• Npint

קסקדת השרידה וחוסר אונים בתאורי מקרה של אנשים שחוו פגיעה מינית

עודכן ב: ספט 11






בפוסטים קודמים תארנו את קסקדת השרידה - קסקדת השרידה היא סט של התנהגויות אוטומאטיות שתופסות שליטה על הגוף וההתנהגת שלנו בזמן מתח וסכנה, ומטרתן האבולוציונית לשמר את גופנו בזמן סכנה קיומית. ככל שגוברים האיום, המתח, הסכנה והפחד אנחנו עוברים ממצב של דריכות מועילה, למצבים של הלחם או ברח, קפא ולבסוף, לפקודת התנתק, במהלכה אנחנו מאבדים את יכולת השליטה על הגוף והחשיבה, הנשימה מאד רדודה, הגוף מוצף באופיואידים, תחושת הגוף אובדת, ואיתה נוצרת לעיתים דיסוציאציה בין גוף ונפש. תוכנית הפעולה המוחית למקרי סכנה כאלה מתחלקת למצבים אקטיביים ומצבים פאסיביים. במצבים האקטיביים אנחנו הופכים למהירים יותר. האנרגיה מוזרמת לשרירים הגדולים שמאפשרים לנו להלחם או לברוח, המחשבה הביקורתית נחסמת ואנחנו עובדים על "אוטומאטים". אוטומאטים אלה הם הרגלים שרכשנו לנו במהלך השנים לצורך התמודדות עם מצבים שנתפשים איום, תקיפה או סכנה. כאשר המוח מזהה שהגוף במצוקה ולמרות מאמצינו להחלץ הסיכויים שלנו קטנים, המוח נוטל את הפיקוד ולא מאפשר לנו לפעול כרצוננו. אנחנו עוברים למצב קפא! (הגרון חנוק, לא יכולים לצעוק, השרירים דרוכים אך משותקים ואיננו יכולים להניע אותם כרצוננו), ולבסוף כשרמת החמצן בדם יורדת עוד יותר ורמת ה CO2 עולה, המוח מעביר אותנו למצב של התנתק! הגוף מוצף במשככי כאבים וחומרי הרדמה, אנחנו מאבדים את השליטה על הגוף, את תחושת גוף את החשיבה, את העצמי שלנו.. המחשה לתחושת חוסר האונים הביולוגי הזה הוצגה בפוסט קודם בעזרת סירטון שאנשים בקבוצות שלנו, שחוו פגיעה מינית, קראו לו "משל האיילה".


האם קיימות עדויות של אנשים למצבי קפא והתנתק? למצבים של חוסר אונים ביולוגי?

כולנו מכירים מצבים בהם אנחנו מנוהלים ע"י קסקדת המתח והשרידה. אנחנו מכירים מצבים שונים על הקסקדה מחיי היומיום שלנו. לדוגמה, חוויות של דריכות מוגברת ערנות ומיקוד מוגדלים כשמגיע הדד ליין להגשה או למבחן, מסמנים שהמוח, באמצעות מנגנון הקסקדה, מתעדף את המשימה שבמוקד הצורך שלנו, מעלה רמת דופמין חמצן וסוכר לאזורים הקוגנטיביים הדרושים לביצוע המשימה. גם חווית הלחם או ברח מוכרות לנו מחיי היומיום שלנו. לדוגמה: בבית הספר תלמידים מתארים מצב של בלאקאאוט במבחן. לא זוכרים כלום. כל הידע "נמחק לי מהראש"... מדגימים את המשמעות של מצב לחץ גבוה, הימצאות גבוה על הקסקדה ובהתאמה, מחיקה של הגישה לחלקים קוגנטיביים דקלראטיביים במוח. אנחנו מכירים מצבים שאנחנו רבים בשצף קצף ובלי להייחס לרגשות האחר, והפה פולט משפטים מעליבים או כעוסים שלא היינו אומרים במצב רגיל - סימן בדוק לכך שאנחנו "רצים על הקסקדה" , החלק הביקורתי, המחשב והמתכנן מושבת באופן אוטומאי ואנחנו נלחמים! לעומת זאת, מצבים של קפא והתנתק בהם אין לנו שליטה על השרירים שלנו, אנחנו מוצפים באימה איומה, או חווים התנתקות וכמעט עילפון מוכרים פחות לכלל האוכלוסיה, ואלה שחוו חלקים ממנה לא תמיד מזהים מה קרה להם. בהמשך מאמר זה נרצה לבחון האם ניתן למצוא עדויות למצב של דריכות קפואה (קפא) וחוסר אונים ביולוגי (התנתק) בספרות המחקר הפסכולוגי.


על פי הממצאים המדעיים, במצבים של קפא והתנתק, קימות תופעות פיזיולוגיות שונות כמו עליה בקצב הלב, לחץ הדם, מהירות הנשימה, לצד תופעות כמו חוסר שליטה בשרירים, חוסר יכולת להניע את הגוף, חוסר יכולת להשמיע קול, קימת בשלבים אלה פגיעה ביכולת החשיבה הביקורתית, המתכננת, מעבר להתנהגויות אוטומאטיות, פגיעה בזיכרון התעודי (מה היה על פי רצף הזמן), פרגמנטציה של החוויה, חוסר תחושת גוף, חוסר יכולת תנועה מלווה ברפיון שרירים, הצפה באופיואידים. מה חשים אנשים שנמצאים במצב כזה? איך הם מתארים את החוויה?


הפנייה לספרות הפסיכולוגית נובעת מכך שבמצבים אלה, בעיקר במצב של חוסר אונים ביולוגי (התנתק), אין לחווים את החוויה רצף זיכרון ברור וניתן לשיחזור עצמי כהרגלנו במאורעות היומיום. במקרים רבים התחושות והחוויות מתגלות אחרי עבודת פסיכואנליזה עמוקה ולא קצרה.


נדגיש שלא מדובר על עריכת סקירת ספרות בנושא, אלא בחינה צרה ממוקדת, למציאותם של דיווחים קליניים המעידים ומתארים את תופעות של קפא והתנתק[1] ועל האופן בהם הם נחווים. את הדוגמאות שבחרנו כאן ננתח בפרק זה לאור המנגנונים המוצגים בתאור המדעי של קסקדת ההגנה והשרידה.





חווית קפא והתנתק בספרות הקלינית


בספר טראומה והחלמה מביאה המחברת גודית לואיס הרמן ציטוטים מפגישות טיפוליות עם נפגעות אונס אשר מתארות חוויות של חוסר אונים, קפיאה, והתנתקות. במענה לשאלה באשר לביטוי של חוסר היכולת לזוז בעת האונס מתארת המטופלת מצב של "קפא" שתואר במודל המדעי, ומותחת קו משווה בין התנהגות בעלי חיים ובני אדם תחת איום חסר מוצא: "ראית פעם ארנבת תקועה באור הפנסים שלך כאשר נסעת במכונית בלילה? מאובנת כאילו ידעה שהיא הולכת לחטוף – זה מה שקרה".[1] נפגעת אונס אחרת מתארת את המצב הפאסיבי בו הייתה בעת האונס כמצב בו נשללת ממנה באופן ביולוגי, לא רצוני, היכולת לפעול : "לא יכולתי לצרוח, לא יכולתי לזוז. הייתי משותקת – כמו בובת סמרטוטים"[1].


הדימוי לבובת סמרטוטים, חסרת כוח ורפויה תואם מצב של collapse immobility שמאפיין את שלב ההתנתקות, חוסר האונים הביולוגי . תאור נוסף הנרשם מפי נפגעת מדווח על מצב עניינים המאפיין שלב ניתוק מתקדם יותר. כאשר נפגעת זו נשאלת לגבי התחושות שלוו אותה במהלך מקרה התקיפה היא מתארת חוויה חוץ גופית, כך לדבריה בשלב מתקדם של החוויה האלימה התרחש תהליך הדומה לניתוק טוטאלי של התודעה מהגוף: " באותו שלב עזבתי את גופי. עמדתי על יד המיטה וראיתי את זה קורה. התנתקתי מחוסר הישע. עמדתי על ידי ועל המיטה הייתה קליפה ריקה". דברים אלה מקבלים תיקוף על ידי המחברת שמסכמת את תאורי המקרים השונים שתוארו בסיפרה בהקשר זה באומרה: דומה שכשכלו כל הקיצים, ולא ניתן לפעול כדי להציל את הגוף, בורח חסר הישע "באמצעות שינוי התודעה".


ניתוח תאור מקרה קליני באמצעות ידע על קסקדת ההגנה במוח

המחשה מפורטת של קסקדת ההגנה ניתן למצוא ביומנו של שנדור פרנצי פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי יהודי הונגרי שנחשב תאורטיקן מרכזי בזרם הפסיכואנליזה. . ביומנו [2] מתאר שנדור פרנצי מטופלת שחוותה תקיפה אכזרית בהיותה ילדה קטנה ועברה אצלו טיפול פסיכואנליטי במהלכו חוותה/שיחזרה באופן לא מודע את החוויה הטראומטית שחוותה. התאור עובר דרך מצבים של נסיונות שלה להשתחרר, להלחם וכו – מצבים מלווים בכעס, ברצון לפגוע בתוקף, בשנאה וכו.(מצב של "הלחם" בקסקדה). בהמשך, כך מדווח פרנצי, ככל שבגדיו של התוקף חוסמים את אזור הנשימה שלה (ריכוז הפחמן הדו חמצני בדמה עולה) והיא מתחילה במקצב נשימה לא סדיר ונסיונות לאזן את המחסור בחמצן. מצב זה מהווה עבור המוח טריגר להפעלת מצבי החרום של ההגנה הפאסיבית במוח.


כאן מתאר פרנצי מצב בו המטופלת עוברת ממצב בו השרירים מתכווצים עד הקצה (כמו במצב קפא) ואז מתרפים לגמרי (כמו במצב התנתק). הנשימה נעה מקצב נשימה מהיר מאד לעצירות נשימה ארוכות וחוזר חלילה באופן לא סדיר. "בדרך כלל בשלב זה" כותב פרנצי "מתגבר אי-העונג (הסבל) עד כדי כך שהמטופלת מתעוררת. . אם עולה בידנו להביא את המטופלת לשהות במצב מצוקה זה, מגיעים לשלב חדש: המצוקה נהפכת להתלהבות מאנית". התלהבות זו מתאימה למתואר במודל לפיו במצב "התנתק" מוזרמים למוח אופיואידים רבים שיכולים להשרות אופוריה, אי-דיפרנטיות למה שקורה, חוסמים כאב ותחושת גוף ומרגיעים, וגם יכולים לגרום לשיחרור מוגבר של דופאמין [6] . במאמר מוסגר נציין זו של אופיואידים ודופמין יכולה לשבש את מערכת התיגמול הפנימית של המוח שחווה כמות גדולות מאד של סמים אנדוגניים (פנימיים) ומשתנה. דיון בקשר בין חוויה של טראומה מינית בילדות והתמכרויות היא מעבר לדיון של פרק זה


חוסר אונים וחוויה חוץ גופנית

המשך התאור של פרנצי חשוב ומעורר מחשבה: "אם אנחנו מצליחים להשאר במגע עם המטופלת גם במצב זה, היא תגלה לנו שאינה מוטרדת עוד ממצב הנשימה והלב ואף איננה דואגת כלל להישארותה בחיים. למעשה היא אף מתבוננת בחורבן או בהרס שלה מתוך עניין, כאילו איננה עוד היא עצמה, אלא ישות אחרת שמעוללים לה עינויים אלה." התבוננות חוץ גופנית זו יכולה להיות להגרם מחוסר תחושת הגוף, וחוסר היכולת להפעיל אותו או להרגיש אותו שמאפיינים את מצב ההתנתק. בבעלי חיים רואים בשלב זה חוסר רגישות לכאב. אצל אנשים יכולה להתפרש הסיצואציה בה לא חשים בגוף כחוויה חוץ גופנית: . "אני לא מרגיש את הגוף סימן שאני נמצא מחוצה לו.... "

חוויה חוץ גופנית וחוסר אונים ביולוגי

במצב התנתק משתחררים במוח סמים שחוסמים אותות שמגיעים מהגוף למוח ומונעים מהתודעה את תחושת הגוף. מצב זה מוביל לביטול הקשר בין התודעה לגוף מצב של דיסוציאציה או אפילו חוויה חוץ גופית המאפשרת התבוננות בגוף מבחוץ, כאילו היה חפץ או קליפה תחושת האני מתבטלת ויורדת אפילו הדאגה מההישארות בחיים. פרנצי עצמו מכנה תופעה זו כ "אי המצאות" [2]. הסימפטומים של היות מחוץ לעצמך הם: חוסר תגובתיות תחושתית, התכווצויות שרירים כלליות, ואחר כך לעיתים קרובות שיתוק כללי. על פי תאורם של המטופלים מסביר פרנצי מצב תודעתי זה כאי המצאות כאן ועכשו. הם מצויים אי שם ביקום ... אין תחושת זמן, אין תחושת גוף. הופכים לנטולי גוף. לעיתים אפילו מדווח מצב של תחושת דקיקות המאפשרת לתפיסתם מעבר דרך חומרים דחוסים. מבחינה נפשית נעלמת חשיבות הסבל האישי. אין עניין באני האינדיוודואלי, זה לא שאין רצון לחיות אלא שהשאלה האם המטופל ישרוד את מצב התקיפה הופכת ללא רלוונטית לעצמי שנעדר תחושת הגוף . הפרספקטיבה מתרחבת והופכת להיות פרספקטיבה תודעתית כללית. מתבוננים מבחוץ על מה שקורה – בחוסר אכפתיות.



התמזגות עם התוקף והיחס בין אהבה לשנאה

חוויות חוסר השליטה בגוף ובנפש הן חוויות קשות ואף מוחצות. במיוחד כשלא מוכנים אליהן ולא מבינים את מקורן. התנהגויות אוטומאטיות ואובדן תחושת הגוף, יכולים לגרום ל"התמזגות" זמנית עם התוקף, כמו שרואים ב"משל האיילה", והצפה בתחושה של "אהבה" עזה לדמות המאיימת! לדבר הגיון ביולוגי. ככל שה"אהבה" עזה יותר, ה"ליאופרד" רגוע יותר, והסיכוי לשרידה או הצלה רב יותר. ככה גילה והתעצב מוחם של השורדים במהלך האבולוציה. כולנו צאצאים של אלה ששרדו, וזו התוכנית שהם הורישו לנו. זה אוטומאטי וללא הכנה ותוכנית מראש ואימון ארוך עלייה זה יכול לקרות לכולם. ללא הכרות עם המנגנון הביולוגי, הדבר יכול לבלבל ולהציף רגשי אשמה, תחושת חוסר ערך, אובדן העצמי, כעס, בושה, יאוש .... . גם הידיעה שהמנגנון ביולוגי לא תמיד עוזרת. מה? שאלתי את עצמי, אין לי יכולת להתגונן? תמיד אפול לאוטומאטים? הסתבר לי בהמשך שזה זמני מאד. והורדת רגשי האשמה היא צעד חשוב. והכעס מרפא.


חשוב לדעת, ואף מפתיע לגלות, שמחקרי מוח מראים שאהבה ושנאה מפעילים במוח אזורים רבים משותפים, רק שבזמן ה"אהבה" החלק הביקורתי לא פועל במוח [3]. הוא מונחת, נעשית לו דה-אקטיבציה. כיוון שבזמן פעילות הקסקדה במצבים הפאסיביים החלק הביקורתי מנותק באופן אקטיבי ע"י תוכנית השרידה של המוח, ואיבוד תחושת הגוף מקשה על הפרדה בין העצמי לאחר, אנחנו יכולים בשלב מסוים של הקסקדה "לאהוב" אבל לא לשנוא. עם חלוף הסכנה, המוח הקוגנטיבי, הביקורתי, שב לפעולה. האזורים המוטוריים החיוניים לתיכנון פעולה (ופעילים משמעותית בזמן "שנאה" ) שבים לפעולה, ועימם היכולת לשנוא. ואז, השנאה והכעס לתוקף יכולים לעלות. ומסתבר אז שכעומק ה"אהבה" המאולצת שרידתית, עומק השנאה [4] והצעד הראשון בדרך להחלמה הוא: להפנות את הכעס לאדם אליו הוא צריך להיות מופנה: לתוקף עצמו. ואכן, ברשימת הצעדים בדרך להחלמה אחד הצעדים החשובים הוא להרשות לכעס על התוקפן לעלות! לא לעשות לו שום הנחות. לא לקחת על עצמנו אשמה. לכעוס עליו בכל העוצמה, בכל השנאה שנאגרת מוחבאת, ללא מוצא. כי זה נכון. וזה צודק. ולענישה של האשם האמיתי, של התוקף, יש תפקיד [5]. וגם ללכת הלאה.

ולבחור בחיים, לאפשר לעצמי להיות מוקף באהבה, כי מגיע לי יותר!

ולבחור בדרך של חסד שמפרידה אותי מהתוקף, מדגישה את השוני ביננו.

ולצאת, לא רק גופנית אלא גם ריגשית ממצב הקפא! המצב הקשה והמייסר כל כך.



דוגמה תנ"כית בנושא זה הוא הסיפור של יעל וסיסרא.

על פי התורה, סיסרא הוא שר צבא שנלחם בבניי ישראל, ניגף במלחמה אחרי קרב רצוף ניסים, ובורח רגלית משדה הקרב. סיסרא לפי המקורות היה אדם רב עוצמה תוקפני וכריזמתי שדי היה במבט עינייו להכניע חיות פרא. הוא מגיע לאוהלי שבט הקיני, לאוהלה של יעל אישתו של מנהיג השבט. יעל מקבלת את פנייו, והוא, בין ברכיה כרע שוב ושוב. והיא: "מים ביקש חלב נתנה".... עד שהוא נרדם, ישן בנוחות, בטוח בכניעתה. ומיד שנרדם, לא התלבטה יעל ברגשי אשמה, ולא התבלבלה מי כאן התוקפן. תוכנית הגיבוי הגנטית, קסקדת השרידה, אותה קיבלה, כמו כולנו, בתורשה מדורי דורות של שורדים, פעלה, הצילה את חייה כשהייתה בסכנה מיידית. אבל כשנרדם מקור האיום על שרידתה, עברה יעל ממצב אוטומאטי, שרידתי, על גבול הפאסיבי, למצב של הילחם זועם וחסר מעצורים. ללא היסוס, היא נטלה יתד מהאוהל ותקעה לו אותה ברקה.... ולפי הכתוב, במקום שם כרע שוב ושוב שם נפל.... . אין כאן כמובן המלצה ליטול את החוק ליידים, רק הדגמה לחד משמעיות והחשיבה הברורה של מספר הסיפור התנכי באשר לאדם האשם ולכעס העצום שמעשהו מעורר. לצורך וההכרח לכעוס על האשם האמיתי כדי להשתקם. ולפעמים לנקום בו כדי לקום.


היכולת לכעוס.

לאדם ש"קפא" קשה לעיתים לכעוס. הרגש שמלווה את מצבי השרידה הפאסיביים הוא פחד. אשמה ובושה... הם רגשות שנלווים אליו. סיפרה לי חברה, פעם הייתי בקבוצה ופתאם נכנס גבר עם מכנסיים קצרים, מהדגם המוכר, המפחיד כל כך. ולמרות השנים והזמן, קפאתי. הפכתי לנציב קרח. כעס שייך לתחום המלחמה, והוא סימן לתחילת ההחלמה. מי שחווה פחד עצום, הופך לעיתים למאובן ריגשית.. כל הרגשות האחרים מחווירים. אבל אפשר ללמוד לכעוס שוב. בקבוצות צעדים, לומדים אנשים לאט לאט לתת לחום הקבוצה לעטוף אותם, ולבסוף מגיע הרגע שמעטה הקרח נסדק, האפור מתפוגג והם מרגישים שוב. חוזרים לחיים. עטופים בין אנשים שמבינים בצורה אמיתית ועמוקה את החוויה שלהם. ואז לאט לאט לומדים גם לכעוס. ולתכנן תוכניות. ולחזור לחיים.


אחד הגורמים שגורם לנו ל"אהוב" אנשים, או מונע מאיתנו לכעוס עליהם, או לשנוא אותם, הוא המחשבה שאנחנו דומים להם [4]. לכן ההבנה עד כמה אנחנו שונים מהתוקף חיונית להחלמתנו.

אז אחרי הכעס והשנאה והנקם והשיח עם אחרים - אחרי הנקיון הפנימי וההבחנה המבדלת הכל כך חיונית,

לבחור בחיים, לאפשר לעצמי להיות מוקף באהבה, כי מגיע לי יותר!

ולבחור בדרך של חסד שמפרידה אותי מהתוקף, מדגישה את השוני ביננו.

ולצאת, לא רק גופנית אלא גם ריגשית ממצב הקפא! המצב הקשה והמייסר כל כך.

ולדעת שאנחנו אהובים.



אנחנו ניגשים לנושא ההחלמה מתקיפה המינית וטראומה ברגשות אהבה כבוד ויראה. מקווים אנו שהבנת המנגנונים הביולוגיים שבבסיס ההתנהגויות האוטומטיות שמופעלות בזמן שרידה, "אהבה", כעס ושנאה, תקל על ההתמודדות. נענה כמיטב יכולתנו על כל שאלה או השגה שפוסט זה מעורר. ונשמח לכל הבהרה, או שיתוף שיכולים לסייע לאחרים ולאחרות.



פוסטים קשורים



מקורות :

1. טראומה והחלמה. מאת גודית לואיס הרמן. הוצאת עם עובד.

2. היומן הקליני . מאת שנדור פרנצי. הוצאת עם עובד.

3. הנירוביולוגיה של שנאה. Zeki, S., & Romaya, J. P. (2008). Neural correlates of hate. PloS one, 3(10), e3556.

https://doi.org/10.1371/journal.pone.0003556

אהבה רומנטית ושנאה מפעילים אזורים רבים שחופפים בינהם ואינם חופפים עם רגשות אחרים דוגמת פחד או כאב. דבר זה עשוי להסביר את היכולת לעבור מרגש אחד למשנהו והקשר ההדוק בינהם. אולם בעוד אהבה מנטרלת אזורי חשיבה שיפוטית, ותיכנון, לא כך הדבר בשנאה שדורשת יכולת חשיבה שיפוטית, הערכת כוונות היריב, תיכנון פעולות כדי לפגוע בו או לנקום בו.

"Unlike the study of romantic love, when we observed a deactivation pattern that included frontal, temporal and parietal regions of the cerebral cortex (Bartels & Zeki 2000 [1]), the deactivation pattern observed in this study (y/a/: about hate) was much more restricted......

..... whereas in romantic love, the lover is more likely to be less critical and judgmental regarding the loved person, it is more likely that in the context of hate the hater may want to exercise judgment in calculating moves to harm, injure or otherwise extract revenge."


4. עומק השנאה כעומק ה"אהבה". ועל הקשר בין אהבה והזדהות, והערכה שיש דמיון ביננו...

Jin, W., Xiang, Y., & Lei, M. (2017). The Deeper the Love, the Deeper the Hate. Frontiers in psychology, 8, 1940. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2017.01940


5. הנירוביולוגיה של הענישה: על הצורך גם האלטרואיסטי להעניש למען הצדק. וההיררכיה החברתית.

Seymour B, Singer T, Dolan R. The neurobiology of punishment. Nat Rev Neurosci. 2007;8(4):300-311. doi:10.1038/nrn2119


6. מתח ממקור פסיכולוגי מעלה רמת דופמין:

Pruessner JC, Champagne F, Meaney MJ, Dagher A. Dopamine release in response to a psychological stress in humans and its relationship to early life maternal care: a positron emission tomography study using [11C]raclopride. J Neurosci. 2004;24(11):2825–2831. doi:10.1523/JNEUROSCI.3422-03.2004


הערות והרחבות לכתוב:

[1] חקירה בבני אדם בנושא חוסר האונים נערכת בשני אופנים מרכזיים: קבוצה אחת היא של מחקר מדעי באמצעי דימות שונים שבודקים איזה אזורי מוח מופעלים או מנותקים בזמן חוויות טראומטיות, או באמצעות שאלונים וחקירה כמותנית. כיוון שני אפשרי וממחיש הוא באמצעות חקירה ודרישה פרטנית של סיפורים ועדויות של אנשים שחוו חוויות טראומטיות בעת קרב, אונס, וגם אסונות סף מוות שונים. [2] במסגרת סדנאות השטח שהעברנו מצאנו פעמים רבות שנתינת הסבר מדעי ביולוגי למצבים מסוימים מנרמל את החוויה ובכך מקנה למחלים מרווח שיקום נטול אשם ובושה. כך גם יתכן והתמקדות בממד הביולוגי של ה "הקפיאה" ימתן את תחושת האשם שלמפעמים מלווה נתקפים השואלים את עצמם למה לא פעלתי. על פי הממצא המדעי התשובה היא פשוטה לא פעלת כי המצב הביולוגי שלך ותוכנית הגיבוי של המוח חסמו לך את יכולת הפעולה העצמאית. לא אפשרו לך לפעול.

22 צפיות

          ,    נירופדגוגיה ישראלית,   פדגוגיה עצמית,  חקר מוח יישומי,    התמכרות,    ניירוטריט 

 ד"ר אהוד נורי             ד"ר יעל עדיני 

 

 

כל הזכויות שמורות ©