מלכודת האשמה: למה המוח שלנו מעניש אותנו על דברים שאינם בשליטתנו?

במרחב הטיפולי, אנו פוגשים לעיתים קרובות מטופלים הלכודים בתוך 'כלוב' של אשמה טורדנית. זהו מצב שבו שום הגיון בריא או הוכחה מהמציאות לא מצליחים להבקיע את חומת האחריות היתר (Over-responsibility) וההלקאה העצמית.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהאשמה אינה רק תפיסה קוגניטיבית משובשת, היא חיווט מוחי עמוק המופעל על ידי מערכות הישרדותיות שאינן נשמעות לחוקי הלוגיקה הרגילים. במאמר זה נסקור את הבסיס הנוירו-ביולוגי של רגשות האשמה, נבין את התפקיד הקריטי של רשת הבולטות ורשת ברירת המחדל (DMN) בעיצוב הבושה, ונראה כיצד הענקת 'מפה מנגנונית' למטופל יכולה לשמש כפטיש המנתץ את אשליית השליטה והאשמה.הבנה זו מאפשרת לנו, כמטפלים, להציע למטופל תהליך של דה-פרסונליזציה – מעבר מחוויה של 'אני אדם רע' לצפייה בתהליך ביולוגי שניתן לווסת ולשחרר.

@@@

רגשות אשמה נתפסים אצלנו לעיתים כהוכחה לכך ש”יש בנו משהו לא תקין”, אך בפועל הם תוצר של מנגנון מוחי מורכב שנועד לשמור עלינו כחלק מהחברה. אבל מה קורה כשהמנגנון הזה משתבש? במצבי סטרס גבוה, המוח נוטה לייצר אחריות יתר (Over-responsibility) ו"להשלים סיפורים" שבהם אנו תמיד האשמים, גם כשאין לנו קשר לתוצאה.

הבנת המנגנון מאפשרת להבחין בין אשמה מקדמת לבין "אשמת שווא" המלווה בבושה (Shame) ופרפקציוניזם (Perfectionism) שרק מכבידים ללא צורך.

המכניקה של האשמה במוח

המנגנון מורכב משלושה צירים מרכזיים [1–4]:

• רשת הבולטות (Salience Network): ה"רדאר" שמזהה חריגה מהנורמות. במצבי דחק, הרגישות של האינסולה וה-ACC עולה והיא מפרשת כל אירוע ככישלון אישי [8–11].

• האינסולה וה-ACC (בית המשפט הפנימי): כאן מעובד ה"כאב החברתי". בעת תחושת אשמה, האינסולה מסמנת עוול, וה-ACC משקלל את "העונש" והצורך בתיקון [12–18].

• 

  
  

• רשת ברירת המחדל (DMN): הכוללת את ה-PCC – ה"מספרת" של המוח. היא זו שהופכת אקראיות לסיפור של הלקאה עצמית (Self-blame) ומסקנה קבועה: "אני אדם רע" [5–7, 19].

כל התמונות של המוח מויקיפדיה

כשביולוגיה ומוסר נפגשים: דוגמאות למלכודת האשמה

כדי להבין כמה המנגנון הזה יכול להטעות, בואו נסתכל על מצבים שבהם המוח "מזייף":

• המפקד והאקראיות: מפקד בוחר 5 לוחמים למשימה באופן אקראי. אחד נהרג. המוח של המפקד צובע את כל "עוגת האחריות" באשמה עצמית. למה? כי המוח מעדיף להרגיש אשם (אשליה של שליטה) מאשר להשלים עם המציאות המפחידה שלמלחמה יש מקריות אכזרית שאינה בשליטתו.

• הלוחם שקפא בקרב: לוחם שקופא (Freeze) בזמן קרב וחברו נהרג. הקיפאון הוא פקודה ביולוגית של גזע המוח שחזקה מכל אימון – המוח "נעל" את המערכת כדי לשרוד. לאחר מכן, המוח השופט מעניש את הלוחם על תגובה שהייתה בכלל אוטומטית, ולא בחירה מוסרית.

• אשמת הניצולים (7 באוקטובר): שני חברים באירוע קצה; אחד ניצל והשני נרצח. הניצול מרגיש אשמה על עצם קיומו. כאן, מערכת ה"הוגנות" במוח משתבשת: המוח מפרש את הנשימה כעוול כלפי המת, ומנסה לייצר סיבתיות במקום שבו שלט כאוס מוחלט.

• הפרשנות החברתית בלוויה: אדם שבוכה בקולי קולות בלוויה ומרגיש אשמה ש"משך תשומת לב". בסטרס של אבל, המוח מפרש שתיקה של אחרים כביקורת, ובונה סיפור של אשמה חברתית במקום להכיר בכך שכל אחד מבטא כאב בדרכו.

סיכום: ניפוץ הכלוב – למה ההבנה המנגנונית היא המפתח?

הבנת המנגנון היא "פטיש הידע" שמנתץ את כלוב האשמה. ברגע שאנחנו מבינים שרגש האשמה הוא פלט (Output) של מערכות הישרדותיות, משהו בסיסי משתנה:

1. מ"אני אשם" ל"המוח שלי המציא סיפור אשמה": הידע מאפשר דה-פרסונליזציה. האשמה והבושה הופכות מזהות לסימפטום – אזעקת שווא של מערכת לחוצה.

2. נטרול פרפקציוניזם ואשליית שליטה: כשאנחנו מבינים שהמוח "ממציא" אשמה רק כדי לברוח מחוסר האונים, אנחנו יכולים להניח לניסיון להיות מושלמים, לוותר על אחריות היתר, ולהסכים עם המציאות כפי שהייתה.

3. החזרת הבחירה: הידע מחזק את החלק הרציונלי במוח ונותן לנו מרחק לומר: "זה המוח שלי שמנסה לייצר סדר דרך הלקאה עצמית, אני לא חייב להאמין לסיפור הזה".

   
   

האחריות שלנו היא לא על מה שקרה ללא שליטתנו, אלא על הדרך שבה אנחנו בוחרים להשתמש בידע כדי לשחרר את עצמנו מהכלוב ולשאת את הכאב בחמלה.

------------------

לשאלתו של יהושע ממרכז צמיחה:

הגישה המתוארת למעלה היא חלק מתפיסת הניירוטריט המשתמשת בידע אודות מנגנוני המוח כדי לאפשר לסובל מאשמה להתייחס לעצמו בחמלה. ולמי שהמילה חמלה נתפסת כ"רחמים" אנחנו מבקשים להבהיר: חמלה פרושה אמפתיה ללא הצפה. בניגוד לרחמים שמשדרת היררכיה - אתה יכול לרחם על "נרקומן" מלוכלך וקרוע בגדים, או על עני בהודו שתנאי חייו איומים והוא מרוח בליכלוך ושקוע בעליבות,ממנקה מחראות - אבל בה בעת להיגעל ממראהו ולרצות להתרחק ממנו.

לעומת זאת כשאתה כאדם או כמטפל מפעיל חמלה זה אומר שאתה חש אמפתיה גבוהה למטופל, חש את הכאב שלו, מרגיש לשיטתו של קוהוט "שניים שהם אחד", אבל לא מוצף מרגשותיו. בגישה זו המטפל משאיל לסובל את ההגיון והסתכלות חיצונית רציונאלית שיכולה לספק לו תמיכה, ולהשקיט את האמיגדלה הרגשנית-שרידתית שגורמת לו לאשמת יתר.. או לאשמת קורבן איומה .. .

הגישה הקוגנטיבית היא חלק אינהרנטי מגישת ה CBT . גם בה משתמשים בטיפול ברגשי אשמה.

לעיתים משלבים אותה עם תרגילים עם כלים של מציאות מדומה ואווטרים שמשקפים את הקולות השופטים ודרכם מלמדים את המטופל להתמודד עם אשמות השווא, ומביאים דמויות מטיבות שתומכות בו ומסבירות מה טוב בו ואיך רואים אותו הקרובים לו שאוהבים אותו ורוצים מאד בקירבתו.

תגובת הסביבה חשובה מאד. ריגשי אשמה צומחים ביולוגית במצבי שרידה ופחד קדמוני מולד להינטש או להישאר לבד במצבי קיצון ואובדן. חברה או קהילה שעוטפת עוזרת מאד. לא לחינם בקבוצות של מכורים נגמלים נהוג להגיד שוב ושוב "אוהבים אותך". זה מוריד לחץ במידה מפתיעה.

לקריאה נוספת:ראו באתר את הפוסטים הבאים

1. ריגשי אשמה, שמיעת קולות וטיפול משולב באמצעות CBT, מציאות מדומה, ואווטרים

2. התמזגות עם התוקף, רגשי אשמה, וההיחס בין אהבה לשנאה

3. נוירו-מלחמה: רגשי אשמה, הצורך בעשייה ושייכות, ו"רצון חופשי" - מה מפעיל אותנו

4. "תחושת שייכות" מסייעת לרווחה נפשית ולהצלחה. מהי, איך היא נוצרת במוח, ואיך מטפחים אותה בכיתה

5. נוירוני מראה: מאמפתיה, ועד כוח גדול ממני

לקריאה על שימוש ב CBT משולב במציאות מדומה מובא חלק מהפוסט המוזכר למעלה על טיפול משולב כזה שהסתיים בהצלחה - ב מקרי עמיד במיוחד.

טיפול משולב: הבנה (CBT), מציאות-מדומה, ואווטרים

להלן תאור מקרה שהתפרסם במאמר של דלזיאו ושותפים מ 2018. מובא בו תאור מקרה של אדם העשה שמוש בקנביס ופיטריות הזיה החל מגיל 14. בהמשך הפסיק לתפקד נורמטיבית, אושפז פעמים רבות וסבל משמיעת קולות מאשימים שונים. תרופות לא עזרו והוא הגיע למצב בו התרוצצו במוחו 15 קולות שונים רובם שופטים, מאיימים, מענים או רוצים להרוג אותו, חלקם כוכבי קולנוע ידועים ומעט שתמכו בו.

 לבסוף טיפול משולב של CBT (קוגנטיבי-התנהגותי) ומציאות מדומה ואווטרים עזרו לו. במסגרת ה CBT הוא למד לזהות את הטריגרים שגורמים לו לשמיעת הקולות ולראיית ה"סרטים" החיים שהתרוצצו לו בראש ללא מנוחה (כתב יומן אישי). כך הוא למד להבין רציונאלית את המקור לקולות. אך כיוון שזה לא פתר את הבעיה - פנה המטפל (פסיכיאטר) ובנה על התשתית הזו טיפול בעזרת אווטר של ה"שופט" הראשי שכיכב בקולות ששמע. תוכנית ההתערבות מתוארת במאמר. במסגרתה למד המטופל בהדרגה לשוחח עם השופט, להתווכח עם התובעים שלו, לענות באסרטיביות גדולה יותר ויותר, להגן על עצמו ולבסוף גם להפנים ולקבל שהסביבה רואה בו צדדים חיוביים רבים.

Dellazizzo, L., Potvin, S., Phraxayavong, K., Lalonde, P., & Dumais, A. (2018). Avatar Therapy for Persistent Auditory Verbal Hallucinations in an Ultra-Resistant Schizophrenia Patient: A Case Report. Frontiers in Psychiatry, 9. doi:10.3389/fpsyt.2018.00131

הנה בתרגום חופשי קטעים נבחרים ממאמר זה

במאמר זה מובא תאור מקרה של צעיר בתחילת שנות ה 30. בגיל 14 התחיל בשימוש בחומרים שונים - קנביס, אלכוהול ופטריות הזיה (פסילוסיבין). פיתח דפוס חוזר של הגעה למצבים פסיכוטיים ואישפוזים. למרות זאת המשיך בשימוש והרחיב את טווח החומרים בהם השתמש (לדוגמה קוקאין ). עם הזמן אובחנה אצלו תחלואה כפולה (מצבים פסיכוטיים כתוצאה משימוש בחומרים שונים), ובהמשך סכיזופרניה. הוא התחיל לשמוע 15 קולות שונים שדיברו אליו במהלך היום כולו. הדמויות כללו שופטים מבית המשפט העליון, רוצחים סידרתיים, דמויות מהצבא, ישו, ושחקנים מפורסמים. הדמויות ניהלו בינהן אינטרקציות והוא ראה "סרטים" בהם היו מעורבות הדמויות השונות ששפטו אותו תקפו אותו העליבו אותו, גערו בו , עינו אותו. חלקם דרשו ממנו להרוג את עצמו. תרופות לא הצליחו לפתור את הבעיה.

לבסוף ניסו איתו טיפול שמטרתו היתה לעזור לו להתמודד עם "הקולות" הנ"ל. הטיפול כלל יצירת אווטר, ואימון ב"שיחות" עם האווטר - במהלכן עודד הפסיכיאטר את הבחור להיות אסרטיבי יותר, לענות ל"שופט" להסביר את עצמו, בעזרת בני משפחה שתארו תכונות טובות שהם רואים בבחור - לימד הפסיכיאטר לאט לאט את הבחור להציג את הצדדים הטובים שבו וכו. זה מאמר מעניין , ניתן להגיע אליו בקלות באמצעות הלינק - https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fpsyt.2018.00131/full

 והא יכול לעזור בהתווית כיוון אפשרי - עם ובלי אווטרים. - להוריד מתח ופחד, להוריד רגשי אשמה שמובילים לפרנויה. להעזר במשפחה ולהוריד תחושת בדידות.

הנה תחילת התאור של תרפית האווטרים

 "Avatar Therapy

Due to this lack of efficacy, Mr. Smith chose to undergo 7-weekly sessions of AT (one avatar creation session and six 45-min therapeutic sessions).

Avatar Selection Phase

Mr. Smith was requested to select the most distressing voice for the creation of the avatar, i.e., The Judge. With the support of an experienced psychiatrist (AD), Mr. Smith created an avatar best resembling The Judge, which was designed to closely have both the face and the voice of his “persecutor."

Therapy Sessions

The therapy was provided by a psychiatrist (AD). Prior to the first session, Mr. Smith was asked to write down sentences used by his “persecutor.” Unexpectedly, Mr. Smith provided the psychiatrist with an agenda including these sentences (mostly incomprehensible) with other disorganized details about his “scenes.”

While it was a challenge, the psychiatrist induced a dialog between Mr. Smith and his avatar. In sessions 1–3, Mr. Smith was confronted to the reproduced hallucinatory experience....."

מומלץ מאד לקרוא את המשך התאור המעניין של הסשנים של התרפיה במאמר הנ"ל.

סיכום: להוציא את האשמה מהמערכת – למה ההבנה המנגנונית היא המפתח?

הבנת המנגנון המוחי לא נועדה רק לספק סקרנות אינטלקטואלית; היא כלי טיפולי וקוגניטיבי ראשון במעלה לשחרור מהמלכודת. ברגע שאנחנו מבינים שרגש האשמה הוא פלט (Output) של מערכות הישרדותיות כמו האינסולה וה-ACC, משהו בסיסי משתנה:

1. מ"אני אשם" ל"יש לי אשמה": ההבנה המנגנונית מאפשרת לנו להסתכל על האשמה כעל "רעש במערכת" או אזעקת שווא. זהו תהליך של דה-אינטנסיפיקציה; האשמה הופכת מזהות (מי שאני) לסימפטום (מה שהמוח שלי מייצר כרגע).

2. נטרול אשליית השליטה: כשאנחנו מבינים שהמוח ה-DMN "ממציא" סיפורי אשמה רק כדי לברוח מחוסר האונים של האקראיות, אנחנו יכולים להפסיק להילחם בעובדות. ההבנה ש"המוח שלי פשוט שונא כאוס" מאפשרת לנו להניח למאבק ולהסכים עם המציאות כפי שהייתה.

3. החזרת הבחירה: שימוש בידע הנוירו-ביולוגי מחזק את השפעת הקורטקס הפרה-פרונטלי (החלק הרציונלי). הוא נותן לנו את המרחק הדרוש כדי לא להיבלע בתוך הסערה הרגשית ולומר: "זה המוח שלי שמנסה לעשות סדר, אני לא חייב להאמין לסיפור שהוא מספר לי".

בסופו של דבר, האחריות שלנו היא לא על הפקודות האוטומטיות של גזע המוח או על עיבוד הכאב באינסולה, אלא על היכולת שלנו להשתמש בהיגיון כדי להתבונן באשמה מבחוץ, להכיר בה, ולבחור שלא לתת לה לנהל את חיינו.

לקריאה על השפעת ההגיון על וויסות הרגש-השרידתי (וכפועל יוצא גם על תחושת האשמה)

ראו: השקד, קליפת-הדעת, והמלומד - או - כשהרגש וההיגיון מתחרים ב "הורדת ידיים

הוא כולל גם לינק לסירטון שממחיש את ההשפעה ההדדית של הרגש-מוכוון השרידה- וההגיון אלה על אלה

 מהו תפקידם של ריגשי האשמה

ריגשי אשמה הם חלק ממנגנון הענישה של המוח. הם פורצים כשאנחנו חשים מבודדים, שונים מהחברה, לא שייכים. הם גואים כשאנחנו מעריכים שפגענו ברגשות הזולת, שהיזקנו לאחרים, שפגענו בערכי מוסר כלליים ואישיים שלנו, ונורמות חברתיות.

 מטרתם של ריגשי האשם - לגרום לנו להימנע מפעולות שמקלקלות את ה"ביחד" החברתי, לדחוף אותנו לשיתוף פעולה עם אחרים למען מטרות מקדמות שרידה (לדוגמה: מציאת מזון וחלוקתו בין חברי הקבוצה, השתתפות במאבק בקבוצת אויבים שמאימית על קבוצת השייכות שלי, השבט או העם שלי). למנוע פגיעה באחרים, אם ישירה, ואם עקיפה (לא התחלקנו איתם במשאבים, לא הגנו עליהם כשיכולנו).

ככל שאנחנו ברמת דחק ופחד גבוהים - ובמצבים מוחלשים (פציעה, מחלה, אבל) , ריגשי האשמה שלנו על שוני מהסביבה גבוהים יותר, דוחקים בנו להיטמע בחברה. דוחקים בנו לדבוק בערכי המוסר שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים, דוחקים בנו להינע מלפגוע באחרים בכוונה או שלא בכוונה,  דוחקים בנו להיצמד לנורמות החברתיים ולהיטמע בחברה, להשתלב בה, לתרום את חלקנו, להיות כמו כולם כדי שנחוש מוגנים. חלק משלם גדול יותר שסיכוייו לשרוד גבוהים יותר.

לא פעם ריגשי האשמה מזיקים לנו, פועלים בדיוק הפוך ממה שכוונו אליו - בזמן דחק וכאב נפשי, בזמן אבל ופרידה מאדם אהוב, בזמן מלחמה - אם אנחנו חשים שונים מהסביבה, לא לגמרי מסונכרנים איתה - אנחנו ממציאים סיפורים שיוכלו להסביר לנו מה מקור השוני, מהי "האשמה" שלנו, למה כולם בטח כועסים עלינו ! הדבר מחליש אותנו יותר וגורם לנו להתרחק מהחברה ולחוש מבודדים עוד יותר!

לדוגמה: בזמן קרב,  - מפקד צעיר או פחות מנוסה, מחיל את מה שהוא מכיר מחיי היומיום על זמן מלחמה ונתפס לריגשי אשמה החלטות פיקודיות שנטל. בגללי חייל נהרג! אני אחראי שכולם יחזרו הביתה...

 עם הזמן והנסיון לומדים מהנסיון שבמלחמה משחק הרבה ענין המזל העיוור לתוצאה. גם כשנוטלים את ההחלטות השקולות והערכיות ביותר, במלחמה, בניגוד לחיי היומיום המוכרים לנו, נהרגים אנשים ונפצעים - והדבר אינו תלוי בנו. רוח שנשבה, קצב שונה של נסיעה, זווית ישיבה ברכב, או תכסיס שונה של האויב - התוצאה נהפכת. ואי קבלת החלטות והיסוס מתמיד והאשמה עצמית, עלולים להוביל לקפיאה ואי עשיה שניזקם המעשי רב מאד.

ריגשי אשמה אינם הגיוניים, וברוב המקרים אינם עובדתיים!

ריגשי אשמה הם "שוט" מולד שהמוח שלנו משתמש בו כדי שנפעל יחד עם החברה

 במיוחד בזמן מאבק נגד תוקף שמאיים על קיום הקבוצה שלנו,

 במיוחד בזמן מחסור במזון שאז צריך לדאוג לכולם ולחלוק מידע על מקורות מזון ומים!

המקור לריגשי אשמה אבולוציוני

הערכים לפיהם המוח שלנו שופט אותנו - גמישים ומשתנים

על פי התקופה בה אנחנו חיים והניסיון המעשי שלנו

זה ביולוגי!

.

רשימת מקורות והעמקה מדעית:

[1–4] רגשות אשמה ושיפוט מוסרי

• Zahn, R., et al. (2009). The neural basis of guilt and embarrassment. NeuroImage.

• Fourie, M. M., et al. (2014). Social Neuroscience.

• Moll, J., et al. (2008). Annals of the NY Academy of Sciences.

• Wagner, U., et al. (2011). Cerebral Cortex.

[5–7] רשת ברירת המחדל (DMN)

• Raichle, M. E. et al. (2001). PNAS.

• Buckner, R. L., et al. (2008). Annals of the NY Academy of Sciences.

[8–11] רשת הבולטות ותיווך

• Seeley, W. W. et al. (2007). Journal of Neuroscience.

• Sridharan, D., et al. (2008). PNAS.

[12–18] אינסולה ו-ACC: כאב חברתי

• Eisenberger, N. I., & Lieberman, M. D. (2004). Trends in Cognitive Sciences.

• Shackman, A. J. et al. (2011). Nature Reviews Neuroscience.

[1–4] רגשות אשמה, שיפוט מוסרי ועיבוד חברתי

• Zahn, R., et al. (2009). The neural basis of guilt and embarrassment. NeuroImage.

• Fourie, M. M., et al. (2014). Neural correlates of experienced moral emotion. Social Neuroscience.

• Moll, J., et al. (2008). The neural basis of moral cognition. Annals of the NY Academy of Sciences.

• Wagner, U., et al. (2011). Guilt-specific processing in the prefrontal cortex. Cerebral Cortex.

[5–7] רשת ברירת המחדל (DMN)

• Raichle, M. E. et al. (2001). A default mode of brain function. PNAS.

• Buckner, R. L., et al. (2008). The brain’s default network. Annals of the NY Academy of Sciences.

• Andrews-Hanna, J. R. (2012). The brain’s default network and self-generated thought. Frontiers in Human Neuroscience.

[8–10] רשת הבולטות (Salience Network)

• Seeley, W. W. et al. (2007). Journal of Neuroscience.

• Menon, V., & Uddin, L. Q. (2010). Brain Structure and Function.

[12–18] אינסולה ו-ACC: כאב חברתי ואמפתיה

• Eisenberger, N. I., & Lieberman, M. D. (2004). Why rejection hurts. Trends in Cognitive Sciences.

• Shackman, A. J. et al. (2011). Nature Reviews Neuroscience.

• Decety, J., & Lamm, C. (2011). NeuroImage.

[19] PCC – רכזת רשת העצמי

• Leech, R., & Sharp, D. J. (2014). Brain.