חוסר אונים על הקסקדה, התמכרות לתלותיות, ולמה אני לא מסוגל לבחור אפילו בגד?

פגישות קבוצתיות בנושא חוסר אונים אנחנו מתחילים בשאלה - מה זה חוסר אונים בשבילך? בין התשובות שענו לנו אנשים שחוו פגיעות.תקיפות.התעללות בילדות (בקבוצת התמכרויות) בלטה תשובה אחת שלא הבנו: "חוסר אונים זה שאני לא יכול לבחור. בעצם כלום אני לא יכול לבחור. אפילו זאקט אני לא יכול לבחור. "

או: הייתי במצב של האילה כשהייתי ילד, אבל עד היום אני לא מסוגל לבחור אפילו בגד.

כדי להבין את זה צריכים לבחון מה קורה כשאנחנו נתקלים במצבי סטראס גבוה בו לא הצלחנו לפעול כדי להציל את עצמנו. במצבים כאלה, כשהמוח מזהה שאי אפשר לברוח א להלחם, הוא מוליך אותנו למצב של חוסר אונים ביולוגי. תוכניות אוטומאטיות שמוטבעות במוחנו עם הלידה, תופסות את הפיקוד. דבר זה מוביל לכניעה לאדם הסמכותי החזק מאיתנו. אנחנו מאבדים את יכולת החשיבה הביקורתית, את היכולת לחשוב ולבחור, והולכים אחרי פקודות השליט.

סטראס הופך אותנו לממלאי הוראות - כמהים למנהיג יודע כל. המוח שלנו, מוותר על יכולת הבחירה.

אנחנו מכירים את זה מחיי היומיום: ככל שרמת הלחץ, המתח, והפחד גבוהים יותר, החשיבה הביקורתית, הלוגית, המנתחת ובוחרת - מושתקת. אנחנו עובדים יותר על אוטומאטים: אוטומאטים אישיים, כאלה שסיגלנו לנו במשך החיים, או, ברמת מתח גבוהה יותר, אוטומאטים אבולוציוניים, שירשנו מקודמנו במהלך התפתחות החיים והמכוונות הביולוגית לשרידה לפני הכל. ג

כשהחשיבה הביקורתית מושתקת, והמוח עובד על אוטומאט, גוברת הנטיה והנכונות לקבל הנחיות מדמות סמכותית, ממנהיג שיודע מה לעשות. אנחנו "מקטינים ראש"... . זה לא רצוני. זה אוטומאטי מובנה. צריך להיות מאד מודע לכך ולנסות להתנגד, ועדין כשהסטראס גובר זה מעבר לרצוננו.

שאנחנו גבוה על הקסקדה החשיבה העצמאית מנוטרלת, יש נטיה להשען על דמות סמכותית.

נסו להיזכר בתחילת תקופת הקורונה. השידורים ברשתות התקשורת התרכזו בנושא אחד: סכנה! סכנה! סכנה! האויב (וירוס הקורנה) היה לא מוכר ולא ידוע. בישראל חווינו בידוד חברתי וריחוק ממשפחות גם בחגים על פי חוק! ומהטלבזיה נשקפה אלינו ערב ערב דמות סמכותית ואבהית שלימדה את החילוניים ביננו, איך לקנח את האף .... בשידור חי! וזה נראה נורמלי והגיוני... לא ניתן להעלות על הדעת שהדבר יתרחש בשעות שאינן שעות חרום ולחץ.

השוטר הטוב והשוטר הרע: דוגמה מהחיים: חוקרי משטרה מכירים תכונה זו היטב. לא פעם תהיתי מדוע אנשים בחקירה רושמים עדויות מפורטות על דברים שלא עשו. אבל כשחושבים על מעגל הסטראס וזוכרים שבמצב של לחימה או בריחה החשיבה הביקורתית מושתקת, נקל להבין איך ניתן לגרום לאדם לבחור בפרשנות לא סבירה בעליל, או להודות במשהו שהוא לא עשה רק כדי לרצות את הדמות החזקה והסמכותית בסביבה, במטרה אוטומאטית מובנית להשען על כוחה, לתת לה להוביל. להימנע מגלישה על הקסקדה למצבי קפא והתנתק. שיטת ה"שוטר הטוב והשוטר הרע" עושה גם היא שימוש בתכונות הקסקדה. תפקיד השוטר הרע להגביר את רמת הלחץ, להריץ את הנחקר על הקסקדה - ואז מגיע השוטר ה"טוב", והנחקר כמה לשוחח איתו, לתת לו להוביל, להישמע ל"הצעותיו" של "זה שיודע".....

גם בחיי היומיום אנחנו עדים להליכה אחרי המנהיג. גם בחיי היומיום - גם ללא מצבי לחץ אקוטיים. מה ההגיון הביולוגי בקיומם של מנגנוני המחזקים את התלותיות שלנו? הסבר פשוט הוא שמנהיג הוא "זה שיודע את הדרך". המוח עובד פעמים רבות בתנאי אי וודאות. אנחנו צריכים לנווט את חיינו בעולם. לא יכולים לדחות את החיים לאחר כך. במיוחד כשהדבר דורש החלטות מהירות. ולכן סביר לחקות את "זה שיודע". בדיון של קבוצת חשיבה, נחזור על דעותיו במילים שלנו, בהצבעה, נראה מה הוא אומר ונעשה כמוהו. כשאנחנו ילדים - נחקה את התנהגות הורינו... כיוון שכך, מעגלי הסינכרון בין אנשים, חיקוי, והליכה אחרי דמות סמכותית, חזקים וכוללניים, והם מצב בסיסי בילדות, ואף בבגרות ומתעוררים כשאנחנו נמצאים במצב לא מוכר ומסכן חיים. . מסקנה: ללכת אחרי דמות סמכותית ולעשות כדבריה - זה משהו רגיל אצל כולם. סטראס מטפש אותנו ויש לנו אוטומאטים.

למה זה קורה?

בסטראס גבוה מאד המוח חוסם באופן אוטומאטי על המעגלים המוחיים שמאפשרים לנו יכולת החלטה, לא מתייעץ איתנו, לא נשמע לרצוננו. חסימה זה מונחת על ידי מעגלי שרידה במוח (קסקדת השרידה), ובריגעי משבר קשים וסטראס גבוה, ההחסימה של האזורים הנוגעים לרצון ובחירה עצמאית, קורה במהירות, ואינו רצוני או מודע.

התוצאה: כשמגיעים לחוסר אונים ביולוגי - אנחנו לא יכולים להחליט או לבחור.

איך זה רלוונטי להתמכרויות וטראומות בילדות?

בקבוצות שלנו, כשאנחנו מדברים על חוסר אונים ביולוגי אנחנו בד"כ פותחים בסבב הרגשה במסגרתו כל אחד אומר: "מה זה חוסר אונים בשבילי " - בקבוצה כזו שכללה משתקמים רבים שעברו טראומה - כמה מהם ענו תשובה שכאילו אינה קשורה לעניין - "חוסר אונים בשבילי זה ... שאני לא יכול להחליט על שום דבר. אפילו כשאני צריך לבחור איזה ז`אקט לקנות בחנות... אני לא יכול להחליט". זוהי אמירה שאינה טריביאלית. מה מקורה של תופעה הזו?

תשובה אחת מהירה אומרת: סמכתי על מישהו בעבר, הוא תקף אותי, סימן שאני לא יכול לסמוך על עצמי שאני יודע לבחור נכון... הסבר לוגי שהתשובה אליו יכולה להיות: אוקיי, אבל איך זה קשור לבחירת בגדים?

מחשבה על מה קורה בזמן חוסר אונים ביולוגי, על חסימת היכולת לקבל החלטות באופן עצמאי ועל היתרון האבולוציוני של חיבור כלל הקבוצה להוראותיו של המנהיג הסמכותי, יכולה לתת הסבר ביולוגי למקור הבעיה: כשאדם מגיע לחוסר אונים ביולוגי נשללת ממנו באופן ביולוגי היכולת לקבל החלטה.

יש ש"סוחבים" בעיה זו הלאה. לא יכולים להחליט על בחירת בגד... מתקשים לקבל החלטות. חוששים מתגובת המשפחה. פעמים רבות תגובת המשפחה למקרים של תקיפת ילדים על ידי בני משפחה או מורה, מדריך או מדריכה בתנועת הנוער, רב או בעל סמכות אחרת (בחברה החרדית), היא "איך הסכמת?!" "איך סמכת על הבנאדם הזה?" " למה לא התנגדת?" "למה לא התחמקת. גם אצלי ניסו, תמיד מנסים אבל ידעתי מה לעשות". "לי זה לא היה קורה!" . פעמים רבות זו תגובה של פליאה. לא מצליחים להבין איך לא חמקנו בזמן, איך לא "הרחנו את הסכנה". ואכן, עד שלא חווים את זה קשה להבין את התחושה המדהימה שקורת כשמנגנון אוטומאטי משתלט עליך ואתה מוצא את עצמך נכנע ומשותק, אתה קופא מפחד והלב שלך מתמלא ב"אהבה" או "הערצה" או התבטלות מפני הכוח של התוקף.

התגובות הנ"ל של בני המשפחה מעצימות ומאששות את התחושה של הנפגע שהוא אשם בחוסר האונים שלו. שהוא אשם במה שנכפה עליו חיצונית ופנימית, על ידי מנגנוני השרידה של המוח. מעצימים את תחושת חוסר היכולת להחליט ולהגיב נכון.

וזו נקודה שיש לתת את הדעת עליה ולטפל בה. להסביר את מקורה. ולהסביר שחוסר היכולת לקבל החלטות הפיך. וצריך להתאמן על החלטות "קטנות". על בחירת בגד. להסביר לעצמי שלא באמת חשוב מה יהייה הבגד שאבחר, שמה שאנחנו רוצים לשקם זה את היכולת לבחור ולהחליט. בני משפחה ומטפלים צריכים להיות מודעים לבעיה זו ולשבח את יכולת ההחלטה ללא קשר אם הבגד הוא הבגד האופטימאלי, והמחיר הוא המחיר הכי זול בעיר. או ביקום.. באופן זה יכול המשתקם להתחיל לאושש את יכולת החשיבה הבוחרת שלו, את יכולת קבלת ההחלטות. יתחיל בשיקום תחושת חוסר השליטה והתלותיות שחווה.

הדבר חשוב כי התמכרות מובילה אדם למצב של חוסר אונים ביולוגי. למצב בו המתח שאני חש מחוסר נטילת הסם או מחוסר שימוש בהתנהגות הממכרת, רב כל כך שהפחד ליפול לחוסר אונים ביולוגי דוחף בעוצמה אדירה לשימוש. וחשוב לדעת ש"רגע לפניי" או מוטב, שניים או יותר רגעים לפני, קימת נקודת בחירה.

כדאי לדעת שגם אם אני אדם שמתח מוביל אותי במהירות למצבים פאסיביים על קסקדת השרידה, גם אם אני "רץ במהירות על קסקדה", קימת נקודת בחירה. צריכים להיות מודעים אליה, להכיר מתי היא מגיעה, ולחזור ולהזכיר לעצמי ש"עונש המוות בוטל". מצב החרום בוטל. המוח שלי פשוט צריך לחזור ולסלול את המסלול של הבחירות האישיות, אותן אני חושש לעשות. חשוב להתחיל להתאמן על בחירות קלות (בחירת בגד בחנות) ומשם להמשיך הלאה. חשוב לעשות את זה כדי לסלול שוב את המסלול העצמאי, שאינו תלוי באדם סמכותי (שעשה לי רע) . המסלול שנחסם בזמן הטראומה.

לסיכום: מצבים של חוסר אונים ביולוגי יכולים לגרום לאדם לאבד את יכולת ההחלטה העצמאית ולהפוך אות לתלותי, לכזה הנוהה אחרי אנשים סמכותיים גם אם הם מזיקים לו. יש להתאמן באופן מודע על קבלת החלטות עצמאיות אפילו פשוטות. לסלול מחדש את הדרכים שנחסמו בזמן הטראומה. זה אפשרי!

אני לא יכול לקבל אפילו החלטה פשוטה. סטח שלא יכול לבחור מול הסם.

מה עושים כדי לשפר את המצב?

1. משתדלים להוריד את רמת הלחץ כדי שנוכל לרדת מהקסקדה. כדי שנוכל לחשוב ולא לפעול באופןאוטומאטי.

2. את רמת הלחץ אפשר להוריד בחלקים. . מעבר לצרכים הגופניים - הורדת מימד הבדידות חיונית. חיבור לחברה, לקהילה, ולקבוצת תמיכה אוהבת.

3. אימון בקבלת החלטות. תוך מודעות לחשיבות האימון בכך.

קבלת החלטות אצל מכורים ומשתקמים מהתמכרות

מנטורים מדגישים למשתקמים מהתמכרות את חשיבות נקודת הבחירה. רגע לפני שמגיעים לנקודת האלחזור על הקסקדה, ועדיף 2 רגעים לפני - עיצרו לבחור. בשלב הזה זה אפשרי. התאמנו על זה! בקבוצות בהם הדרכנו שמענו משתקמים בשלבים מתקדמים אומרים: בשבילי חוסר אונים (או רמז אליו) הוא נקודת בחירה! בדיוק הפוך מהתחושה שהיתה בשלב הראשוני. אם כך - הנסיון מראה שזה אפשרי!

איך מורידים מתח? איך נשארים בעלי חשיבה עצמאית ושולטים בהחלטותינו?

רמת הלחץ של האדם מורכבת מסכום הלחצים המופעלים עליו. חלקם ניתנים לשליטתנו, ואחרים לא. ניתן להוריד לחץ על ידי טיפול בגורמי לחץ שיש לנו שליטה עליהם. בדידות היא גורם לחץ מרכזי. והורדת תחושה זו יכולה לגרום להקלה רבה!

אנונימוס, מנטור וותיק ומכור נקי טורח לשנן שוב ושוב לחניכים והמודרכים שלו שיש להזהר מהעכבר: להזהר ממצבי מעוררי סטראס: עיף, כועס, בודד רעב. אנחנו היינו מוסיפים: גם רגשי אשמה ובושה כגורמי סטראס חזקים. ולפיכך, המסקנה מהקסקדה שהצגנו בשאלות קודמות: לכולנו עדיף להיזהר כשהעכב"ר ב"א... להתאמן בלזהות איפה אני על הקסקדה, לנסות להיות חלק מקבוצה, לעזור לאחרים, להכין כלים מראש למקרה הצורך, פרוצדורות אוטומאטיות וסכמות פעולה, ולהשתדל להמשיך לנטר מה קורה לי כדי לנסות להשאיר את החלק הקוגנטיבי בפעולה.

בעיתות רגיעה כדאי להתאמן על קבלת החלטות פשוטות יחסית ולשים לנו למטרה - לבצע פעולת בחירה. לא משנה התוצאה: צאו החוצה, קנו בגד, והתחילו להזיז את המחסום שמונע מכם לבחור. ואם לא הספקנו לעצור את הדהירה על הקסקדה, ניתן לנתח בדיעבד מה קרה ולהיות מודעים למה שקורה לנו. זה עוזר.

לינקים לפוסטים רלוונטיים

קסקדת המתח והשרידה

התמזגות עם התוקף, רגשי אשמה, והיחס בין אהבה לשנאה

איפה אני על הקסקדה

קסקדת המתח והשרידה אצל נשים.

קסקדת השרידה ועדויות לחוסר אונים ביולוגי בתאורי מקרה של אנשים שחוו פגיעה מינית.

איך מרגיש חוסר אונים ביולוגי במצבי קיצון הדגמה

מחשבות נוספות שהתעוררו בי בעקבות חשיבה על הנושאים הנ"ל בקשר ל"הליכה אחר המנהיג" ואינן קשורות ישירות לנושא.

חשוב להדגיש שהנהייה אחרי מנהיגים או מובילים היא תכונה בסיסית הקימת אצל כולנו, והוכחה כיעילה בתנאי אי וודאות. מה ההגיון הביולוגי בקיומם של מעגלי חיקוי והליכה אחרי המנהיג?

מבחינה של קרב: ברור שעדיף לחבור יחד ולהלחם "כאיש אחד", ואז רמות המתח גבוהות מאד אצל כלל האוכלוסיה, ומופעלים מנגנוני שרידה מובנים. אולם לא כולנו אנשים בגיל הקרב. האם יש הסברים נוספים, יומיומים יותר למעגלי חיקוי וסינכרון עם זה שיודע?

הסבר אחד הוא שלפעמים, לחלק מהאנשים, נוח ובטוח יותר ללכת אחרי מישהו שחש אמיץ, חזק ובטוח בעצמו. אם תהייה סכנה הוא ילחם בה ואנחנו נספיק לברוח (דמיינו לדוגמה אמא אווזה ואחריה שורה של ברווזונים).

כשהתנאים משתנים, כשאנחנו נמצאים בסביבה לא מוכרת, בתנאי חיים שהשתנו באופן קיצוני, בעיתות משבר, מגפה, או אפילו כשאנחנו בעיר זרה או בעולם עם מנהגים שונים (ברומא התנהג כרומאי..), אנחנו דבקים באדם המקיים 2 תכונות: שיש לו רקורד מוכח של הצלחות. 2. שפת הגוף שלו, תווי פניו, וצליל הקול שלו - מעידים שהוא רגוע, לא חש במתח. "יודע מה לעשות". הקול שלו נמוך ורדיופוני יחסית, לא מתכתי. קול גבוה מעיד על לחץ (ראו קסקדת השרידה במהלכה במתח גבוה נחסמים דרכי הנשימה והקול הופך לצווחני יותר). לדבר זה חשיבות כי בזמן לחץ, כשהחשיבה ההגיונית שלנו חסומה, אנחנו מחפשים אדם שיכול לחשוב ולתכנן. בהתקיים תנאים אלה, או לכל הפחות התנאי השני, נלך בתנאיי אי וודאות אחר המנהיג. או מורה הדרך.

דוגמה לחיקוי מנהיג בחיי היומיום היא הנהייה אחרי משפיענים או ידוענים - הם הצליחו בגדול להגיע למטרה שמניעה אנשים רבים: להיות משמעותיים, להיות עשירים, להיות במרכז (ולכן כנראה בטוחים ולא בודדים...), ולכן כדאי לחקות אותם, להתלבש כמותם, להיות מעורים בכל פרט מחייהם ו"ללמוד". דוגמה נוספת - איש העסקים אילון מסק - המצליח מאד כלכלית בתקופה זו - כל "ציוץ שלו בטוויטר אודות הביטקוין מעלה או מוריד את ערך המטבע הוירטואלי הזה במהירות והאחוזים ניכרים.

להליכה אחרי המנהיג ולחיקוי שלו יש הגיון ביולוגי. אולם מכורים לתלותיות לומדים אט אט להוריד את רמת המתח שלהם, לייתר את הצורך ללכת אחרי הדמות החזקה והבטוחה, בונים שוב ושב את תחושת המסוגלות שלהם לקבל החלטות בנושאים מקטון עד גדול. לראות ש"עונש המוות בוטל". לא כל החלטה היא הרת גורל. ויש דרכים ומקומות שאנחנו יודעים להגיע אליהם בלי וויז, בלי מישהו אחר שיחליט. ככל שמתאמנים על כך בונים וסוללים יותק דרכים ברשת הנוירונים של המוח. ומתחילים לעזור לאחרים, לשמש להם דוגמה. להנהיג אותם, להפוך לאלה היודעים להבחין בעצמם בין טוב ורע.

הרחבה

הכמיהה לסמכות בת לחץ אינה אופינית רק לטראומות או התמכרויות. למטה מובאות דוגמאות לכך. דגשת הגורמים ללחץ, ואפיון מצבים בהם רואים כניעה לסמכות בחיי היומיום הנורמאטיביים.

מצבים של כמיהה והליכה ב"עיניים עצומות" אחרי דמות סמכותית : דוגמאות מחיי היומיום,

ומה ההגיון האבולוציוני?

למנהיגים במשטרים מדכאים דוגמאת צפון קוריאה חשוב שהעם יהייה נתון בפחד קיומי, סטראס כלכלי, ובורות. ככל שהעם מפוחד יותר הוא "אוהב" יותר את המנהיג. (גם תחושת "האהבה" המשולבת ביראה עמוקה - היא ממקור ביולוגי. ראו כאן ).

מקור הרגעה חשוב הוא להיות חלק מחברה. לכן שליט מדכא יגביר השיסוע והחשדנות כלפי השכנים, וקבוצות אתניות שונות, יעודד הלשנה, גם בקרב בני המשפחה, יתנגד לדת - שמעודדת קהילתיות, וישתמש בעקרון הידוע של הפרד ומשול. מזה לומדים שכדי להוריד לחץ צריך לחבור לחברה ולרגיש משמעותיים לה (לדוגמה צעד 12).

כשאנחנו גבוה על הקסקדה החשיבה העצמאית מנוטרלת, יש נטיה להשען על דמות סמכותית.

נסו להיזכר בתחילת תקופת הקורונה. השידורים ברשתות התקשורת התרכזו בנושא אחד: סכנה! סכנה! סכנה! האויב (וירוס הקורנה) היה לא מוכר ולא ידוע. בישראל חווינו בידוד חברתי וריחוק ממשפחות גם בחגים על פי חוק! ומהטלבזיה נשקפה אלינו ערב ערב דמות סמכותית ואבהית שלימדה את החילוניים ביננו, איך לקנח את האף .... בשידור חי! וזה נראה נורמלי והגיוני... לא ניתן להעלות על הדעת שהדבר יתרחש בשעות שאינן שעות חרום ולחץ.

השוטר הטוב והשוטר הרע: דוגמה מהחיים: חוקרי משטרה מכירים תכונה זו היטב. לא פעם תהיתי מדוע אנשים בחקירה רושמים עדויות מפורטות על דברים שלא עשו. אבל כשחושבים על מעגל הסטראס וזוכרים שבמצב של לחימה או בריחה החשיבה הביקורתית מושתקת, נקל להבין איך ניתן לגרום לאדם לבחור בפרשנות לא סבירה בעליל, או להודות במשהו שהוא לא עשה רק כדי לרצות את הדמות החזקה והסמכותית בסביבה, במטרה אוטומאטית מובנית להשען על כוחה, לתת לה להוביל. להימנע מגלישה על הקסקדה למצבי קפא והתנתק. שיטת ה"שוטר הטוב והשוטר הרע" עושה גם היא שימוש בתכונות הקסקדה. תפקיד השוטר הרע להגביר את רמת הלחץ, להריץ את הנחקר על הקסקדה - ואז מגיע השוטר ה"טוב", והנחקר כמה לשוחח איתו, לתת לו להוביל, להישמע ל"הצעותיו" של "זה שיודע".....

גם בחיי היומיום אנחנו עדים להליכה אחרי המנהיג. גם בחיי היומיום - גם ללא מצבי לחץ אקוטיים. מה ההגיון הביולוגי בקיומם של מנגנוני המחזקים את התלותיות שלנו? הסבר פשוט הוא שמנהיג הוא "זה שיודע את הדרך". המוח עובד פעמים רבות בתנאי אי וודאות. אנחנו צריכים לנווט את חיינו בעולם. לא יכולים לדחות את החיים לאחר כך. במיוחד כשהדבר דורש החלטות מהירות. ולכן סביר לחקות את "זה שיודע". בדיון של קבוצת חשיבה, נחזור על דעותיו במילים שלנו, בהצבעה, נראה מה הוא אומר ונעשה כמוהו. כשאנחנו ילדים - נחקה את התנהגות הורינו... כיוון שכך, מעגלי הסינכרון בין אנשים, חיקוי, והליכה אחרי דמות סמכותית, חזקים וכוללניים, והם מצב בסיסי בילדות, ואף בבגרות ומתעוררים כשאנחנו נמצאים במצב לא מוכר ומסכן חיים. . מסקנה: ללכת אחרי דמות סמכותית ולעשות כדבריה - זה משהו רגיל אצל כולם. סטראס מטפש אותנו ויש לנו אוטומאטים.

זה קורה לרבים מאיתנו במצבי לחץ ואי וודאות (במיוחד כשאנחנו ילדים).

כשהתנאים משתנים, כשאנחנו נמצאים בסביבה לא מוכרת, בתנאי חיים שהשתנו באופן קיצוני, בעיתות משבר, מגפה, או אפילו כשאנחנו בעיר זרה או בעולם עם מנהגים שונים (רומא..), אנחנו דבקים באדם המקיים 2 תכונות: שיש לו רקורד מוכח של הצלחות, או שהוא מעמיד פנים כאילו הוא כזה. 2. שפת הגוף שלו, תווי פניו, וצליל הקול שלו - מעידים שהוא רגוע, לא חש במתח. הקול שלו נמוך ורדיופוני יחסית, לא מתכתי. קול גבוה מעיד על לחץ (ראו קסקדת השרידה במהלכה במתח גבוה נחסמים דרכי הנשימה והקול הופך לצווחני יותר). לדבר זה חשיבות כי בזמן לחץ , כשהחשיבה ההגיונית שלנו חסומה, אנחנו מחפשים אדם שיכול לחשוב ולתכנן.

=======================

מתוך הפוסט על קסקדת המתח והשרידה באתר זה

ה"קסקדה" היא שרשרת של מצבים שאנחנו חווים ולפיהם אנחנו פועלים או מופעלים בזמן איום חיצוני שגורם לנו תחושה שאנחנו בסכנה גדולה מפחידה שאין לנו שליטה עליה (סכנת מוות). ברמות נמוכות זה מעורר אותנו הופך אותנו דרוכים. בהמשך כשזה לא בשליטתנו יש הלחם או ברח, ואז מגיעים למצבים פאסיביים שלא בשליטתנו - מצבים של קפא והתנתק.

האילה בתמונה למעלה נמצאת במצב התנתק.

,,,,,

.השלב השלישי והרביעי על הקסקדה הם שלבים פאסיביםי. המוח נוטל שליטה על הגוף שלנו.

במצב קפא! השרירים דרוכים, אבל המוח משחרר חומרים משתקים (אופיואידים) שמונעים מאיתנו להוזיז את הגוף, ומכווצים את הצוואר כך שאנחנו לא יכולים להוציא קול - זה גורם לכך שלא נכנס מספיק אוויר לגוף ורמת החמצן הולכת ויורדת (גרון חנוק מפחד). זה משהו שירשנו בגנטיקה שלנו - רוב הטורפים מזהים תנועה או קול. המוח גורם לכך שלמרות הפחד העצום לא נוכל לזוז ולא נוכל להוציא הגה. לקריאה בפרוט ראו את הפוסט על הקסקדה.

השלב הרביעי והאחרון, עליו ממעטים לדבר הוא שלב ההתנתק. שלב של חוסר אונים טוטאלי, השלב של סף המוות. הנמר לכד את האיילה. הטלפיים שלו מונחים על בטנה. השיניים שלו סוגרות על צווארה והיא שוכבת פעורת עיניים. חסרת יכולת להתנגד. חסרת אונים לחלוטין. רמת ה CO2 בדם עולה. יש חוסר חמצן. והכל מאותת, אנחנו על סף המוות. רק כוח חיצוני יכול להגיע ולהציל. המוח מגיב על מצב זה בהזרמה מאסיבית של אופיואידים לנקודות מפתח במוח ובמערכת העצבים, חסימת תחושת הגוף, הרפיה של השרירים, וסגירת ערוצים רבים ככל האפשר. הדבר יכול לשמש שתי פונקציות: 1. מניעת כאב, 2. מניעת ביזבוז משאבים: מניעת מאבק חסר תועלת שרק יגביר תוקפנות האויב וכו. לצד הורדה למינימום ההכרחי בלבד של השימוש בחמצן שהולך וכלה. זהו המצב של חוסר אונים מוחלט. יש אנשים שמתמכרים למצבים האלה בגלל שהם גורמים לשיחרור אופיואידים (כמו אופיום) ממקור פנימי.

בחוסר אונים ביולוגי מתקיים ניתוק של חלקים רבים בגוף ובמוח. האורגניזם מאבד את תחושת הגוף . ואת רוב פעילוייות המוח. האדם נמצא מעבר לכאב, מעבר לפחד, מעבר לעצמי האינדבידואלי. קימת הזרמה מסיבית של אופיואידים להרגעה, מניעת כאב ושמירת משאבים לריפוי.

במצבים הפאסיביים הההרגשה איומה. מצב של פחד משתק, אימה איומה וחוסר אונים. הגרון חנוק מפחד. הנשימה רדודה. רמת החמצן יורדת, רמת ה CO2 עולה. הגוף עובר ממצב של דריכות קפואה (השרירים מכווצים ודרוכים אבל אי אפשר להזיז אותם) למצב של בובת סמרטוטים. אבל בשיאה: במצב של חוסר אונים טוטאלי - כשנמצאים על סף המוות - נמצאים מעבר לפחד, ויש מצב של איבוד העצמי.

לא מיותר לחזור ולהדגיש שבמצבים הפאסיביים, אין לאדם יכולת להפעיל את הגוף והמוח החושב. אין שליטה על הגוף, כך שאפילו פרוצדורות הפעולה האוטומאטיות שבנה לעצמו מראש, לא יכולות לבוא ליידי ביטוי. (לא יכולים להוציא קול, לא יכולים להוזיז את הגוף). זה יכול להיות מצב כל כך מפחיד שאנשים לעיתים בוחרים בשימוש כדי להוריד את רמת הלחץ והפחד ולהירגע כדי לא לגלוש למצב הזה.

איבוד השליטה על הגוף והמחשבות יכולה להיות חוויה מוחצת לאדם. בלי הסבר איך זה קרה, זה גורר תחושת השפלה, עליבות ואימה. אנשים סוחבים אותה איתם אחר כך שנים. (פוסט טראומה).

אפשר לקרוא באתר פוסטים שונים שמתיחסים לקסקדה. כמו איפה אני על הקסקדה, הקסקדה אצל נשים (הסיפור של יעל וסיסרא, תאורים של איך זה מרגיש להיות במצבים של קפא והתנתק - הלב דופק המהירות גבוהה חנק, כמו ארנבת שנלכדה בפנסים, בובת סמרטוטים, לא יכולים לצעוק, לא יכולים לזוז, , תחושת יציאה מהגוף הפרדות בין גוף לנפש - כפי שתארו אנשים שחוו תקיפה מינית.

הערה : .

מחשבות נוספות לפוסט נפרד.

חסטראס והתמכרות. נטיה לחשדנות, פרשנות יצירתית שלילית.

אצל מכורים הגעה למצבי סטראס בעיתית במיוחד, כיוון שהמסלולים האוטומאטיים אצלם במוח מובילים לבררת המחדל שנחרתה במוחם בעוצמה בעבר: שימוש. סטראס הוא מצב מסוכן למשתמש שמנסה להיגמל כי הוא מוביל להתנהגות או לשימוש בחומר שעל פי ניסיונו מביא לו הקלה רגעית. מאפשר לו לשחרר זמנית את כמות הלחץ שנבנתה אצלם במהירות גדולה ובעוצמה רבה.

בעת סטראס אחנו נוטים, כולנו, לפרשנות אוטומאטית של מאורעות על פי הרצונות והחלומות שלנו, אנחנו מפרשים דברים לפי ההרגלים שלנו, אנחנו עיוורים לפרשנויות אחרות של המצב כי החשיבה הביקורתית מושתקת, ואנחנו נוהגים על פרשנותה של הרשת המובילה אצלנו, המחשבות שלנו זורמות למקומות הסלולים במוחנו, לאוטוסטרדות המוכרות של המחשבה האוטומאטית. או על פי תחושות עלבון וכעס מהעבר, שאינם רלוונטיים עוד. או על פי פחד שמעורר חשדנות שמכוונת אותנו לפרשנות שלילית של המתרחש.

אמר לנו מכור בהליך שיקום, אני יכול "להבין" מהיום עד מחר, אבל כשאני נתקל במוקש ריגשי אני שוכח הכל. אני לא רואה את אשתי, ההורים שלי, הילדים שלי, הערכים שלי. הכל נעלם. ..