חיילים רבים משתחררים ממילואים וחווים הצפה של ריחות המפריעים להם לחזור לשגרה ולתפקד.
למה זה קורה ומה אפשר לעשות?
[לעניין חוש הריח ופלאשבקים ראו הרחבה בסוף פוסט זה
תשוובה מהירה - זה קורה כי המוח נזכר בארועים טראומטיים שחווינו ומנסה לעבד אותם - הריחות הם חלק חשוב ממאורע טראומטי.
וגם... המוח חוזר לחוויה כדי לשמר אותה, לקבע אותה בזיכרון - לזכור שריח מסוים פרושו איום שרידתי.
ריח הוא טריגר חזק מאד למאורעות טראומטיים וחווית ברק שמחזירה לעבר (פלאשבאק)
מה עושים? עיבוד של החוויה הטראומטית , דיבור עליה, יצירת רצף ארועים שמגדיר את המאורע הטראומטי כמשהו בתוך רצף שהיה ונגמר, חשוב. הורדת מפלס החרדה, CBT וכו יכולים לזרז את תהליך העיבוד, ולהקל על התופעה. חשוב לעשות את זה. הגברת תחושת שייכות, עשייה עם אחרים, עיסוק במשהו משמעותי קהילתי, ותרגילים להורדת חרדה - מקלים על הלחץ, מורידים את הדריכות המוגברת. מקטינים את התופעה שבבסיסה מחברת לחץ-לריח שחווינו בנסיבות שרידתיות, מפחידות מאד, מסכנות חיים. דיווחים בספרות המחקרית מתארים מצב בו הרחה מעת לעת של תערובת "קפה טחון בניחוח וניל" הצליחה למשוך את הקשב לריח המעורר הזה, ולמנוע פלאשבקים שהטריגר שלהם ריח (כל אחד.ת והריח הנעים לו - ראו תאור מקרה בסוף פוסט זה)). . תרגילי ריח, ונשימת נחיר חליפי, הפעלת נחיר שמאל - בעלי פוטנציאל להקלה. גם הבנה יכלה לעזור.
בהמשך הפוסט נפרט ונסביר
ריח ופלאשבקים - ראו בסוף הפוסט. וגם הרחבה בפוסט פלאשבקים, מתח, חרדה, וחוש הריח - מה עושים
מה זה חוש הריח ולמה הוא מיועד
חוש הריח הוא חוש קדום. עתיק מאד. קשור לצרכי היסוד של הגוף: שרידה, מזון, מציאת בני-זוג, הזדווגות.
הוא מוגבר אצל ציידים - בע"ח צריכים להריח את הטרף - כך שהם יכולים למצוא אותו גם כשהוא קופא מפחד ולא משמיע קול, גם כשהוא מוסווה היטב או מסתתר והם לא יכולים לראות אותו.
הוא מוגבר אצל נטרפים - כמו אילה, או ארנבת - שצריכים לחוש את האויב גם כשהוא מאד רחוק (הריח נישא ברוח), גם כשהוא מתגנב בשקט, מוסווה בעשב הגבוה.
חוש הריח מתחדד ומוגבר מאד בזמן סטראס גבוה וסכנה שרידתית.
הוא משמש בע"ח ובני אדם כדי להריח כימיקלים מסוכנים, מזון רקוב שצפוי להזיק לנו, רעלים שונים, ריחות של אש ועשן... ומחווט כך שנוכל ללמוד ולזכור אותם באמצעות הריח שלהם במהירות, באופן מיידי - ולהיזהר מהם.
חוש הריח משמש אותנו גם לתקשר ולהסתנכרן עם בני אדם אחרים. לחוש אותם... וגם "להריח סכנה".
בגלל החשיבות שלו לשרידה, חוש הריח מחובר במוח למנגנון הרגש והפחד, ולמנגנון הזיכרון והלמידה שתפקידם לדאוג לכך שנזכור ארועים מסכני חיים - בעזרת חיבור מוחי אסוציאטיבי לריח שליווה אותם.
למה דווקא חוש הריח?
העיבוד של חוש הריח פועל במהירות, ובפשטות הגדולה ביותר מכל החושים.
הקלט שלו (הריחות השונים) מעורבבים באוויר - אם אתה נושם - חוש הריח מופעל..
הוא יכול לקלוט סכנה מתקרבת - גם כשהיא רחוקה - בעזרת הרוח שמובילה ריחות סכנה (שרפה!) -
וזאת הרבה לפני שהסכנה מגיעה, ולכן מאפשר תגובה/בריחה מצילת חיים.
מסלול העיבוד שלו פשוט מאד – מהאף, לשכבות נוירונים שצמודות אל הנחיריים, ולפקעת חוש הריח.
פקעת חוש הריח מחוברת עם קישרי משוב - ל 3 חלקים חיוניים לשרידה:
אמיגדלה – קשורה לרגשות, ומגבירה פחד – האמיגדלה מרכזית בתגובת המוח והגוף לסכנה ולדחק. היפוקמפוס – זיכרון אפיזודי – ולמידה. מאפשר זכירה של מה היה בארוע שקורה לנו, מתי, באיזה נסיבות..
אזור בקליפת המוח הקידמי. חלק שמקבל אינפורמציה מכל שלושת הרכיבים האלה ומחליט החלטות.
האברים המוחיים האלה משפיעים אחד על השני (במיוחד בלוטת הריח, האמיגדלה, וההיפוקמפוס).
האיור מתוך ויקיפדיה
חוש הריח נקלט בנוירונים שצמודים לאף ולתעלות אוויר שמגיע מהפה
מגיע לפקעת הריח ומשם עובר ל"דיבור" עם האמיגדלה וההיפוקמפוס.
האמיגדלה (השקד) משפיעה על תחושת הריח לפי הפחד והסכנה שחווים !
ניחוח של לחם ממולכד שמתפוצץ ביד - ופוצע קשה - יכול להפוך לריח של סכנה ופחד מוות..
ריח אפטר-שייב נעים שהיה על גופו של אנס ברוטאלי - יכול להיצרב כריח של אימה, גועל, וחרדה
ההיפוקמפוס (סוסון הים) - אחראי לשמור את פירטי המאורע.
אם נמצאים בסטראס גבוה מאד ההיפוקמפוס לא זוכר את הפרטים המייחדים את מיקום הארוע
(לדוגמה: עזה, זמן מלחמה) אלא משמר את ההקשר הייחודי - ריח לחם-מוות/כאב/פחד.חרדה.סטראס
עיבוד מהיר של החוויה, יצירת רצף ארועים, וכו - עוזרים לנתק את ההקשר המכליל הזה.
ריחות יכולים להיתפס כנעימים, מרגיעים, כנטראליים, או כמגעילים, דוחים, מעוררי מתח ורצון להתרחק.
יש ריחות שבד"כ נעימים לנו (ארומה של קפה), יש כאלה שמרגיעים אותנו (לבנדר)
וכאלה שלא נעימים לנו (ריח של בצים מסריחות/מקולקלות) ומכניסים אותנו לסטראס.
ריחות של גבר/אישה מאותתים לנו על מצבם, וגורמים לנו להימשך אליהם/להידחות מהם/לחוש מאוימים (אם מריחים טוסטסטרון גבוה) או רגועים (אם מריחים אוקציטוצין).
אבל - מה שקובע את השפעת הריח והתפיסה שלו - היא רמת הפעילות של האמיגדלה. הפרשנות שלה... המאורע שחווינו כשהרחנו את הריח הזה. דוגמה:
דמיינו מצב - חייל החזיק ביד לחם טרי עם ניחוח של לחם שזה עתה נאפה. כשהחזיק את הלחם ביד וניסה לבצוע אותו - הלחם התפוצץ ופגע בו. רק אפוד המגן הציל את חייו. מה לדעתכם יקרה עכשו לריח לחם טרי?
יהייה ריח מושך או דוחה? נעים או מעורר חרדה ולחץ?
תפיסת הריח - נתונה לפרשנות של האמיגדלה...
בעזרת האמיגדלה וההיפוקמפוס תפיסת הריח מושפעת מהמאורע, ומהרגשות שלנו.
מחקרים מראים שחוויה רעה יכולה לקחת ריח שהוא נטראלי ולהפוך אותו לריח מגעיל ודוחה.
בתוך פקעת הריח יש תאים שמייצרים דופמין והם מופעלים בעודף גבוה בזמן סטראס.
הם מסייעים לשנות את חווית הריח , את הרגישות לריח, ואת הזכירה המהירה והחזקה של ריחות מסוימים.
מחקרים מראים שבזמן סטראס גבוה, חוש הריח מופקע לטובת האמיגדלה הימנית, ופרשנויותיה החשדניות עם תמרורי האזהרה שלה. בזמן מתח גבוה חוש הריח אינו מתכתב עם מערכת החלטות רציונאלית ומנתחת. (לעניין חסימת החשיבה ההגיונית בזמן סטראס גבוה ראו גם קסקדת המתח והשרידה). כלומר, כמקרה הנ"ל של החייל והלחם - בזמן סטראס גבוה החייל לא יחשוב - הלחם ההוא היה בעזה, עכשו אני בתל-אביב, או בניו יורק, והכל בסדר... יקח זמן ומאמץ להתגבר על הפחד ותפיסת ריח האזהרה - כנעים...
אם אנחנו רוצים למתן את החשדנות והפחד של האמיגדלה הימנית צריכים להפעיל את האמיגדלה השמאלית.
מה, יש 2 אמיגדלות?! מה ההבדל בינהן? מה מפעיל אותן?
מעניין ושימושי לדעת: המוח בנוי מ 2 חצאי כדור המרוכזים בגולגולת. בכל אחדת מההמיספרות האלה יש אברים וחלקי מוח דומים. כך במסלול עיבוד הריח - הנחיר הימני מחובר לפקעת הריח הימנית, ולאמיגדלה הימנית. והנחיר השמאלי מחובר לפקעת הריח השמאלית, וממנה לאמיגדלה השמאלית. בזמן מתח גבוה מופעל הנחיר הימני (השמאלי לעיתים נחסם חלקית), תלוי ברמת הלחץ.
זה משנה לנו כי האמיגדלה הימנית חשדנית, השמאלית נטראלית, וחשוב ששתיהן (ולא רק הימנית) יפעלו.
חוש הריח בצרוף האמיגדלה משפיעים על האופן בו נשמרים זכרונות במוח.
להקלה על הצפות של ריחות שונים, ועל רמת הלחץ,
יש לדאוג ששני הנחריים יופעלו, במיוחד הנחיר השמאלי.
איך עושים את זה?
כשאנחנו בסטראס בידקו איזה מהנחיריים שלכם פתוח יותר למעבר אוויר ואם אחד מהנחיריים "סתום" יותר.
כשאנחנו עם נחיר ימני פתוח ונחיר שמאלי סגור – הריחות מעודדים שמירה של זיכרונות בעזרת ההמיספרה הימנית – והיא (האמיגדלה שבה) ריגשית יותר וחשדנית יותר. (האמיגדלה הימנית).
כשנחיר שמאל פתוח וימין סגור הריחות מעודדים שמירה של זכרונות בעזרת ההמיספרה השמאלית שהיא והאמיגדלה שלה מאוזנת ונטראלית.
לכן ממליצים: לבדוק מה מצב השאיפה/נשיפה בכל אחד מהנחיריים שלנו.
לבדוק מהי רמת המתח שלנו, ואיזה נחיר פתוח יותר:
לסגור נחיר 1 /לנשום ולנשוף ממנו.
לסגור את הנחיר השני ולעשות אותו דבר.
אם שני הנחיריים זורמים באותה מידה המוח מאוזן.
אם הימני פתוח והשמאלי סגור – אנחנו ריגשיים יותר.
אם השמאלי פתוח והימני סגור – אנחנו רציונאליים יותר, מאוזנים יותר.
לבצע את התרגיל נשימת נחיר מתחלף (או נשימה מתחלפת, נאדי סוהדי,אנלום וילום)
שמאזן בין ההמיספרות. סותמים נחיר ימין עם הבוהן של יד ימין שואפים ארוך בשמאלי. עוצרים.
סוגרים את השמאלי עם האצבע, פותחים את הנחיר הימני, ונושפים החוצה באופן איטי וקבוע ארוך מאד . עוצרים. מחליפים נחיריים וממשיכים. לא חייבים לשבת כמו המדריכה למטה :).
ניתן לבצע בכל מקום וכל פעם שמרגישים צורך. מוריד גם את קצב הלב ומקל על המתח.
האיור מתוך סירטון מוצלח (דקה 5:25)
האיור מתוך מאמר מוצלח של ד"ר אורי בילו אודות נשימה מתחלפת הפעלתה, פעולתה ויתרונותיה
הצעות לשימוש בריחות כמו לבנדר להקלה על המתח
לאפשר לנסות גם לסתום את הנחיר הימני ולנשום ריח של לבנדר דרך הנחיר השמאלי – לשים לב מה התחושה - לא ניסינו את זה אבל מעניין לשמוע מה התגובה
אפשר לתרגל את חוש הריח. לנסות להסב את הקשב לריח אחר. ליצור אווירה נינוחה. לעצום עיניים, לנחש בלי להציץ. איזה ריח זה? (קינמון, נענע, קפה טחון טרי עם וניל ?). חשוב מאד שבזמן התרגיל, המתרגל לא יהייה בלחץ. שלא יקושרו הריחות האלה ללחץ.
מתי אפטר מהזיכרונות האלה?!
מלחמה / טראומה יכולה לחרוט זיכרון של ריח – לרעה למשך זמן ארוך מאד.
לדוגמה ריח של דיזל, ריח של דם, ריח של פצצות, שרפה, גופות נרקבות, ...
זה זיכרון שקשה מאד להיפטר ממנו ויכול אחר כך, ללא טיפול ועיבוד, להוות טריגר לפלאשבקים.
אחת ההשלכות של טראומה (קרב, אונס) , כשנמצאים גבוה על הקסקדה) היא שהמוח שההיפוקמפוס לא עובד ( מנותק – על פי הכלל: לא לחשוב! לא לזכור!)
משמעות הדבר שהמוח לא מעכל שהמאורע נגמר.
אז מבחינת עיבוד – צריך לייצר רצף כרונולוגי ונרטיב מסודר של מה היה ואיפה.
אפשר ו צריך לטפל בחרדה שקיימת למטה ולהוריד מתח -
חרדה מגבירה סימפטומים של טראומה.
לכן חשוב להוריד חרדה.
להיות עם חברים, להרגיש שייך, להשתתף בעשייה משמעותית לחברה , לשתף ולקבל חיבוק מהסובבים.
אפשר לעשות זאת גם בעזרת נשימה ובעיקר - נשיפה.. ראו הפוסט חרדה - איך המוח שולט על הגוף בעזרת הנשימה והעשייה - הבנה יכולה לעזור
אם הריח "נדבק לגוף" פרושו – שאנשים חווים את הריח ב"פלאשבאק", כאילו הוא אמיתי. (כמו שיכול לקרות בשמיעה ["שמיעת קולות"] או בראיה [הזיות ראיה]). המוח נדבק לזיכרון הזה, מתמקד בו, ומעורר אותו למרות שהמאורע עבר. לדוגמה - נפגעי אונס ונפגעות אונס מקרצפים לאחר הארוע שוב ושוב את הגוף ולא יכולים להיפטר מהריח שנדבק לגוף... הריח של התוקף, הריח של הפרשות הגוף השונות, ההורמונים השונים ... - אנחנו מחווטים להריח את הריחות האלה. כעת הם מקושרים למשהו איום. וגם - האפטר שייב שלו... הסבון, ריח ההמבורגר שהוא קנה לי אחר כך ... ריחות כאלה מהווים טריגר שמחזיר לטראומה. כאילו האנס נמצא איתי כל הזמן/יכול לחדור למוח שלי שוב..
חשוב להפנות אנשים עם תחושה כזו בין אם היתה בקרב או בכל ארוע מסכן חיים אחר, לטיפול מעמיק יותר. כי זה אומר שהם עברו טראומה משמעותית.
במאמרים ממליצים שחשוב מאד לתשאל לגבי חוש הריח אחרי קרבות – זה כלי חזק מאד לברור מי עלול להיות בסכנה לפוסט טראומה.
הצפה של ריחות שונים שלא מרפים - איך מתארים את זה חיילים?
חלק המאמר המצורף למטה כתוב בצורה פשוטה – ונגישה.
אפשר להכניס אותו לתרגום בגוגל טרנסלאט או בכל מה שאתם מכירים.
יש בו 3 תאורי מקרים של חיילים שהיו בויאטנם.
אז אפשר לדלג על כל ההתחלה של המאמר שמצוטט למטה, ולדלג ישר אליהם.
יש בינהם הצעה קונקרטית לטיפול/למניעה של פלאשבקים שהטריגר שלהם ריח.
שימוש בריח מתחרה מעורר, שמושך אתכם באופן אישי, כדי למנוע פלאשבקים. ראו בפיסקה על הפלאשבקים תאור מקרה והצעה לשימוש בריח מתחרה מעורר, שמושך אתכם באופן אישי, כדי למנוע פלאשבקים.
חוש הריח ופלאשבקים
פלאשבק הוא מצב בו האדם "נשאב למאורע בעבר" וחווה אותו כאילו בזמן אמת. לצופים מהצד הדבר נראה כאילו האדם קפוא בזמן, חולם בהקיץ ולא מגיב לסביבה המיידית שלו, לא מתקשר עם הסביבה, שאוב לארוע.
דוגמה : מקרה מס 1 |(תרגום בגוגל טרנסלט). מתוך המאמר "חוש הריח כתזכורת למאורע טראומטי ..." [1]
ותיק מלחמה בן 55 דיווח שמאז מלחמת וייטנאם, ריח הסולר הרגיז אותו במיוחד. על פי ניסיונו, הוא היה רגיש במיוחד לריחות לאורך חייו. כשגר בכפר כילד, הוא דיווח שהוא יכול להריח גוויות חיות ממרחק רב. לאחר שהוצב בווייטנאם ב-1967 כחובש, הוא היה מעורב במתן עזרה ראשונה לחיילים שנפצעו בחזית. מכיוון שהיו נפגעים רבים, הוא גם היה מעורב בהובלת נפגעים ובפינוי גופות או חלקי גופות של קורבנות. כאשר מחנה עבר למקומו, היה נפוץ שהחיילים שורפים את הפרשותיהם, הליך שלשמו השתמשו בסולר. לפעמים אפילו נאלצו לשרוף גופות או חלקי גופות, גם באמצעות סולר. המטופל היה אחראי על הליכים אלה. לריח הסולר הבוער הייתה השפעה עמוקה עליו מאז. הוא חזר לארצות הברית ופיתח תסמינים של PTSD. במשך שנים רבות ניסתה אשתו ללא הצלחה לשלוח אותו לתוכנית טיפולית בגלל בעיות השינה שלו, סיוטים תכופים, עצבנות והחמרה הדרגתית בבידוד החברתי. כשנשאל על הפלאשבקים שלו, הוא דיווח על השפעה משביתה של ריחות, במיוחד של הריח
של סולר וגומי בוער. הריחות האלה העלו זיכרונות פולשניים מהמלחמה. הוא תמיד נמנע
מלנסוע מאחורי משאיות על הכביש המהיר ותזמן מתי הוא צריך להשיג דלק בתחנת דלק כדי להימנע
מחשיפה באופן בלתי צפוי לריח הסולר של משאיות גדולות. זה לא שהוא לא אהב את הריח עצמו, אבל
הריח תמיד גרם לתחושות מטרידות וגרם לו להרגיש אי נוחות, בחילה ולפעמים
אשם, תלוי בזיכרונות שהופעלו. הוא דיווח: הבוקר הבחנתי בציוד של כיבוי האש המקומי
על הכביש ממש מעבר לביתי. הכבאים נתנו לי לעבור מכיוון שהבית שלנו בפינה. הגעתי הביתה, אני
מצאתי את אשתי על הדייק האחורי צופה בשריפה שהייתה במרחק של כ-300 רגל משם. זה הזמן שבו שמתי לב לריח של גומי בוער, יחד עם ריח קל של מזוט או סולר. אשתי אמרה שהיא דואגת לי בגלל שאני עמדתי על הדייק כאילו חלמתי בהקיץ במשך כמה דקות בלי להגיב לה. הריח הביא ל
בראשי התמונה של האמטראק (רכב אמפיבי) הבוער הזה, שוב כל כך חיה. האמטראק נפגע. הדלת הקדמית/רמפה הייתה פתוחה, שניהם פתחי הצוות היו פתוחים ושפכו עשן ולהבה. עשן סמיך, שחור וחומצי רותח מתוך החבורה תָא. היה ריח מכריע של גומי בוער. אני זוכר את הריח הזה ואיך הוא נראה ככה
יום בצורה חיה. לא יכולתי לעשות שום דבר כדי להציל את האנשים באמטראק. חמישה עשר נחתים ו-3 אנשי צוות מתו שם באותו יום. הרגשתי את אותו חוסר תקווה כמו שהרגשתי באותו היום. הרגשתי רע בבטן, כאב לי ראש והיה לי הרגשה של חוסר תועלת, ושל סופיות החיים כשחשבתי על האירוע הזה.למה זה קורה ומה עושים.
טראומה "צורבת בזיכרון" ארוע על כל חלקיו. מספיק שאחד מהחלקים עולה - שאר החלקים מצטרפים אליו. במיוחד לחוש הריח, או לרעש אופייני, או מראה מקום שקשור, יש פוטנציאל להוות טריגר להעלאת זיכרון טראומתי שהם היו היה חלק ממנו.
במקרים של מאורע עם בהם נצרב גם ריח אופייני, הוא יכול להחוות כ"חי", עוד לפני שנשאבים למאורע עצמו.
למה דווקא חוש הריח: חוש הריח חשוב מאד לשרידה. הוא מאפשר לזהות סכנה גם כשהיא עדין רחוקה מאד ונישאת אליו עם הרוח. בני אדם ובעלי חיים יכולים לאתר סכנה מתקרבת גם ממרחק גדול (בני אדם אחרים, חיה, שרפה מתקרבת, אוויר עם גזים רעילים ...). זה נותן שהות להגיב ולהספיק לברוח. זה מסביר את חשיבות התעוד של הריח והמאורע שהגיע מיד בעקבותיו - כדי שנדע לאתר מראש את הסכנה. הצימוד הזה של ריח כסמן לאסון מתקרב גורם לכך שאנשים עם פוסט טראומה יכולים לעיתים להרגיש ריח אופייני (גם כשאינו קיים) זמן קצר לפני שפלאשבק מתרחש. במיקרים שהריח מקדים את חווית הפלאשבק אפשר לנסות לחסום אותו: אפשר להיעזר בהרחה מהירה של ריח עם אסוציאציה חיובית ומושכת - כשמתחילים להרגיש את המתח עולה, או כשמתחילים לחוש בריח שמשמש כטריגר. זה מאפשר לעיתים לחסום הופעת פלאשבק. (ראו במאמר עם תאורי המקרה למטה). יש לזה חשיבות גם למטפלי CBT, שעובדים עם חשיפה מדורגת לגרוי מעורר.
שימוש בריח מתחרה מעורר, שמושך אתכם באופן אישי, כדי למנוע פלאשבקים.
במאמר המצוטט בסוף הפוסט מובאים תאורי מקרה של אנשים עם פוסט טראומה שהטריגר שלהם לפלאשבקים היה ריח מסוים. הפטנט שלהם היה לאפשר למטופלת הספציפית הזו להריח ריח של קפה טחון טרי מעורב בוניל, שהתחרה על הקשב של חוש הריח, ומנע פלבשקים (מנע את חווית הריח הלא רצוי). אפשר לנסות למצוא ריח מועדף כזה ולבדוק אם זה עוזר לכם. "מאחר והצוות ביחידה נודע לכך שריחות מסוימים היו מרכזיים בדיווחים של המטופל על פלאשבקים, ההשערה הייתה שלריחות מסוימים יכולים להיות השפעה הפוכה. אז, כשהמטופלת נמצאה נעולה בארון שוב, פנו אליה עם קפה טחון טרי וניחוח וניל. לזה היה השפעה חיובית באופן מפתיע. המטופלת הגיבה לריחות; הם הפנו את תשומת הלב שלה, צמצמו את דה-ריאליזציה, ועזרו להפחית את הפחד החריף, ובכך, את עוצמת הפלאשבק. מכיוון שהאפקט היה כל כך מדהים, ההליך באמצעות אותם ריחות יושם באופן יזום בקבוצה טיפול כאשר החשיפה הייתה חלק מהטיפול. כמה ימים לאחר התערבות זו, נכתב בדו"ח אחות," היה 1 אפיזודה דיסוציאטיבית בקבוצת מטרות, שבה ניתן היה לעזור לה רק עם גירוי חוש הריח". או בדיווח מאוחר יותר נכתב "ההמטופלת ציינה שהיא התחילה להריח משהו מהעבר כמעט היה פלאשבק." בדוח שיום אחד לאחר מכן נכתב, "במהלך הקבוצה, למטופלת היו 2 פרקים של פלאשבק נזקקה להתערבות הצוות לצורך רי-אורינטציה. בהיותה פרואקטיבית, המטופלת קיבלה את ההצעה להחזיק את הקפה הטחון במהלך הפגישה כדי לעזור בהזיות הריח שלה
בסוף הפוסט הדבקתי את התאורי המקרה שהופיעו במאמר על הריח כטריגר לפלאשבאק. אפשר להעתיק ולתת לגוגל טרנסלאט לתרגם.
כמו כן יש הפניה למאמר של ד"ר איתי גל מ 2019 שמסביר למה ריחות מעלים זיכרונות
מחקרי מוח מצאו: למה ניחוחות מחזירים אותנו לזיכרונות העבר?.
שימו לב: תופעה פחות מדוברת: "שמיעת קולות" או הזיות ראיתיות.
עם ובלי שימוש בחומרים לצורכי הרגעה עצמית (לדוגמה קנביס, אייווסקה וכו)
יש באתר פוסטים שונים בנושא. לא להיבהל אם קורה. הבנה מאד עוזרת.
ראו לדוגמה
חוויות כאלה יכולות להיות מפחידות - הסבר והבנה מקילים ועוזרים.
תודה על פועלכם - לכל החיילים הלוחמים והמצילים שעזבו ועוזבים את חיי היומיום והמשפחה, ומתמודדים עם תוצאותיה. - תודה והערכה גדולה מאד
למשפחות, לחברים, למתנדבים - לכל מי שבא ומסייע ונותן חיבוק ותמיכה - זה עוזר!
למטפלים, הפסיכולוגים, התרפיסטים, האנשים עם הלב הרחב ויכולת הסיוע,
למנחים של מומנטום ולכל הרבים האחרים, שנפגשים עם החוזרים מהקרב, ונותנים מעצמם, יכולותיהם והאמפתיה שלהם - בלב נדיב ורחב.
בתקווה לימים רכים יותר,
יעל
תודה לשבתאי קמינר המעולה והרגיש לאדם, סיביטיסט בטבע, מנחה במומנטום, השותף - והמתרגם שלנו - לכל נושאי הנוירו-מלחמה, ששואל, מעורר, וחוזר ומדיייק את התשובות לצרכים. הפוסט הזה נולד מהצורך הדחוף שהוא העלה והתכתבויות איתו בשעות הלילה המאד מאוחרות. ותודה לורד לוי מנחה במומנטום - שהגיעה אלינו דרך המייל של האתר, ושאלה, ועוררה ו"דחפה" אותנו גם היא לתת מענה מהיר לשאלה זו .
]1[המאמר הנ"ל מכיל תאורי מקרה של חילים שחזרו מויאטנאם וסבלו אחר כך מפוסט טראומה ופלאשבקים שהתעוררו בגלל טריגרים של ריח. נמצא על הרשת. דוגמה לחייל שחווה מצב כזה .
העתקתי את המקרים בסוף הפוסט. וצרפתי בסוף הפוסט את התרגום של המקרה הראשון (גוגל טרנסלט ) שמדגים ריח כטריגר לחווית-ברק (פלאשבאק) בפוסט טראומה.
רפרנסים
והנה לינק למאמר מצוין שמסביר טוב מאד למה ריחות מעלים בנו רגשות וזיכרונות.
כתב אותו ד"ר איתי גל ב 2019
מחקרי מוח מצאו: למה ניחוחות מחזירים אותנו לזיכרונות העבר?
מדוע ריח מצית זיכרונות ורגשות, בשונה מיתר החושים? במשך שנים ניסו חוקרים להבין את הסיבה, ומחקרים אחרונים מצאו את הקשר: חלקי המוח האחראיים על אינטימיות והישרדות קשורים קשר הדוק באלה האחראיים על חוש הריח. ואיך פגיעה ביכולת להריח יכולה להעיד על בעיות בריאות?
ד"ר איתי גל פורסם: 11.12.19 , 08:22
CASE REPORTS Case 1 A 55-year-old veteran reported that since the VietnamWar, the smell of diesel had been particularly upsetting for him. According to his experience, he had been particularly sensitive to smells throughout his life. Living in the countryside as a boy, he reported he could smell animalcadavers from a great distance. Having been deployed to Vietnam in 1967 as a paramedic, he was involved in providing first aid to injured soldiers on the front. As there were many casualties, he also was involved in transporting casualties and removing dead bodies or body parts of victims. When a camp relocated, it was common for the soldiers to burn their excretions, a procedure for which they used diesel fuel. Sometimes they even had to burn dead bodies or body parts, also using diesel fuel. The patient was in charge of these procedures. The smell of burning diesel has had a profound impact on him since then. He returned to the United States and developed symptoms of PTSD. For many years his wife had unsuccessfully tried to send him to a treatment program for his sleeping problems, frequent nightmares, irritability, and gradually worsening social isolation. When asked about his flashbacks, he reported a disabling impact of smells,specifically, the smell of diesel and burning rubber. These smells precipitated intrusive memories of the war. He always avoided driving behind trucks on the highway and timed when he needed to get fuel at a gas station to avoid being unexpectedly exposed to the smell of diesel of large trucks. It was not that he disliked the smell itself, but the smell always caused upsetting feelings and made him feeluncomfortable, nauseated, and sometimes guilty, depending on the memories that were triggered. He reported: This morning, I noticed local firefighting equipment on the road just past my home. The fire police let me pass since our house is on the corner. Arriving home, I found my wife out on the back deck watching a fire that was about 300 feet away. This is when I noticed the smell of burning rubber, together with a faint smell of fuel oil or diesel oil. My wife stated she was worried about me because I was standing on the deck as if I was daydreaming for some minutes without responding to her. The smell brought to my mind the image of this burning amtrac, again so vivid. The amtrac was hit. The front door/ramp was open, both crew hatches were open and pouring out smoke and flame. Thick, black, acid smoke was boiling out of the troop compartment. There was an overpowering smell of burning rubber. I remember that smell and what it looked like that day vividly. There was nothing I could have done to save the people in the amtrac. Fifteen Marines and 3 crewmembers died there that day. I felt the same hopelessness as I felt that day. I felt bad in my stomach, got a headache, and had a feeling of futility or finality when I thought about that incident. One day later he wrote: I did not sleep well last night; tossed and turned most of the night. I felt as though I was in a state of pre-sleep. Still have a headache since yesterday. I went to the spare bedroom so I would not wake my wife. That smell of rubber is still in my mind. With no effort, the memory of the amtrac came back with associated affect. When these flashbacks occurred, it always took him some time to recuperate, and he noticed his nervousness, irritability, and efforts to stop thinking of all the other Vietnam memories that came along.
Case 2 A 34-year-old man reported episodes of olfactory hallucination based on a traumatic experience when he was working as a paramedic in the fire department of a small town. He had witnessed a young man die due to a tire explosion while the man was assembling one of the wheels of a car in a garage. Upon arriving at the scene and examining the man, he noticed that the injured man’s face was completely blown away. When he tried to resuscitate and ventilate the injured man, he could not find the man’s mouth. Instead, the injured man vomited out of his completely destroyed face and onto the patient’s own face and clothes. The patient called for assistance and the injured man was transported to the hospital. He remembered he felt disgusted. He cleaned off the vomit that had penetrated his clothes. Despite a plan to go back to his station, several hours after this incident, the patient was found by the police in his car in the middle of an intersection. He was dissociated and derealized and was unaware of what he was doing there. Later, after he returned home, he remembered he did not eat for 2 days, as he was still struggling with the bad smell. He reported intrusive memories while eating, had nightmares about the incident in which he saw the blown away face, and gradually realized that it affected him in such a way that he felt more distant from other people. In particular, it was the foul, sour smell of the vomit that had a profound impact on him. For many years afterward, he felt as if he was reliving the scene on several occasions. He would become nauseated and irritable, with a vague sort of sadness, and he would feel the same disgust as he had felt originally at the time of the incident. He had always cautiously avoided talking about the incident. Eight years after this incident, he reported he had never been able to completely get rid of the smell of the traumatic scene. Nonspecific smells could make him nauseated—something he had never experienced before the incident. During a recent invitation to teach about emergency medicine in front of a class, one of the students asked him if his experiences as a paramedic changed his life. He had never talked about this specific incident with anyone. Despite the fact that he had witnessed other deaths later in his career, he forced himself to talk about the tire incident, assuming it might help him and assuming the students might find it an appropriate illustration of the demanding nature of the job. He felt exposed but ready to bring it up and talk about it. He was surprised, however, to sense the recurrence of the foul smell that he could not handle well. Again, it lingered on in his mind for days, and, again, images were vivid and powerful. He dreamt about the scene and felt he had never adequately coped with the impact. Later, he reported he had become aware of how much he was bothered by foul smells in general, even though they had nothing to do with the incident and were sometimes perceived when they were not even present, as far as he could tell. He reported that since the incident, these phenomena had always bothered him and that he therefore wanted to admit himself for treatment. Case 3 A 53-year-old woman was admitted to a psychiatric unit. During the first weeks of admission, she was frequently found to be frightened, disoriented, and derealized after she had locked herself in a closet in her room. During these episodes, she frequently demonstrated selfdestructive behavior by cutting herself on her arms with a knife. Her behavior made close observation necessary. Interviewing the patient revealed that the hallucination of a smell precipitated these events. This was confirmed in nurse reports, which told that the patient frequently reported that she hallucinated a typical smell, which for her, indicated an oncoming flashback: “At 10:30 p.m., patient was ready to process the incident (locking herself in a closet); she reported she hallucinates a smell and this indicates an oncoming flashback. I reported she can come to staff if this happens to get help.” On another occasion: “Patient reported smelling leather, Old Spice, and alcohol and said that it triggered her.” In an interview about these hallucinations, the patient related these smells to a traumatic experience when she was 16 years old. She had been brutally gang-raped at a cemetery. The perpetrators had tied her to a cemetery grave. She was able to get the knife of one of the perpetrators,stab one of the rapists, and run away, not knowing if she had killed him. She had disclosed the rape only to her mother who had corroborated her story to be true. She had burned her bloodstained clothes and apparently repressed the rape. However, she always felt upset and uneasy when actually smelling leather, alcohol, and Old Spice aftershave. She reported she had never consciously linked this to the rape. The patient had a 12-year history of psychiatric illness with several hospital admissions. She was first hospitalized at age 41, shortly after her husband, from whom she had just divorced, died. She started to report nightmares and at times felt flooded with emotions. She became depressed, irritable, and suicidal. At that time, she was first diagnosed with severe major depression, without psychotic features, according to DSM-IV criteria. Later on, posttraumatic symptoms became clearer, as did depersonalization, derealization, amnesic episodes, and identity confusion and alteration. Her trauma history included sexual abuse with unwanted teenage pregnancy and physical abuse by her mother and different stepfathers, including being beaten with a stick to the point of bleeding. After having spent 11 years in a stable marriage and working as a nurse, she divorced and had to give up her job due to back pain problems. Since staff on the unit became aware that certain smells were pivotal in the patient’s reports of flashbacks, it was hypothesized that some smells could have an opposite effect. So, when the patient was found locked in the closet again, she was approached with fresh coffee grind and the scent of vanilla. This had a surprisingly positive effect. The patient responded to the scents; they redirected her attention, reduced the derealization, and helped reduce the acute fear, and therewith, the intensity of the flashback. Since the effect was so remarkable, the procedure using the same smells was applied proactively in group treatment when exposure was part of therapy. Some days after this intervention, a nurse report read,“had 1 dissociative episode in goals group, with which she could only be helped with an olfactory stimulus.” A later report read “patient left group; patient stated that she had begun to smell something from the past and almost had a flashback.” A report 1 day later read, “during the group, patient had 2 episodes of flashback needing staff intervention for reorientation . . . being proactive, patient was given the suggestion to hold the coffee grind during the meeting to help with her olfactory hallucinations.”
מקרה מס 1 |(תרגום בגוגל טרנסלט).
ותיק מלחמה בן 55 דיווח שמאז מלחמת וייטנאם, ריח הסולר הרגיז אותו במיוחד. על פי ניסיונו, הוא היה רגיש במיוחד לריחות לאורך חייו. כשגר בכפר כילד, הוא דיווח שהוא יכול להריח גוויות חיות ממרחק רב. לאחר שהוצב בווייטנאם ב-1967 כחובש, הוא היה מעורב במתן עזרה ראשונה לחיילים שנפצעו בחזית. מכיוון שהיו נפגעים רבים, הוא גם היה מעורב בהובלת נפגעים ובפינוי גופות או חלקי גופות של קורבנות. כאשר מחנה עבר למקומו, היה נפוץ שהחיילים שורפים את הפרשותיהם, הליך שלשמו השתמשו בסולר. לפעמים אפילו נאלצו לשרוף גופות או חלקי גופות, גם באמצעות סולר. המטופל היה אחראי על הליכים אלה. לריח הסולר הבוער הייתה השפעה עמוקה עליו מאז. הוא חזר לארצות הברית ופיתח תסמינים של PTSD. במשך שנים רבות ניסתה אשתו ללא הצלחה לשלוח אותו לתוכנית טיפולית בגלל בעיות השינה שלו, סיוטים תכופים, עצבנות והחמרה הדרגתית בבידוד החברתי. כשנשאל על הפלאשבקים שלו, הוא דיווח על השפעה משביתה של ריחות, במיוחד של הריח
של סולר וגומי בוער. הריחות האלה העלו זיכרונות פולשניים מהמלחמה. הוא תמיד נמנע
מלנסוע מאחורי משאיות על הכביש המהיר ותזמן מתי הוא צריך להשיג דלק בתחנת דלק כדי להימנע
מחשיפה באופן בלתי צפוי לריח הסולר של משאיות גדולות. זה לא שהוא לא אהב את הריח עצמו, אבל
הריח תמיד גרם לתחושות מטרידות וגרם לו להרגיש אי נוחות, בחילה ולפעמים
אשם, תלוי בזיכרונות שהופעלו. הוא דיווח: הבוקר הבחנתי בציוד של כיבוי האש המקומי
על הכביש ממש מעבר לביתי. הכבאים נתנו לי לעבור מכיוון שהבית שלנו בפינה. הגעתי הביתה, אני
מצאתי את אשתי על הדייק האחורי צופה בשריפה שהייתה במרחק של כ-300 רגל משם. זה הזמן שבו שמתי לב לריח של גומי בוער, יחד עם ריח קל של מזוט או סולר. אשתי אמרה שהיא דואגת לי בגלל שאני עמדתי על הדייק כאילו חלמתי בהקיץ במשך כמה דקות בלי להגיב לה. הריח הביא ל
בראשי התמונה של האמטראק (רכב אמפיבי) הבוער הזה, שוב כל כך חיה. האמטראק נפגע. הדלת הקדמית/רמפה הייתה פתוחה, שניהם פתחי הצוות היו פתוחים ושפכו עשן ולהבה. עשן סמיך, שחור וחומצי רותח מתוך החבורה תָא. היה ריח מכריע של גומי בוער. אני זוכר את הריח הזה ואיך הוא נראה ככה
יום בצורה חיה. לא יכולתי לעשות שום דבר כדי להציל את האנשים באמטראק. חמישה עשר נחתים ו-3 אנשי צוות מתו שם באותו יום. הרגשתי את אותו חוסר תקווה כמו שהרגשתי באותו היום. הרגשתי רע בבטן, כאב לי ראש והיה לי הרגשה של חוסר תועלת, ושל סופיות החיים כשחשבתי על האירוע הזה.