולות של אוקציטוצין (הורמון האהבה) דבר הגורם לתחושת "התאהבות" כלפי התוקף מצד אחד , ולהורדת קצב הלב המבוהל, והורדת לחץ מצד שני [8]. במקביל, ככל שהלחץ לא יורד, והאדם מתקדם על הקסקדה - מוביל הדבר לשיחרור של אופיואידים, שיכול להביא לאובדן תחושת גוף, וחוסר הבחנה בין פעולותי ומחשבותי, לבין אלה של התוקף... [9] הדבר יכול לגרום "להתמזגות עם התוקף".

חיבור עם התוקף, בעזרת תוספת האוקסיטוצין, התכווננות אליו ואל דרך חשיבתו, יכולה לעזור למצוא את התשובה הנכונה שתציל ממוות כמו בתאור מחנה הריכוז למעלה, ולעיתים מלווה בתחושה מציפה של "אהבה" ממקור ביולוגי (מעגלי שרידה במוח), מעורבת ביראה עמוקה, סינכרון ותחושה של הזדהות שמעוררת תגובה אוהדת גם אצל התוקפן. אולם, כשחולפת הסכנה, אותה הזדהות ואהבה לכאורה שמקורה ביולוגי, מתחלפת בשינאה יוקדת וכעס, או לחילופין, בתחושת אשמה כבדה ולא מוצדקת, שסוחטת את החיים מקורבנותיה.


ללא הכרות עם המנגנון הביולוגי של הזדהות ממקור ביולוגי-שרידתי, יכולה תחושה זו לבלבל ולהציף רגשי אשמה, תחושת חוסר ערך, אובדן העצמי, כעס, בושה, יאוש .... . גם הידיעה שהמנגנון ביולוגי לא תמיד עוזרת. מה? שאלתי את עצמי, אין לי יכולת להתגונן? תמיד אפול לאוטומאטים? הסתבר לי בהמשך שזה זמני מאד. והורדת רגשי האשמה היא צעד חשוב. והכעס מרפא. דוגמה לכעס מרפא ניתן לקרוא בפוסט על קסקדת המתח והשרידה אצל נשים, והסיפור התנכי אודות יעל וסיסרא).


חשוב לדעת, ואף מפתיע לגלות, שמחקרי מוח מראים שאהבה ושנאה מפעילים במוח אזורים רבים משותפים, רק שבזמן ה"אהבה" החלק הביקורתי לא פועל במוח [1]. הוא מונחת, נעשית לו דה-אקטיבציה. זה גם מה שקורה במצבים במצבים הפאסיביים של פעילות קסקדת השרידה. במצבים אלה החלק הביקורתי מנותק באופן אקטיבי ע"י תוכנית השרידה של המוח, ואיבוד תחושת הגוף מקשה על הפרדה בין העצמי לאחר, כך אנחנו יכולים בשלב מסוים של הקסקדה "לאהוב" אבל לא לשנוא. עם חלוף הסכנה, המוח הקוגנטיבי, הביקורתי, שב לפעולה. האזורים המוטוריים החיוניים לתיכנון פעולה (ופעילים משמעותית בזמן "שנאה") שבים לפעולה, ועימם היכולת לשנוא. ואז, השנאה והכעס לתוקף יכולים לעלות. ומסתבר אז שכעומק ה"אהבה" המאולצת שרידתית, עומק השנאה [3] והצעד הראשון בדרך להחלמה הוא: להפנות את הכעס לאדם אליו הוא צריך להיות מופנה: לתוקף עצמו.


אם הכל כל כך הגיוני אז למה קשה כל כך לכעוס על התוקף? אנחנו רואים את זה שוב ושוב. במיוחד במקרים מורכבים של פגיעה מתמשכת. בקבוצות של מכורים לתלותיות רואים שלכעוס על מי שפגע בנו הוא צעד משמעותי ולא פשוט לביצוע. מוצאים בשבילו הצדקות, מתחמקים מלעשות את הצעד, גם בתוך קבוצה של 12 הצעדים, שחובקת ומבינה וחוותה חוויות דומות.



מה גורם לנו ל"אהוב" את התוקף.


מחקרים מראים שבמצבים של איום חיצוני מבני אדם, קים מצב של פעולה אוטומאטי שנקרא טפלי ואהבי. או טפלי והתחברי. ( Tend and be friend). בין השאר נובע הדבר מהפרשה מאסיבית של אוקציטוצין, הנקרא גם הורמון האהבה. אצל נשים עם ילדים קטנים שרמת האוקציטוצין שלהן גבוהה - הדבר בולט יותר. אוקציטוצין, שנקרא גם "הורמון האהבה", מופרש גם בעת לחץ גבוה. בין השאר, מקטין את השפעת הלחץ. מוריד את קצב דפיקות הלב (יש רצפטוים של אוקציטוצין על הלב). , מונע גלישה על הקסקדה, מכוון לכיוון של חיבור לאחרים ועזרה הדדית [9]. זוהי השפעה ביולוגית שאינה תלויה בנו. נשים חרדות חשות הקלה בזמן הריון עקב הפרשת אוקציטוצין מוגברת. עזרה ודאגה לאחרים בזמן לחץ מגבירה הפרשת אוקציטוצין ומורידה לחץ. בעת שבי ואונס הדבר מונע התנהגות אגרסיבית או מתוחה שיכולה להגביר אגרסיה של התוקף, ובמקביל להוביל ל"התאהבות" בשובה (תסמונת שטוקהולם", או לאמירה: "היינו מאוהבות בשומרים הנאצים במחנה, הם היו כל כך יפים וזקופים"... ).



כל זה קורה בזמן התקיפה עצמה. מה גורם לנו להמשיך ולהימנע מכעס על התוקף אחר כך? כשפגה הסכנה?

אצל חלק מהאנשים הדבר נובע מכך שבעקבות תחושת ה"התאהבות" וההזדהות שלהם עם המענה שלהם בזמני סטראס קיצוני, הם מרגישים שהם והתוקף דומים! שגם הם כמוהו. שהם אשמים! הם נוטלים על עצמם את האשמה, וכועסים על עצמם.


אחד הגורמים שגורם לנו ל"אהוב" אנשים, או מונע מאיתנו לכעוס עליהם, או לשנוא אותם, או להיפרד מהם, הוא המחשבה שאנחנו דומים להם [3, 5 ,4]. מחקרים מראים שאנשים אוהבים יותר אנשים שהם חושבים שהם דומים להם בערכים ותחומי העניין. דומים להם בגישה, בעמדה כלפי דברים.


בשלב זה חשוב להבין. אחד הדברים שגורמים לנו ל"אהוב" או להרגיש קרוב לאדם הוא לא מה הגישה האמיתית שלו, לא הדמיון האמיתי - אלא מה שאנחנו חושבים שמניע את השני... במחקרים התגלה שלדוגמה בנושא בגידות בחיי הנשואים, ברוב המקרים, אנחנו מנחשים מה השני חושב או מאמין בו מתוך מחשבה שהוא פועל ממניעים דומים לשלנו. שהוא כמונו [4]. ושאנשים שדואגים לאחרים ואיכפת להם מאחרים, משליכים ( project) את הרגשות שלהם על כוונות האחר ורצונותיו [5], וכך, מוצאים בשבילו תרוצים... . וזה מבלבל! ומטעה מאד! אז לא!



סיפר מדריך ותיק, שאחד החניכים שלו לא יכול היה לכעוס על התוקף שלו.

החניך מצא עבור התוקף תרוצים. הוא יכול היה להסביר ארוכות למה הוא עצמו אשם, למה זה לא היה נורא כל כך... עד שלבסוף שאל אותו המדריך: תגיד, נניח שהבן שלך היה נתקל בסיטואציה דומה, מה היית עושה לתוקף שלו? והתגובה הספונטאנית היתה: הייתי הורג אותו! וזו הייתה נקודת מפנה. ברור היה לו שהוא והתוקף שונים. מספיקה נקודה אחת ברורה כדי להפוך את התמונה, ולשנות את תחושת הזהות והחפיפה המוטעה כל כך הזו.


ההבנה עד כמה אנחנו שונים מהתוקף חיונית להחלמתנו.


קימות סיבות רבות לבחור בדרך של חסד ועזרה לזולת כדי להחלים מהתמכרות. לצאת מהריכוז העצמי נשלט הדחפים של ההתמכרות, לדרך אלטרנטיבית של חשיבה על האחר, והתחברות עם העולם לטובה.


כאן אנחנו רצים להדגיש נקודה נוספת: בחירה בעזרה לזולת ובדרך של חסד מאפשרת לנו להפריד בין העצמי שלנו, ובין התוקף. מדגישה את השוני ביננו. מאפשרת לנו לכעוס עליו, לשנוא אותו, להתנקות ממנו, להפרד מהמאורע הרע והאיום שקרה לנו. ולבחור בחיים, לאפשר לעצמי להיות מוקף באהבה, כי מגיע לי יותר!

ולבחור בדרך של חסד שמפרידה אותי מהתוקף, מדגישה את השוני ביננו.

ולצאת, לא רק גופנית אלא גם ריגשית ממצב הקפא! המצב הקשה והמייסר כל כך.

ולדעת שאנחנו אהובים.



אנחנו ניגשים לנושא ההחלמה מתקיפה המינית וטראומה ברגשות אהבה כבוד ויראה. מקווים אנו שהבנת המנגנונים הביולוגיים שבבסיס ההתנהגויות האוטומטיות שמופעלות בזמן שרידה, "אהבה", כעס ושנאה, תקל על ההתמודדות. נענה כמיטב יכולתנו על כל שאלה או השגה שפוסט זה מעורר. ונשמח לכל הבהרה, או שיתוף שיכולים לסייע לאחרים ולאחרות.




Lahav, Y., Talmon, A., & Ginzburg, K. (2019). Knowing the Abuser Inside and Out: The Development and Psychometric Evaluation of the Identification With the Aggressor Scale. Journal of Interpersonal Violence, 088626051987230. doi:10.1177/0886260519872306

url to share this paper: sci-hub.do/10.1177/0886260519872306


פוסטים קשורים



מקורות:



8. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4548544,00.html


אוקציטוצין, שנקרא גם "הורמון האהבה", מופרש גם בעת לחץ גבוה. בין השאר, מקטין את השפעת הלחץ. מוריד את קצב דפיקות הלב (יש רצפטוים של אוקציטוצין על הלב). , מונע גלישה על הקסקדה, מכוון לכיוון של חיבור לאחרים ועזרה הדדית. זוהי השפעה ביולוגית שאינה תלויה בנו. נשים חרדות חשות הקלה בזמן הריון עקב הפרשת אוקציטוצין מוגברת. עזרה ודאגה לאחרים בזמן לחץ מגבירה הפרשת אוקציטוצין ומורידה לחץ. בעת שבי ואונס הדבר מונע התנהגות אגרסיבית או מתוחה שיכולה להגביר אגרסיה של התוקף, ובמקביל להוביל ל"התאהבות" בשובה לקשר ומיקוד תשומת הלב בו תוך הכרות עם דרכי החשיבה שלו (תסמונת שטוקהולם", או לאמירה: "היינו מאוהבות בשומרים הנאצים במחנה, הם היו כל כך יפים וזקופים"... ).


מקורות:


אוקציטוצין, טוסטסורון וקוגניציה חברתית

9. Crespi, B. J. (2015). Oxytocin, testosterone, and human social cognition. Biological Reviews, 91(2), 390–408. doi:10.1111/brv.12175

url to share this paper: sci-hub.do/10.1111/brv.12175


10. Lahav, Y., Talmon, A., & Ginzburg, K. (2019). Knowing the Abuser Inside and Out: The Development and Psychometric Evaluation of the Identification With the Aggressor Scale. Journal of Interpersonal Violence, 088626051987230. doi:10.1177/0886260519872306

url to share this paper: sci-hub.do/10.1177/0886260519872306



קסקד השרידה - מחקרים בנשים: טפלי ואהבי.

אוקציטוצין מוריד מתח. .

1. Taylor, S. E., Klein, L. C., Lewis, B. P., Gruenewald, T. L., Gurung, R. A., & Updegraff, J. A. (2000). Biobehavioral responses to stress in females: tend-and-befriend, not fight-or-flight. Psychological review, 107(3), 411–429. https://doi.org/10.1037/0033-295x.107.3.411



2. Taylor SE. Tend and Befriend: Biobehavioral Bases of Affiliation Under Stress. Current Directions in Psychological Science. 2006;15(6):273-277. doi:10.1111/j.1467-8721.2006.00451.x



3. von Dawans, B., Ditzen, B., Trueg, A., Fischbacher, U., & Heinrichs, M. (2019). Effects of acute stress on social behavior in women. Psychoneuroendocrinology, 99, 137–144. https://doi.org/10.1016/j.psyneuen.2018.08.031


4. Turner, R. A., Altemus, M., Enos, T., Cooper, B., & McGuinness, T. (1999). Preliminary Research on Plasma Oxytocin in Normal Cycling Women: Investigating Emotion and Interpersonal Distress. Psychiatry, 62(2), 97–113. doi:10.1080/00332747.1999.11024859


הפרשה מוגברת של אוקסיטוצין כאמצעי להורדת לחץ קיצוני. עד שהלחץ פג..


5. Love T. M. (2018). The impact of oxytocin on stress: the role of sex. Current opinion in behavioral sciences, 23, 136–142. https://doi.org/10.1016/j.cobeha.2018.06.018


מקורות :


1. הנירוביולוגיה של שנאה.

Zeki, S., & Romaya, J. P. (2008). Neural correlates of hate. PloS one, 3(10), e3556

https://doi.org/10.1371/journal.pone.0003556

אהבה רומנטית ושנאה מפעילים אזורים רבים שחופפים בינהם ואינם חופפים עם רגשות אחרים דוגמת פחד או כאב. דבר זה עשוי להסביר את היכולת לעבור מרגש אחד למשנהו והקשר ההדוק בינהם. אולם בעוד אהבה מנטרלת אזורי חשיבה שיפוטית, ותיכנון, לא כך הדבר בשנאה שדורשת יכולת חשיבה שיפוטית, הערכת כוונות היריב, תיכנון פעולות כדי לפגוע בו או לנקום בו.

"Unlike the study of romantic love, when we observed a deactivation pattern that included frontal, temporal and parietal regions of the cerebral cortex (Bartels & Zeki 2000 [1]), the deactivation pattern observed in this study (y/a/: about hate) was much more restricted......

..... whereas in romantic love, the lover is more likely to be less critical and judgmental regarding the loved person, it is more likely that in the context of hate the hater may want to exercise judgment in calculating moves to harm, injure or otherwise extract revenge."


2. הנירוביולוגיה של הענישה: על הצורך גם האלטרואיסטי להעניש למען הצדק. וההיררכיה החברתית.

Seymour B, Singer T, Dolan R. The neurobiology of punishment. Nat Rev Neurosci. 2007;8(4):300-311. doi:10.1038/nrn2119

3. עומק השנאה כעומק ה"אהבה". ועל הקשר בין אהבה והזדהות, והערכה שיש דמיון ביננו...

Jin, W., Xiang, Y., & Lei, M. (2017). The Deeper the Love, the Deeper the Hate. Frontiers in psychology, 8, 1940. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2017.01940


4. דמיון בערכים ומשיכה/אהבה רומנטית

Buunk, B., & Bosman, J. (1986). Attitude Similarity and Attraction in Marital Relationships. The Journal of Social Psychology, 126(1), 133–134. doi:10.1080/00224545.1986.9713583 


5. איך הראש משחרר את הלב.

Lemay, E. P., Jr, & Clark, M. S. (2008). How the head liberates the heart: projection of communal responsiveness guides relationship promotion. Journal of personality and social psychology, 94(4), 647–671. https://doi.org/10.1037/0022-3514.94.4.647

In 5 studies, the authors tested predictions that (a) people project their own felt communal responsiveness onto partners, perceiving partners to be just as caring and supportive as they are, and (b) projected perceptions guide perceivers' orientation toward further promotion of communal relationships.


In other words, when one cares for a partner and desires a communal relationship with a partner, he or she perceives that the partner harbors similar sentiments


Results suggest that those who care for partners often project that care and that this projection guides their relationship promotion






56 צפיות0 תגובות